המערכה בבריטניה החדשה
 | ||||||||||||||||||
| שדה התעופה בכף גלוסטר בעת הפצצת בעלות הברית | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 15 בדצמבר 1943 – 21 באוגוסט 1945 (שנה ו־35 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בריטניה החדשה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
בעלות הברית החזיקו בבריטניה החדשה כוחות בסדר גודל של דיוויזיה. | ||||||||||||||||||
המערכה בבריטניה החדשה הייתה חלק מהזירה הפסיפית במלחמת העולם השנייה, ונמשכה מדצמבר 1943 עד תום המלחמה באוגוסט 1945. במערכה זו ניסו בעלות הברית לרתק את כוחות האימפריה היפנית לרבאול, בירת בריטניה החדשה והבסיס היפני המרכזי במהלך המערכות בגינאה החדשה ובאיי שלמה.
רקע
ביוני 1943 פתחו בעלות הברית במבצע גלגלון, שמטרתו הסופית הייתה כיבוש הבסיס היפני הגדול ברבאול, שבקצה המזרחי של בריטניה החדשה. במהלך חמשת החודשים הבאים התקדמו כוחות אמריקאים ואוסטרלים - תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור - לאורך חופה הצפוני של גינאה החדשה והסיגו משם את היפנים. במקביל, התקדם הצי האמריקאי - תחת פיקודו של אדמירל ויליאם הלסי - מגוודלקנל לאיי שלמה והקים בסיסים אוויריים בבוגנוויל בנובמבר. באוגוסט 1943 השתנו מטרות מבצע גלגלון ובעלות הברית החליטו לבודד את הכוחות היפנים ברבאול במקום להביסם.[4]
בספטמבר 1943 העריכה המפקדה הקיסרית בטוקיו שתוכנית הפעולה של בעלות הברית לחודשים הקרובים כוללת חציית איי שלמה הצפוניים וארכיפלג ביסמרק בדרכן צפונה לאזור מערב האוקיינוס השקט - אזור ההגנה הפנימי של יפן - ובהתאם לכך, נשלחו תגבורות לנקודות מפתח באזור בניסיון לבלום את התקדמותן. מכיוון שהאמינו שרבאול תהווה מטרה עיקרית להתקפות בעלות הברית נשלחו לשם כוחות רבים, שכן באותה עת הסתכמה האחיזה היפנית בבריטניה החדשה בכוחות מוגבלים בשדות התעופה באזור כף גלוסטר, שבקצה המערבי של האי, ומספר תחנות אספקה ששימשו ארבות שהפליגו בין רבאול וגינאה החדשה.[5]
ב-22 בספטמבר הורה מקארתור למפקד הארמייה השישית, גנרל ולטר קרוגר, לנחות במערב בריטניה החדשה ולאבטח את האזור ואת האיים הסמוכים. אולם חילוקי דעות באשר ליעילות הנחיתות נתגלעו בקרב הפיקוד העליון של בעלות הברית, וב-21 בנובמבר הגיעה המפקדה הכללית להחלטה לפיה ינחת כוח קטן באזור האי אראווה (Arawe) שבדרום מערב בריטניה החדשה (כמאה קילומטרים מכף גלוסטר), יקים שם בסיס ספינות טורפדו ויצור הסחה עבור הנחיתה העיקרית בכף גלוסטר. לנחיתה זו היו שלוש מטרות: ראשית, להסיח את דעתם של המגינים היפנים מגלוסטר; שנית, להקים מתחם הגנתי בדרום האי וליצור קשר עם דיוויזיית הנחתים הראשונה, שקיבלה את משימת כיבוש כף גלוסטר; ושלישית, להקים בסיס לסירות טורפדו. משימתן סירות הטורפדו הייתה שיבוש מעבר הארבות היפניות לחופים הדרומיים של בריטניה החדשה וכן הגנה על כוחות בעלות הברית בכף גלוסטר מפני התקפה.
קרב אראווה
הקדמה
אזור אראווה שוכן לחופה הדרומי של בריטניה החדשה, ומכיל מספר איים. תוואי השטח באזור היה ג'ונגל ביצתי שהקשה מאד על תנועת הכוחות.[6]
הארמייה השישית האמריקאית, ובעיקר רגימנט הפרשים ה-112, היו אחראים לתאום הפלישה למערב בריטניה החדשה, שנקבעה לתאריך ה-15 בדצמבר. תאריך זה היה התאריך המוקדם ביותר שאיפשר את הקמת בסיסי האוויר שנדרשו לסיוע לפלישה, וגם סיפק די זמן לכוחות להתאמן לקראתה. על פי תוכנית הפלישה, לאחר הנחיתה ואבטחת האזור, יקימו כוחות הפלישה עמדה בדרך המובילה לנהר פּוּלי. לאחר הקמת ראש החוף, יתחילו לפעול באזור סיורים אמפיביים שיחתרו לקשר עם כוחות הנחתים. שתי נחיתות משניות נקבעו להיערך כשעה לפני עלות השחר ומעט לפני נחיתת הכוח המרכזי בחצי האי אראווה. מטרות נחיתות אלה היו כיבוש האי פּילֶלוּ (Pilelo) שמדרום לחצי האי אראווה, שבו, כך האמינו בעלות הברית, שוכנות תחנת רדיו ועמדות החולשות על מעגן אראווה. מטרת הנחיתה השנייה הייתה הקמת עמדות הגנה לאורך הכביש החופי מזרחה.
בעת הנחיתות הגן על אראווה כוח הגנה מצומצם בלבד, אף על פי שתגבורות היו בדרכן לאזור, וכלל 120 חיילים ומלחים שהרכיבו שתי פלוגות, תחת פיקודו של גנרל מטסודה. התגבורות שהיו בדרכן היו גורמים שונים מהדיוויזיה ה-17, שנשלחו לרבאול כחלק מההכנות היפניות למתקפת בעלות הברית. השיירות שהובילו את החיילים היו נתונות בדרכן להתקפות מצד צוללות אמריקאיות ומפציצים אוסטרלים, ובסך הכל 1,173 חיילים יפנים נהרגו או נפצעו במהלך המסע. לאחר שהגיעה התגבורת לרבאול, צמצמו אילוצים שונים את גודל הכוח, ולבסוף יצאו לאראווה שתי פלוגות רובאים ומחלקת מקלעים. כוח זה, שהיה תחת פיקודו של מייג'ור מסמיטסו קומורי, היה במרחק ארבעה ימי צעדיה מאראווה בעת הנחיתות.[7] יחידות האוויר היפניות ברבאול ספגו מכה קשה בעקבות התקפות בעלות הברית בחודשים שקדמו לנחיתות, אך לרשות הצי האווירי ה-11 עדיין עמדו מאה מטוסי קרב וחמישים מפציצים ברבאול באותה עת.[8]
הקרב
בשעה 05:00 החלו הכוחות לרדת מהספינות ויצאו לכיוון החופים. בשעה 05:25 נתקל גל הנחיתה הראשון - קבוצה A - באש מקלעים מהחוף בסמוך לכפר אומטינגאלו (Umtingalu). הקבוצה ספגה 33 אבידות ונאלצה לסגת.[9] נחיתת קבוצה B באי פיללו נחלה הצלחה. מטרת נחיתה זו הייתה השמדת תחנת רדיו בכפר פליגמטה (Paligmete) בצדו המזרחי של האי, וזמן קצר לאחר הנחיתה השמידו כוחות בעלות הברית את העמדות היפניות והשתלטו על האי.
רגימנט הפרשים ה-112 היווה את גוף הנחיתה העיקרי בחוף האוס פיירמן (House Fireman). בשל זרמים חזקים ובעיות התארגנות נחת הגל הראשון בשעה 07:28 במקום ב-06:30 כמתוכנן, לאחר שמשחתות ומפציצי B-25 מיטשל ריככו את החוף. למרות העיכוב, לא נתקלו החיילים הנוחתים בהתנגדות יפנית עזה, וכשעתיים לאחר נחיתת הגל הראשון נמצאו כל הכוחות הנוחתים על החוף. הכוחות החלו להתקדם לעבר פנים היבשה בעוד הכוחות היפניים נסוגו מזרחה, ועד צהרי אותו היום הקימו חיילי בעלות הברית קו הגנה בבסיס חצי האי, כשהם מונים מעל 1,600 חיילים.[10] בשבועות שלאחר מכן עסקו בעלות הברית בהקמת תשתית באזור אראווה. הוקמו שני בתי חולים, בסיס לסירות טורפדו, רציפים לספינות תובלה ומצבורי דלק.
כשנודע למפקד הדיוויזיה ה-17 - גנרל יסושי סקאי - על נחיתות בעלות הברית באזור אראווה הוא הורה על תגבור הכוחות באזור. ב-24 בדצמבר הגיע לאראווה הכוח היפני תחת פיקודו של קומורי, שפתח יום לאחר מכן במתקפה על שדה תעופה צפונית לאראווה. המגינים האמריקאים נסוגו, ומתוך אמונה שהכוח היפני הוא חיל חלוץ של כוח גדול יותר, ביקשו תגבורת שהגיעה בדמות מחלקה G של רגימנט הרגלים ה-158.[11] ההתקפות היפניות נמשכו במהלך הימים הבאים, כולל התקפות לאור יום ב-28 וב-29 בדצמבר, אך כולן נהדפו באמצעות ירי מרגמות ועד ה-29 בדצמבר נהרגו רוב החיילים בכוח של קומורי. עם זאת, המשיכו היפנים להחזיק בעמדות מאולתרות במרחק של פחות מחצי קילומטר מקו ההגנה האמריקאי, אך בשל מספר החיילים המועט ובשל העובדה שהיפנים שינו את עמדותיהם לעיתים תכופות, התקשו תחילה האמריקאים בטיהור האזור.
ב-10 וב-12 בינואר 1944 הגיעו לאראווה תגבורות אמריקאיות בדמות מחלקה F של רגימנט הרגלים ה-158 ומחלקה B של גדוד הטנקים הראשון של חיל הנחתים האמריקאי, בהתאמה, וב-16 בינואר ערכו הכוחות האמריקאיים את מתקפת-הנגד שלהם. באותו בוקר תקפו מפציצי B-24 ליברטור ו-B-25 מיטשל את העמדות היפניות ולאחריהם נערכה מתקפה ארטילרית. לאחר מכן נעו יחידות הרגלים והטנקים אל האזור, כשהאחרונים בראש, ועד השעה 16:00 השיגו הכוחות את יעדם ונסוגו חזרה לקו ההגנה.
בעקבות ההתקפה הסיג קומורי את כוחותיו הנותרים בחזרה לשדה התעופה, שלא היה חלק מיעדי המתקפה האמריקאית. אולם, אף על פי שלא סבלו מהתקפות אמריקאיות, נתקלו היפנים במחסור כבד באספקה ורבים מהחיילים חלו. פעילות כלי שיט אמריקאים באזור אף מנעה את שינוע האספקה לכוחות, וב-8 בפברואר דיווח קומורי למפקדיו שכוחו אינו מסוגל לבצע אף משימה וכי הוא עומד בפני השמדה. תחילה הורו לו מפקדיו להישאר בעמדתו ולהגן עליה, אך לאחר שהבינו ששדה התעופה חסר חשיבות לאמריקאים ואם לא יתפנה הכוח הוא יושמד לבטח, שיגרה הדיוויזיה ה-17 פקודה לקומורי להסיג את כוחותיו ב-24 בפברואר.[12]
קרב כף גלוסטר
בקרב זה הייתה מטרת הכוחות האמריקאיים והאוסטרליים כיבוש שדה התעופה הצבאי היפני באזור כף גלוסטר, וכך לסייע לבידוד הכוחות היפנים ברבאול. מטרה משנית הייתה אבטחת המצרים בין בריטניה החדשה לבין גינאה החדשה. קרב אראווה, כאמור, שימש כפעולת הסחה לנחיתה בכף גלוסטר ואיפשר לבעלות הברית למנוע מעבר אספקה ותגבורת ממזרח האי למערבו.
הקרב עצמו החל ב-26 בדצמבר, כשאוניות אמריקאיות ואוסטרליות הפגיזו את העמדות היפניות בכף גלוסטר, ולאחריהן תקפו את העמדות יחידות של חילות האוויר של צבא ארצות הברית ושל חיל האוויר המלכותי האוסטרלי. לאחר מכן, בחסות מסך עשן, נחתו על שלושה חופים שונים חיילי הדיוויזיה הראשונה של חיל הנחתים האמריקאי, ועל אף שהתקשו במעבר השטח הביצתי והסבוך לא נתקלו בהתנגדות רבה מצד היפנים.
ב-27 בדצמבר נתקלו האמריקאים בריכוז ביצורים יפנים שחלשו על הדרך לבסיסים, ובתום הקרב - שארך מספר שעות - השתלטו הנחתים על האזור. בשלב זה נעצרו הנחתים והמתינו לתגבורת בדמות רגימנט הנחתים החמישי, שהגיע ביום המחרת, וב-28 בדצמבר השתלטו הנחתים האמריקאים על שדה התעופה היפני, ובכך השיגו את מטרתם העיקרית.[13]
בעלות הברית שיקמו את שדה התעופה היפני והפעילו אותו, אך לאחר שהוחלט לבודד את רבאול ולא לתקוף אותה, איבד שדה התעופה מחשיבותו.
תוצאות הקרב
מכיוון שנתקלו בהתנגדות יפנית קלילה יחסית, שיערו בעלות הברית שהגוף העיקרי של הכוח היפני עדיין נמצא באזור, ובחודשיים לאחר כיבוש שדה התעופה המשיכו הנחתים האמריקאים לסייר באי תוך חיפוש אחר חיילים יפנים, אך לא הצליחו לאתר קבוצות גדולות.
הסיבה לכך נעוצה במצב הקשה בו היו שרויים החיילים היפנים טרם הנחיתה. החיילים סבלו מתת-תזונה כתוצאה ממחסור באספקה, ממלריה, דיזנטריה ומחלות נוספות, והפגזות בעלות הברית תרמו רבות למצבם הקשה. כשנחתו בעלות הברית היה הכוח היפני במצב רע ולכן לא התאפשרה הגנה ראויה על האי. ב-23 בפברואר 1944 קיבל סקאי, מפקד הדיוויזיה ה-17, אישור לסגת חזרה לרבאול ולהשתתף בהגנה עליה.
אף על פי שבעלות הברית החליטו שלא לתקוף את רבאול, נמשכו פעולות טיהור בריטניה החדשה כמעט עד סוף המלחמה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המערכה בבריטניה החדשה |
- ג'ון מילר, CARTWHEEL: The Reduction of Rabaul, פרק 5, מרכז ההיסטוריה הצבאית של צבא ארצות הברית.
- הנרי שו ודאגלס קיין, Volume II:Isolation of Rabaul, מתוך אתר היסטוריית הפעילות של הנחתים במלחמת העולם השנייה.
- גאווין לונג, Australia in the War of 1939–1945. Series 1 – Army - Volume Vol7, אתר מורשת המלחמה האוסטרלית.
הערות שוליים
