הסכסוך הקפריסאי

הסכסוך הקפריסאי (ביוונית: Κυπριακό ζήτημα, בטורקית: Kıbrıs Sorunu), הידוע גם כסכסוך הטורקי-קפריסאי, הוא סכסוך רב שנים אשר החל כמאבק עדתי בין קפריסאים יוונים לבין קפריסאים מוסלמים ממוצא טורקי במהלך השלטון הבריטי והתפתח ללוחמה של ממש באמצע המאה העשרים. משנת 1955 ועד 1959 הכריזו הבריטים על מצב חירום באי בעקבות פעילות צבאית של המחתרת היוונית-נוצרית, אאוקה מחד, ושל חמושים מוסלמים ממוצא טורקי בתמיכת טורקיה, מאידך; כמו כן הצטרפה למאבק האלים גם מפלגה קומוניסטית קפריסאית כצד נוסף בעימות. הסכסוך שכוון בעיקר לקבלת עצמאות מבריטניה היה גם בעל אופי בין-עדתי עוצמתי, ואף שדוכה בהצלחה בידי כוחות בריטיים הביא לעצמאות קפריסין בשנת 1960.

הסכסוך הבין-עדתי בין קפריסאים יוונים לטורקים הגיע לשיאו בשנת 1974, אז הצהיר מנהיג הקפריסאים היוונים על כוונתו להתאחד מדינית עם יוון, מה שהביא לתגובה טורקית צבאית חריפה שפלשה אל האי תחת תירוץ של הגנה על המיעוט המוסלמי, וכבשה את חציו הצפוני של האי קפריסין - מלחמה שגבתה כאלפיים הרוגים. בתום המלחמה חולק האי למעשה לשניים - החצי הדרומי בעל אכלוסיה נוצרית דוברת יוונית והחצי הצפוני, הכבוש בידי צבא טורקיה, עם אוכלוסייה מוסלמית דוברת טורקית. כמעט כל המוסלמים נאלצו לעזוב את החצי הדרומי של האי, וכך גם כמעט כל הנוצרים שעזבו את החצי הצפוני, בתהליך של חילוף אוכלוסייה. מאז הכיבוש הטורקי נעשו ניסיונות רבים להגיע לאיחוד האי או לפתרון קבע אחר, אך ללא הצלחה בתהליך שלום זה, שידע עליות ומורדות.

בפועל נשמרת חלוקת קפריסין מאז 1974 - הרפובליקה הקפריסאית שולטת בחלק הדרומי של האי, ואילו הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מכסה 37% משטח האי; חלק קטן מהאי מהווה מובלעת בשליטה בריטית צבאית. ה"המדינה הפדרטיבית הטורקית של צפון קפריסין" הוכרזה בצפון האי כבר משנת 1975, גם אז ללא הכרה אלא על ידי טורקיה. בשנת 1983 הכריזה צפון קפריסין על עצמאותה, והוכרה על ידי טורקיה ואזרבייג'ן. כמעט כל מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים, בכלל זה האו"ם, רואים ברפובליקת קפריסין, שנשלטת היום בידי קפריסאים-יוונים, את הריבון החוקי בכל שטח האי קפריסין. טורקיה שמכירה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין תומכת בה כלכלית, דיפלומטית וצבאית, ואף עודדה אזרחים טורקים להתיישב בה. במקביל, טורקיה אינה מכירה באופן רשמי ברפובליקת קפריסין.

רקע

במהלך מלחמת העצמאות היוונית (1821-1832), העם היווני נאבק לקבלת עצמאות מהאימפריה העות'מאנית ששלטה אז ביוון. מספר יוונים-קפריסאים מרדו בשלטון, ובתגובה השליטים העות'מאניים ניסו לשמר את שליטתם על ידי שימוש באמצעים דרקוניים של דיכוי. 486 מורדים יווניים-קפריסאים הוצאו להורג ב -9 ביולי 1821, בעוון של קשירת קשר עם המורדים היוונים. ארבעה בישופים, ואזרחים בולטים רבים אחרים, נערפו בכיכר המרכזית של ניקוסיה, בעוד הארכיבישוף קיפריאנוס נתלה. פעולות אלו גרמו למשך התקופה הקצרה שלאחר מכן להתגברות הרצון הקפריסאי-יווני להפוך לחלק מיוון, הידוע בשם "אנוסיס" ("איחוד"). קפריסאים רבים דרשו שוב את סיפוח האי ליוון, לאחר שזו הפכה עצמאית ב-1830, אך קפריסין נותרה חלק מהאימפריה העות'מאנית.

השליטה העות'מאנית על קפריסין הסתיימה בשנת 1878, אז הועברה לידי בריטניה. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כחוזה קפריסין, שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית, למרות שהריבונות על האי עדיין הייתה בידי האימפריה. רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, סופח האי חד צדדית בידי בריטניה.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ועל פי הנחיות הסכם לוזאן, טורקיה ויתרה על כל תביעותיה בקפריסין, והכירה בשלטונה של בריטניה באי. תחת שלטון בריטי, האי החל ליהנות מתקופה של עליה בחופש הביטוי, מה שתרם עוד לפיתוח הרעיון היווני-קפריסאי של ה'אנוסיס'. בשנת 1925, בעקבות פירוקה של האימפריה העותמאנית, קפריסין הייתה למעשה מושבה בריטית.

היסטוריה

מצב החירום בקפריסין (1955-59)

משנת 1955 עד 1959 הבריטים הכריזו על מצב חירום באי בעקבות פעילות צבאית של מחתרת יוונית נוצרית אאוקה (ארגון) (EOKA) במנהיגותו של גריבס מחד ושל חמושים מוסלמים ממוצא טורקי בתמיכת טורקיה מאידך; כמו כן הצטרפה למאבק האלים גם מפלגה קומוניסטית קפריסאית כצד נוסף בעימות. הסכסוך שכוון בעיקר לקבלת עצמאות מבריטניה היה גם בעל אופי בין-עדתי עוצמתי, ואף שדוכה בהצלחה בידי כוחות בריטיים הביא לעצמאות קפריסין בשנת 1960.

כריסטמאס הדמים (1963-64)

בשנת 1963 פרצו פרעות עדתיות אלימות בין קפריסאים יוונים לבין קפריסאים ממוצא טורקי ברחבי כל האי. הפרעות נמשכו חמישה ימים ב20-24 בדצמבר וגבו חיי אדם רבים. החל מ-23 בדצמבר הפרעות קיבלו אופי חמוש, עם השתתפות כוחות פרה-מיליטריים משני הצדדים - היווני קפריסאי והטורקי קפריסאי. בין ה-21 בדצמבר 1963 לאוגוסט 1964 נהרגו לפי אומדנים רשמיים 364 קפריסאים טורקים ו-174 קפריסאים יוונים. בנוסף, כ-25,000 קפריסאים טורקים גורשו וברחו מתוך 104 כפרים, ואילו 1,200 קפריסאים ממוצא ארמני נוצאי ו-500 קפריסאים יוונים נאלצו לעזוב בתיהם גם כן. סכסוכים פנימיים שהפכו ללחימה חמושה בין שתי הקהילות, גרמו, בשנת 1964, לשליחת כוחות או"ם לאי למטרת שמירה על השלום.

קרבות בטיליריה (1964)

לאחר חודשים של פרעות ברחבי קפריסין, באוגוסט 1964 חלה הדרדרות נוספת בין הצדדים. ב-6 באוגוסט כוחות ההגנה הלאומיים של קפריסין החלו מצור על אזור כוחינה (טיליריה) בצפון האי - מובלעת של קפריסאים מוסלמים עם נוכחות מיליציות פרו-טורקיות. לכוחות הצרים הצטרפו שתי אניות הצי הקפריסאי. טורקיה התערבה בלחימה ב-8 באוגוסט ושלחה את חיל הים ואת חיל האוויר שלה להפציץ את עמדות הצבא הקפריסאי ואת שתי ספינות הצי הקפריסאי, כאשר בסיום הקרב אחת הספינות הקפריסאיות הוטבעה ומטוס טורקי אחד הופל. בהמשך חיל האוויר הטורקי הפציץ גם את הכפרים של קפריסאים יוונים באזור. הלחימה פסקה ב-10 באוגוסט, כאשר בסיומה כוחות קפריסאים טורקים השתלטו על יותר ממחצית המובלעת, אך לא הצליחו לכבוש אותה במלואה.

עלייה במתיחות (1971-74)

ב-1971 שוב הקים גריבס כוח מעין צבאי קפריסאי-יווני אשר נטל לעצמו את השם EOKA-B, בתגובה לכך שנשיא קפריסין, הארכיבישוף מקאריוס השלישי, נטש, לדעתו של גריבס, את רעיון האיחוד עם יוון. הכוח שהוגדר כארגון טרור, הן על ידי טורקיה ובריטניה והן על ידי מקאריוס עצמו, נתמך בידי ממשלת הגנרלים היוונית. לאחר מותו של גריבס בינואר 1974 הגבירה החונטה הצבאית היוונית את שליטתה בארגון, ובעידודה, ב-15 ביולי 1974, תפס הארגון את השלטון במסגרת הפיכה צבאית. התגובה הטורקית לא איחרה להגיע, וממשלתו של בולנט אג'וויט הורתה לצבא הטורקי לפלוש אל האי.

פלישת טורקיה לקפריסין (1974)

הסכסוך הבין-עדתי בין קפריסאים יוונים לטורקים הגיע לשיא בשנת 1974, אז מנהיג הקפריסאים היוונים הצהיר על כוונתו להתאחד עם מדינת יוון, מה שהביא לתגובה טורקית צבאית חריפה שפלשה אל האי תחת תירוץ של הגנה על המיעוט המוסלמי, וכבשה את חציו הצפוני של האי קפריסין - מלחמה שהיו בה כאלפיים הרוגים.

הקמת קפריסין הצפונית (1975)

הסכסוך עלה מדרגה במורכבותו הפוליטית עם הקמת ישות פוליטית בידי קפריסאים טורקים בתמיכת טורקיה. ה"המדינה הפדרטיבית הטורקית של צפון קפריסין" הוקמה בצפון האי כבר משנת 1975, גם אז ללא הכרה אלא על ידי טורקיה. בשנת 1983, צפון קפריסין הצהירה עצמאות, וקיבלה הכרה מידי טורקיה ואזרבייג'ן.

תהליך השלום הקפריסאי

סיור כוח שלום של האו"ם באי קפריסין

ניסיונות בינלאומיים ליישוב הסכסוך הקפריסאי החלו כבר בשנת 1964, עם שליחת כוחות או"ם לאי למטרת שמירה על השלום.

מאז הכיבוש הטורקי של 1974 נעשו ניסיונות רבים להגיע לאיחוד האי, חלוקת האי בהסדר או לפתרון קבע אחר, אך ללא הצלחה בתהליך שלום זה, שידע עליות ומורדות. שורה של שיחות שלום ותוכניות שלום נערכו במהלך השנים לרבות:

• החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 355 (1974)
• תוכנית קופי אנאן לאיחוד קפריסין 1999-2004
  • החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1250 (1999)
  • סקרי התוכנית של קופי אנאן בקפריסין (2004)
• שיחות השלום על קפריסין 2008-12
• שיחות השלום על קפריסין 2014
• שיחות השלום על קפריסין 2015-17

נושאים במחלוקת

חילופי אכלוסין

בתום המלחמה של 1974 האי למעשה חולק לשניים - החצי הדרומי בעל אכלוסיה נוצרית דוברת יוונית והחצי הצפוני, הכבוש בידי צבא טורקיה, עם אכלוסיה מוסלמית דוברת טורקית. כמעט כל המוסלמים נאלצו לעזוב את החצי הדרומי של האי, וכך גם כמעט כל הנוצרים שעזבו את החצי הצפוני, בתהליך של חילוף אכלוסיה. 200 אלף קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי נמלטו או גורשו אל דרום האי, שעדיין נשלט בידי הממשלה הקפריסאית-יוונית, ובמקביל נמלטו או גורשו 60 אלף קפריסאים-טורקים לצפונו. ההפרדה בין הקהילות הפכה לכמעט מלאה, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין חלקי האי.

בשנת 2010 קבעו שופטי בית הדין האירופי לזכויות אדם קבעו כי פליטים קפריסאים-יוונים לא יוכלו לשוב לבתיהם, ועליהם להסתפק בפיצוי שהוצע להם על ידי השלטון הטורקי

עצמאות של קפריסאים טורקים

כמעט כל מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים, בכלל זה האו"ם, רואים ברפובליקת קפריסין, שנשלטת היום בידי קפריסאים-יוונים, את הריבון החוקי בכל שטח האי קפריסין. טורקיה שמכירה ב"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין"' תומכת בה כלכלית, דיפלומטית וצבאית, ואף עודדה אזרחים טורקים להתיישב בה. במקביל, טורקיה אינה מכירה באופן רשמי ברפובליקת קפריסין.

ראו גם

• מלחמת יוון-טורקיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכסוך הקפריסאי בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24213625הסכסוך הקפריסאי