הנרי ראת'בון
 | |
| לידה |
1 ביולי 1837 אולבני, ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
14 באוגוסט 1911 (בגיל 74) הילדסהיים, פרוסיה, הקיסרות הגרמנית  |
| מקום קבורה | Stadtfriedhof Engesohde (הוצא מהקבר ב-1952) |
| השתייכות |
ארצות הברית האיחוד |
| תקופת הפעילות | 1861–1870 (כ־9 שנים) |
| דרגה |
 מייג'ור |
| פעולות ומבצעים | |
| תפקידים אזרחיים | |
הנרי ריד ראת'בון (באנגלית: Henry Reed Rathbone; 1 ביולי 1837 – 14 באוגוסט 1911) היה קצין ודיפלומט צבאי אמריקאי שנכח ברצח לינקולן. ראת'בון ישב עם ארוסתו, קלרה האריס, ליד הנשיא ואשתו, מרי טוד לינקולן, כשג'ון וילקס בות' נכנס לחדר הנשיא בתיאטרון פורד וירה אנושות בראשו של לינקולן. כאשר ראת'בון ניסה למנוע מבות' לברוח מהמקום, בות' דקר אותו ופצע אותו קשה.
חייו
הנרי ראת'בון נולד באולבני, ניו יורק כאחד מארבעת ילדיו של ג'רד ל. ראת'בון, איש עסקים סוחר ואמיד, שלימים הפך לראש עיריית אלבני, ופולין ראת'בון (לבית פני).[1] עם מות אביו בשנת 1845, ירש ראת'בון את 200,000 דולר (שווה ערך ל-5,500,000 דולר בשנת 2019). אמו האלמנה, פאולין ראת'בון, נישאה לאיירה האריס בשנת 1848. איירה האריס מונה לסנטור מניו יורק לאחר שוויליאם סיוארד הפך למזכיר המדינה של הנשיא לינקולן. האריס היה אלמן עם ארבעה ילדים שאשתו לואיזה נפטרה גם בשנת 1845.[2][3] כתוצאה מנישואים אלה, איירה האריס הפך לאב החורג של ראת'בון ובתו, קלרה האריס, הפכה לאחות החורגת של ראת'בון. למרות שסדרת האירועים יוצאת הדופן הזו הפכה אותם לאח ואחות חורגים, הם לא היו קשורים בדם.[4] ראת'בון והאריס יצרו ידידות קרובה. השניים התארסו זמן קצר לפני מלחמת האזרחים האמריקנית.[5]
ראת'בון למד משפטים ביוניון קולג' ועבד למשך זמן קצר בשותפות למשפטים באולבני לפני שנכנס לצבא האיחוד בתחילת מלחמת האזרחים.[6] במהלך המלחמה שימש ראתבון כקפטן בגדוד החי"ר ה-12 והיה בקרב אנטיאטם וקרב פרדריקסברג.[7] בסוף המלחמה הוא הגיע לדרגת מייג'ור.
רצח לינקולן
ב-14 באפריל 1865, ראת'בון וארוסתו קלרה האריס קיבלו הזמנה לראות הצגה בתיאטרון פורד מהנשיא אברהם לינקולן ואשתו מרי טוד לינקולן. בני הזוג, שהתיידדו עם הנשיא ואשתו מזה זמן מה, הוזמנו לאחר שיוליסס גרנט ואשתו ג'וליה, תומאס אקרט, וכמה אחרים סירבו להזמנה של גברת לינקולן.[8]
במהלך ההצגה, בשעה 22:14 לערך, נכנס שחקן הבמה ג'ון וילקס בות' לחדר הנשיאותי וירה אנושות בראשו של לינקולן באקדח. כשראת'בון ניסה לתפוס את בות', בות' חתך את זרועו השמאלית של ראת'בון עם פגיון מהמרפק עד לכתפו. מאוחר יותר נזכר ראת'בון שהוא נחרד מהכעס שעל פניו של בות'.[9][10][11] ראת'בון שוב אחז בבות' כשבות' התכונן לקפוץ מאדן החדר. הוא אחז במעילו של בות', וגרם לבות' ליפול במבוכה אל הבמה, כאשר אולי שבר את רגלו בגלל הנפילה, אם כי כמה תאורטיקני קונספירציה אמרו שהפציעה לא התרחשה עד זמן מאוחר יותר. בות' בכל זאת נמלט, ונשאר חופשי במשך 12 יום.[12][13]
למרות פציעתו הקשה ליווה ראת'בון את מרי לינקולן לבית פיטרסן שמעבר לרחוב, לשם נלקח הנשיא.[14] זמן קצר לאחר מכן הוא התעלף עקב איבוד דם.[15]. כאשר מנתח שביקר את לינקולן בדק אותו לבסוף, הוא הבין כי פצעו חמור ממה שחשבו בתחילה. בות' חתך אותו כמעט עד העצם וניתק עורק. ראת'בון נלקח הביתה בעוד האריס נשארה עם מרי טוד לינקולן כשהנשיא שכב גוסס בשמונה השעות הבאות.[16] משמרת מוות זו נמשכה במשך הלילה עד הבוקר, עד אשר לינקולן נפטר בשעה 7:22 בבוקר ב-15 באפריל 1865.[17]
קריירה דיפלומטית והידרדרות נפשית
אף על פי שהפצעים הפיזיים של ראת'בון נרפאו, מצבו הנפשי הידרדר בשנים שלאחר מותו של לינקולן, כאשר הוא ייסר על חוסר יכולתו לסכל את ניסיון ההתנקשות.[18] הוא התחתן עם האריס ב-11 ביולי 1867, ולזוג נולדו שלושה ילדים: הנרי ריגס (נולד ב-12 בפברואר 1870, שלימים הפך לחבר קונגרס), ג'רלד לורנס (נולד ב-26 באוגוסט 1871) וקלרה פאולין (נולדה ב-15 בספטמבר 1872).[19]
ראת'בון התפטר מהצבא בשנת 1870, לאחר שעלה לדרגת קולונל.[20] לאחר התפטרותו, הוא התקשה למצוא עבודה ולשמור עליה בגלל חוסר היציבות הנפשית שלו..[11] עם זאת, הנשיא צ'סטר ארתור מינה את ראת'בון לקונסול בפרובינציית הנובר בשנת 1882. המשפחה עברה להתגורר בגרמניה, שם בריאותו הנפשית של ראת'בון המשיכה לרדת.[21]
ב-23 בדצמבר 1883 תקף את משפחתו ואחר מיכן ניסה לשים קץ לחייו.[22] הוא הואשם בבית משפט אך הוכרז כמטורף על ידי רופאים לאחר שהאשים בתקיפה פורץ. הוא הורשע והתחייב למקלט של מטורפים פליליים בהילדסהיים, גרמניה. ילדי הזוג נשלחו להתגורר אצל דודם ויליאם האריס בארצות הברית.[11]
שנותיו האחרונות ומותו
ראת'בון בילה את שארית חייו בבית המקלט. הוא נפטר ב-14 באוגוסט 1911 ונקבר ליד אשתו בבית העלמין העירוני בהנובר/אנגסודה.[11] עם חלוף הזמן, הנהלת בית הקברות, שבדקה את התיעוד הנוגע לחלקות ללא פעילות או עניין משפחתי לאחרונה, החליטה בשנת 1952 כי ניתן להוציא את שתי קבוצות השרידים ולהיפטר מהן.[23]
קישורים חיצוניים
- הנרי ראת'בון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Essex Institute Historical Collections. Essex Institute Press. 1891. p. 165.
- ^ Seward, Frances Adeline (1963). Johnson, Patricia Carley (ed.). Sensitivity and Civil War, the Selected Diaries and Papers, 1858–1866, of Frances Adeline (Fanny) Seward. Vol. 2. University of Rochester. p. 719.
- ^ Ham, Mrs. Thomas H. (1904). A Genealogy Of the Descendants Of Nicholas Harris, M.D. C.I.F. Ham. p. 18.
- ^ Pappas, Theodore (21 באוגוסט 1994). "Henry And Clara's Cruel Fate". chicagotribune.com. p. 1. נבדק ב-3 בינואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pappas, Theodore (21 באוגוסט 1994). "Henry And Clara's Cruel Fate". chicagotribune.com. p. 1. נבדק ב-1 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Wright, John D. (2012). The Routledge Encyclopedia of Civil War Era Biographies. Routledge. p. 491. ISBN 978-1-136-33150-3.
- ^ Ruane, Michael E. (5 באפריל 2009). "A Tragedy's Second Act". The Washington Post. נבדק ב-19 באוקטובר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Steers, Edward (2005). Blood on the Moon: The Assassination of Abraham Lincoln. University Press of Kentucky. pp. 104–105. ISBN 0-813-19151-3.
- ^ What Booth Said After He Killed Lincoln
- ^ Lachman, Charles (2008). The Last Lincolns: The Rise & Fall of a Great American Family. Sterling Publishing Company. p. 288. ISBN 978-1-402-75890-4.
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Hatch, Frederick (2011). Protecting President Lincoln: The Security Effort, the Thwarted Plots, and the Disaster at Ford's Theatre. McFarland. p. 161. ISBN 978-0-786-46362-6.
- ^ Jones, Mark; Johnstone, Peter (2011). History of Criminal Justice. Elsevier. pp. 274–275. ISBN 978-1-437-73497-3.
- ^ Kauffman, Michael W. (2007). American Brutus: John Wilkes Booth and the Lincoln Conspiracies. Random House LLC. p. 231. ISBN 978-0-307-43061-8.
- ^ Reck, Waldo Emerson (1987). A. Lincoln, His Last 24 Hours. McFarland. p. 126. ISBN 0-899-50216-4.
- ^ Bain, Robert T. (2005). Lincoln's Last Battleground: A Tragic Night Recalled. AuthorHouse. p. 19. ISBN 1-467-02991-2.
- ^ Kauffman (2007) p.37
- ^ Richard A. R. Fraser, MD (בפברואר–במרץ 1995). "How Did Lincoln Die?". American Heritage. 46 (1).
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "The Conspirator: The Plot to Kill Lincoln", National Geographic Channel. Retrieved March 18, 2012
- ^ Talcott, Sebastian V. (2001). Genealogical Notes of New York and New England Families. Heritage Books. p. 637. ISBN 0-788-41956-0.
- ^ Jampoler, Andrew C. A. (2008). The Last Lincoln Conspirator: John Surratt's Flight from the Gallows. Naval Institute Press. p. 182. ISBN 978-1-591-14407-6.
- ^ Steers, Edward (2010). The Lincoln Assassination Encyclopedia. HarperCollins. p. 158. ISBN 978-0-061-98705-2.
- ^ Swanson, James L. (2009). Manhunt: The 12-Day Chase to Catch Lincoln's Killer. HarperCollins. p. 372. ISBN 978-0-061-80397-0.
- ^ Smith, Gene (בפברואר–במרץ 1994). "The Haunted Major". American Heritage. 45 (1): 2.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Worst Seat in the House". אורכב מ-המקור ב-19 באוגוסט 2014. נבדק ב-15 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ De Haven, Tom (19 באוגוסט 1994). "Thomas Mallon". Entertainment Weekly. נבדק ב-3 בינואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)
