הסכם השלום של מוסקבה
הסכם השלום של מוסקבה נחתם על ידי פינלנד וברית המועצות ב-12 במרץ 1940.[1] הסכם זה סימן את סופה של מלחמת החורף בת 105 הימים, בו ויתרה פינלנד על חלק מגבולותיה לברית המועצות. ההסכם נחתם על ידי ויאצ'סלב מולוטוב, אנדריי ז'דאנוב ואלכסנדר ואסילבסקי מצד ברית המועצות, וריסטו רייטי, יוהו קוסטי פאסיקיבי, רודולף וולדן ו-וויינו וואיאונמאה מצד פינלנד. תנאי ההסכם לא בוטלו לאחר פירוק ברית המועצות, והסוגיה הקרליינית נותרה שנויה במחלוקת.
רקע כללי
ממשלת פינלנד קיבלה לידיה את תנאי ההסכם הראשוניים מברית המועצות (באמצעות סטוקהולם) ב-31 בינואר 1940. עד אז, דרישות הסובייטים היו נרחבות יותר מכפי שהיה טרם פרוץ המלחמה. הסובייטים דרשו מפינלנד לוותר על מצר הים הקרלייני, כולל העיר ויבורג (לשער ויפורי), וחופה של ימת לדוגה. בנוסף, חצי האי הנקו היה אמור להיות מוחכר לברית המועצות למשך 30 שנה.
פינלנד דחתה את התנאים והגבירה את תחינותיה לשוודיה, צרפת ובריטניה לתמיכה צבאית. הדיווחים מחזית הלחימה עדיין העניקו תקווה לפינלנד, שציפתה למעורבותו של חבר הלאומים. איתותים חיוביים מצד צרפת ובריטניה, וציפייה למעורבות צבאית של שוודיה, היוו סיבות נוספות לפינלנד שלא למהר להיכנס למשא ומתן.
בפברואר 1940, הביע המפקד העליון של פינלד, מרשל קארל גוסטף אמיל מנרהיים, את הפסימיות שלו בנוגע למצב הצבאי של פינלנד, מה שדרבן את ממשלת פינלנד להתחיל בשיחות שלום ב-29 בפברואר, באותו היום שבו פתח הצבא האדום במתקפה על ויפורי.
התנאים
ב-6 במרץ, משלחת פינית, בראשות ראש ממשלת פינלנד ריסטו רייטי, נסעה למוסקבה.[3] במהלך שיחות המשא ומתן, הצבא האדום פרץ את קווי ההגנה הפיניים סביב טאלי ועמד להקיף את ויפורי.
ההסכם נחתם בערב 12 במרץ (שעון מוסקבה), או בשעה אחת ב-13 במרץ (שעון מזרח אירופה). הפרוטוקול מהשיחות שצורף לדפי ההסכם, קבע כי הלחימה תסתיים בצהרי היום, שעון לנינגרד,[4] והלחימה אכן נמשכה עד אותה שעה.
הוויתורים וההפסדים הטריטוריאליים מצד פינלנד עלו על אלו שדרשו הסובייטים לפני תחילת המלחמה. פינלנד נאלצה לוותר על כמחצית מקרליה (כולל ויפורי) וקאקיסאלמי; סורטאוואלה וסואויארבי, וכל מפרץ ויפורי על כל אייו. בסך הכל, ויתרה פינלנד על כ-8% משטחה. כוחות צבא ואזרחים שנמצאו באותם אזורים פונו בהקדם אל תוך הגבולות החדשים; 422,000 תושבי קרליה 12% מאוכלוסיית פינלנד) פונו מבתיהם.
מחוז פטאמסו, שנכבש על ידי ברית המועצות, נותר בשליטת פינלנד, אך על פי ההסכם, פינלנד תעניק מעבר חופשי לאזרחים סובייטים דרך פטאסמו לנורווגיה.
בנוסף, פינלנד נאלצה לוותר על חלק ממחוז סאלה, על החלק הפיני של חצי האי ריבאצ'י (לשעבר קאלאסטאיאנסארנטו) בים ברנץ, ועל האיים הבאים במפרץ פינלנד: סורסארי, טיטארסארי, מושני (לשעבר לאבאנסארי), מאלי (לשעבר פנינסארי), וסאיסקארי. לבסוף, חצי האי הנקו הוחכר לברית המועצות כבסיס ימי ל-30 שנה בדמי שכירות שנתית של 8 מיליון מארק.
בניגוד לדעה הרווחת, בהסכם השלום לא הוענקה לסובייטים הזכות להעביר כוחות צבאיים באמצעות רכבות אל הבסיס בחצי האי הנקו, אך ברית המועצות תבעה את הזכות הזאת ב-9 ביולי, לאחר ששוודיה העניקה לגרמניה את הזכות להעביר את חיילי הוורמאכט לנורווגיה הכבושה באמצעות מערך הרכבות.
דרישות נוספות מצד הסובייטים היו מסירת כל הציוד והמתקנים הצבאיים שהיו בשטחים עליהם ויתרה פינלנד. לפיכך נאלצה פינלנד למסור 75 קטרים, 2,000 קרונות רכבת, ומספר מכוניות, משאיות וספינות. אזור התעשייה בעיר אנסו (כיום סבטוגורסק) שהיה בצד הפיני של הגבול החדש, התווסף גם הוא לרשימת הדרישות, ופינלנד ויתרה גם עליו.
הגבול החדש לא נקבע באקראיות מצד הסובייטים:
- לפני המלחמה, פינלנד הייתה יצרנית מובילה של מוך, שהיה חומר גלם חשוב ליצור חומרי נפץ. על ידי כיבוש אנסו, ברית המועצות כבשה 80% מכושר הייצור של פינלנד.
- פינלנד נאלצה לוותר על שליש מהכוח ההידרואלקטרי שלה, בעיקר בצורת תחנות כוח הידרואלקטריות על נהר הווקסה (לשעבר ווקסי), להן היה צורך גדול מאוד בלנינגרד, שסבלה ממחסור של 20% בחשמל.
- מיקומו של הגבול החדש תאם את דוקטרינת ההגנה הסובייטית, אשר העקרון העקרי שלה היה תקיפה על אדמת אויב באמצעות התקפות נגד ומנע. על פי דוקטרינה זו, הגבול האידיאלי צריך שלא לאפשר לאדמת האויב לכול מחסומים טבעיים הניתנים להגנה; לכן, במקום לעבור דרך גבולות טבעיים, כמו מפרץ ויפורי או אזור הביצות בין אגם סאימה לימת לדוגה, הגבול החדש עבר בצד המערבי של אזורים אלה.
הפינים היו המומים מהתנאים המחמירים של הסכם השלום. אובדן הטריטוריה פגע בפינלנד במספר דרכים:
- חלקים גדולים מהאזור הדרומי המאוכלס ביותר בפינלנד היו מחוברים לשאר היבשת באמצעות תעלת סאימה, אשר עתה נותקה בויבורג על ידי הסובייטים, ומשם התחברו למפרץ פינלנד.
- האזור הדרומי עליו ויתרה פינלנד היה ליבה התעשייתי של המדינה.
- הקרליינים והפינים קרובים מבחינה אתנית לעמים הבלטו-פיניים. בכך שויתרה על חלק מקרליה, פינלנד איבדה כמחצית מהאוכלוסייה הקרלית, מצב שהוביל לדיון בסוגיה הקרלית.
- לפני המלחמה, הזוועות הסובייטיות נגד הפינים האינגריים היו מקור צער עמוק עבור רבים מהפינים. איבוד חלק מקרליה תרם להעמקתו של תחושת הצער.
תוצאות
מלחמת החורף והסכם השלום שנחתם לאחריה היו הגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת ההמשך ב-1941.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ First published in English as Finland – Union of Soviet Socialist Republics. Treaty of Peace. Signed at Moscow, 12 March 1940; ratifications exchanged, 21 March 1940. The American Journal of International Law 34 (3), Supplement: Official Documents. (July 1940), pp.127–131.
- ^ Pietinen Otso, kuvaaja. "ulkoministeri Väinö Tanner Yleisradiossa ja talvisodan rauhanehdot". www.finna.fi. נבדק ב-2019-12-31.
- ^ Jussila, Osmo; Hentilä, Seppo; Nevakivi, Jukka (1999). From Grand Duchy to Modern State: A Political History of Finland since 1809. London: Hurst & Company. p. 187. ISBN 1-85065-421-2.
- ^ "Protocol appended to the treaty of peace concluded between Finland and the Union of Soviet Socialist Republics on 12 March 1940".
