היעלמות כפויה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

על פי המשפט הבינלאומי, היעלמות כפויה מוגדרת כחטיפה או כליאה חשאית של אדם בידי מדינה, גורם פוליטי, או צד שלישי הפועל ברשות או בהסכמה שבשתיקה של מדינה או גורם פוליטי, וזאת מבלי שנמסרים פרטים על מיקומו או גורלו של האסיר, מתוך מטרה למנוע ממנו את הגנת החוק[1].

לפי אמנת רומא, שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002, כאשר היעלמות כפויה מתבצעת כחלק מהתקפה רחבת היקף או שיטתית כנגד אוכלוסייה אזרחית היא נחשבת לפשע נגד האנושות, וככזו אינה כפופה להתיישנות. ב-20 בדצמבר 2006, העצרת הכללית של האומות המאוחדות אישרה את האמנה להגנה על כל אדם מפני היעלמות כפויה.

לעיתים קרובות היעלמות כפויה מסתיימת ברצח. הקורבן במקרים אלה נחטף, נכלא באופן בלתי חוקי, לרוב נחקר בעינויים, מוצא להורג וגופתו מועלמת. בהיעדר עדויות לרצח, האחראים שומרים על יכולת הכחשה.

היעלמות כפויה במשפט הבינלאומי

להלן אבני דרך בהתייחסות להיעלמות הכפויה במשפט הבינלאומי.

במשפטי נירנברג שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה דנו בין השאר בהוראת לילה וערפל, במסגרתה ביצע המשטר הנאצי היעלמויות כפויות. על אף היעדר חוק או אמנה האוסרים במפורש על היעלמות כפויה, קבעו השופטים שהדבר מפר את זכויות המשפחה כפי שנקבע באמנות האג, ולכן מהווה פשע מלחמה. במשפט השופטים, אחד ממשפטי נירנברג הנוספים, נקבע בנוסף שהיעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות כיוון שהיא מפרה את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי בכל המדינות התרבותיות[2].

בשנת 1978 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות החלטה המביעה דאגה עמוקה מהשימוש בהיעלמות כפויה ככלי בידי רשויות החוק והביטחון ברחבי העולם. כמו כן קראה ההחלטה למדינות לסייע במלחמה בתופעה, וכן קראה לנציבות האו"ם לזכויות אדם לבחון את הנושא ולגבש מסקנות[3].

בשנת 1992 קיבלה העצרת הכללית החלטה נוספת הקובעת שהיעלמות כפויה מהווה פגיעה בכבוד האדם ומפירה את החוק הבינלאומי. ההחלטה אוסרת על כל מדינה לבצע או להרשות היעלמות כפויה ודורשת מהמדינות לנקוט צעדים משפטיים ואחרים על מנת למנוע את התופעה[4]. בעקבות ההחלטה, הקימה הנציבות לזכויות אדם קבוצת עבודה שניסחה טיוטה לאמנה להגנה על כל אדם מפני היעלמויות כפויות. העבודה הסתיימה בשנת 2006, והאמנה אומצה על ידי מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם (גוף שהחליף באותה שנה את הנציבות)[5][6].

בשנת 2002 נכנסה לתוקף אמנת רומא המהווה את מקור הסמכות לפעילותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל בהאג. סעיף 7 של האמנה קובע כי היעלמות כפויה, אם מבוצעת באופן שיטתי או רחב היקף, תחשב פשע נגד האנושות[7].

דוגמאות

אלג'יריה

בשנת 1992 פרצה מלחמת האזרחים האלג'יראית, לאחר שהממשלה ביטלה את תוצאות הבחירות לאספה הלאומית בהן זכתה מפלגת חזית הישועה האסלאמית (FIS). המלחמה גבתה לפחות 44,000 הרוגים, ובהם 18,000 שנעלמו, חלקם בידי הממשלה וחלקם בידי קבוצות המורדים האיסלאמיות[8]. ועדה מטעם הממשלה הגישה דוח חסוי, שלפי פרסומים בתקשורת קבע שמספר ההרוגים שנחטפו ונעלמו בידי הממשלה הנו 6,146[9].

בשנת 2005 אישרה הממשלה חוק אמנסטיה על רוב מעשי האלימות שבוצעו במלחמה. החוק, השנוי במחלוקת, מבטיח פיצויים למשפחות האנשים שנעלמו, אך, לטענת המתנגדים, מונע עשיית צדק כמו גם השגת מידע על גורל הנעדרים[9].

ארגנטינה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המלחמה המלוכלכת

משנת 1976 עד 1983 נקט הממשל הצבאי בארגנטינה פעולות אלימות נגד מתנגדים פוליטיים ואידאולוגיים של המשטר, פעולות הידועות בשם "המלחמה המלוכלכת". לפי דיווחים רשמיים, 20,000 איש נעלמו במסגרת פעולות אלה, ולפי ארגוני זכויות אדם, לפחות 30,000[10]. רבים מהנעלמים נחטפו באמצע הלילה, נלקחו למתקני מעצר סודיים ולבסוף נרצחו וגופתם הועלמה. חלק מהגופות הושמדו בעזרת דינמיט, חלק נקברו בקברי אחים לא ידועים, אך הרוב נרצחו במה שכונה "טיסות מוות": הם סוממו, הועלו על מטוס, ונזרקו אל מותם מעל האוקיינוס האטלנטי[10][11].

בשנת 1977 הוקם על ידי אמהות הקרבנות ארגון אמהות פלסה דה מאז'ו. האמהות נפגשו והתארגנו בזמן שחיפשו מידע על ילדיהן, וערכו פעולות מחאה נגד המשטר. ארגון נוסף שהוקם באותה שנה, סבתות פלסה דה מאז'ו, פעל לאתר ילדי חטופים שהועברו לאימוץ באופן בלתי חוקי[12].

גרמניה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – לילה וערפל

בשנת 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות, דבר שהוביל להתגברות ההתנגדות למשטר הנאצי בשטחים שנכבשו קודם לכן, אם מצד גורמים קומוניסטיים ואם מצד גורמים אחרים בשל הידלדלות כוחות הכיבוש. היטלר סבר שטיפול הצבא במתנגדי המשטר שנתפסו היה מסורבל ולא יעיל, מכיוון שההליכים המשפטיים ארכו זמן רב ולדעתו לא הסתיימו בדי עונשי מוות.

כדי להתמודד עם הבעיה הוציא היטלר את הוראת לילה וערפל, שקובעת שמתנגדי המשטר שיתפסו יישארו בידי רשויות הצבא רק באותם מקרים בהם ברור שהם יוצאו להורג תוך זמן קצר, ואילו האחרים יועברו לבתי משפט מיוחדים בגרמניה. ההוראה קבעה גם שבכדי להגביר את ההרתעה, לא יימסר כל מידע על מיקומם או גורלם של האסירים.

בסך הכל ידוע על כ-7,000 אסירי לילה וערפל, ולפחות כ-3,000 גזרי דין מוות.

צ'ילה

ב-11 בספטמבר 1973 התרחשה הפיכה צבאית בצ'ילה, שהעלתה לשלטון כת צבאית בראשות אוגוסטו פינושה. הדיקטטורה התקיימה עד שנת 1990 ובמהלכה התבצעה פעילות לרדיפה וחיסול של מתנגדי משטר. על פי דו"ח רטיג, היעלמויות כפויות התבצעו באופן שיטתי בעיקר בארבע השנים הראשונות לשלטון הצבאי, בזמן פעילותה של המשטרה החשאית הצ'יליאנית, DINA. האסירים הוחזקו במתקנים סודיים, עונו, נרצחו וגופתם הועלמה. מבין 2,279 הנרצחים בתקופת הדיקטטורה, 957 נעלמו לאחר מעצרם[13].

צפון אירלנד

משנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90 התחולל בצפון אירלנד עימות, הידוע בשם הצרות (The Troubles), בין רוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי שחפץ בשימור ההגמוניה שלו והאיחוד עם בריטניה, והמיעוט הקתולי שדרש שוויון זכויות וחלקו אף קרא להצטרפות לרפובליקת אירלנד.

בין השנים 1972 ו-1985 נעלמו ששה עשר אנשים, הידועים בשם הנעלמים (The Disappeared). בשנת 1999 הודה ארגון ה-PIRA (אחד משני הפלגים שנוצרו לאחר פיצול ה-IRA) באחריות למותם של שלושה עשר מתוכם. ארגון ה-INLA הודה באחריות למות אדם נוסף, ולגבי שני הנותרים לא נמסר מידע[14][15]. השישה עשר נחטפו והוצאו להורג בהאשמות שונות, ביניהם טיפול בחייל בריטי פצוע, ריגול למען בריטניה וגניבת נשק מה-IRA[16].

בשנת 1999 הסכימו ממשלות בריטניה ואירלנד על הקמת ארגון לאיתור שרידי הקרבנות, Independent Commision for the Location of Victims Remains[17]. עד שנת 2014 אותרו תשע מהגופות[14].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היעלמות כפויה בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0