הפארק הלאומי טורס דל פיינה

טורס דל פיינה
	קרני הפיינה (Cuernos del Paine) מעל אגם פאואה (Pehoé)
מידע כללי
תאריך הקמה	1959
נתונים ומידות
שטח	2,400 קמ"ר
מיקום
מדינה	צ'ילה
	(למפת צ'ילה רגילה) סנטיאגו איקיקה טמוקו אנטופגסטה לה סרנה ולפראיסו קונספסיון פוארטו מונט פונטה ארנס ארגנטינה בוליביה פרו האוקיינוס; האטלנטי; האוקיינוס; השקט; טורס דל פיינה

הפארק הלאומי טורס דל פיינה (בספרדית: Parque Nacional Torres del Paine) הוא פארק לאומי בפטגוניה הצ'יליאנית, 112 ק"מ צפונית לפוארטו נטאלס ו-312 ק"מ צפונית לפונטה ארנס. הפארק משתרע על פני כ-2,400 קמ"ר, באזור הכולל צוקי גרניט, קרחונים ואגמים קרחוניים. מקור שמו של הפארק בשלושה צוקי גרניט הנראים כמגדלים (בספרדית "Torres"), המהווים את סממניו הבולטים ביותר.

ברחבי הפארק מסלולים מסומנים לטרקים, המושכים אליהם מטיילים מרחבי העולם. המסלולים הפופולריים הם מסלול בן יום אחד למגדלי הטורס, מסלול בן 5 ימים, המכונה "מסלול ה-W", בשל צורתו, והמסלול המעגלי, שנמשך 8-9 ימים. הלינה היא בבקתות הרים או באתרי קמפינג ייעודיים.

היסטוריה

בני הטוולצ'ה הכירו את האזור וכינו אותו "פיינה", שמשמעותו בלשונם "כחול", כצבעם העז של האגמים. הטיילת הבריטית פלורנס דיקסי הייתה ככל הנראה התיירת הראשונה שהגיעה לאזור. היא דיווחה על המקום בספר שפרסמה ב-1880, בו כינתה את הצוקים "מחטי קלאופטרה" (Cleopatra's Needle), כינוי שהיה מקובל לאובליסקים שונים דוגמת אלה של לונדון ושל ניו יורק. בראשית המאה ה-20 חקרו את האזור חוקרים נוספים, בהם אוטו נורדנשלד שמיפה אותו בדרכו לקוטב הדרומי, קארל סקוטסברג ואלברטו מריה דה אגוסטיני. ב-1928 היה הטייס הגרמני גינתר פלושוב לראשון שטס מעל האזור.

בסוף המאה ה-19 הגיעו לאזור מתיישבים שעסקו בגידול צאן, ולשם כך גם ביראו יערות. בעקבות פעילות זו רבו הקולות שקראו להגן על הטבע במקום, ובסופו של דבר הכריזה ממשלת צ'ילה על הפארק ב-1959, בשם פארק התיירות הלאומי אגם גריי (Parque Nacional de Turismo Lago Grey), על שם אחד האגמים בפארק. ב-1970 הוחלף שמו, לשמו הנוכחי. ב-1978 הכניס אונסק"ו את הפארק לרשימת השמורות הביוספריות.

בשנת 1985 עלו באש 150 קמ"ר משטח הפארק, בשל רשלנות של מטייל יפני. בשנת 2005 פרצה בפארק שרפה שכילתה כ-155 קמ"ר, לאחר שתייר צ'כי איבד שליטה על אש שהדליק. ממשלת צ'כיה השתתפה בפעולות לשיקום הפארק. בדצמבר 2011 פרצה בפארק דליקה נוספת שכילתה כ-128 קמ"ר משטח השמורה, בהם 36 קמ"ר של חורש טבעי. מטייל ישראלי נעצר בחשד לרשלנות, אך בסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום.^[1]

גאוגרפיה

על הטופוגרפיה של הפארק חולש מסיב הפיינה (Paine), שהוא שלוחה של הרי האנדים, המתנשאת מעל למישורים הפטגוניים, ממזרח לקרחון גריי. מספר גאיות חוצים את הפארק: העמק הצרפתי (Valle del Francés), עמק באדר (Valle Bader), עמק אסנסיו (Valle Ascencio) והעמק השקט (Valle del Silencio).

במרומי העמק הצרפתי קרקס קרחוני. בצדו המערבי של הקרקס שני צוקים גבוהים הנקראים הר נקודת הגובה 2000 (Cerro Cota 2000), המתנשא לגובה של 2,000 מטר, והר הקתדרלה (Cerro Catedral), שמראהו כשל חזית קתדרלה. בצדו הצפוני של הקרקס Aleta de Tiburón ("רכס הכריש"), רכס צר ומשונן (Arête), הקרוי כך משום שהוא מזכיר במראהו זנב כריש. בצדו המזרחי של הקרקס מספר פסגות: פורטלסה (Fortaleza, מילולית: מצודה), לה אספאדה (La Espada, "החרב"), לה אוחה (La Hoja, "הלהב"), לה מאסקרה (La Máscara, "המסכה"), קוארנו נורטה (Cuerno Norte, "הקרן הצפונית") וקוראנו פרינסיפל (Cuerno Principal, "הקרן הראשית"). העמק השקט נמצא מעברו השני של סרו פורטלסה, ומעליו מתנשאים גם הר אסקודו (Cerro Escudo, "הר המגן"), ומגדלי הטורס עצמם. עמק אסנסיו הוא העמק המוליך למגדלים.

חלק משדה הקרח של דרום פטגוניה נמצא אף הוא בתחומי הפארק. הקרחונים דיקסון, גריי וטינדול, המהווים חלק ממנו, מצויים בשטח הפארק. כן כולל הפארק מספר אגמים, בהם אגם דיקסון, אגם גריי (שניהם אגמים קרחוניים שנוצרו מהקרחונים הנושאים את שמותיהם), אגם נורדנשלד, אגם סרמיינטו ואגם פאואה. גם חלק מאגם דל טורו, ששטחו 202 קמ"ר, מצוי בתחומי הפארק. נהר פיינה, שאורכו 15 ק"מ, זורם מאגם דיקסון לאגם דל טורו, וחוצה את הפארק. אחד מהאתרים הידועים בפארק הוא "המפל הגדול" (Salto Grande), שיוצר נהר זה.

אף שההרים והצוקים אינם מתנשאים לגובה רב במיוחד (הגבוה שבהם, הפיינה גרנדה, מתנשא לגובה של 3,050 מ' מעל פני הים), הם נחשבים קשים לטיפוס, ופסגתו של הפיינה גרנדה נכבשה בידי שני מטפסים איטלקים רק ב-1957.

החי והצומח

עם היונקים הנפוצים בפארק נמנה הגואנקו. יונקים נפוצים פחות כוללים פומות, שועלים ואיילים צ'יליאנים. 15 מינים של עופות דורסים מקננים בפארק, ביניהם קונדור האנדים, עקב עיטי שחור חזה, עקב צהוב זנב, זרון סינראוס וינשוף מקורנן מגלני. 88 מיני עופות נוספים כוללים פלמינגו צ'יליאני, ברבור קוסקורובה, ברבור שחור-צוואר, ננדו הפונה, נקר מגלני, אווז קלקן ומגלן שחור פנים.

הפארק כולל ארבעה אזורי צמחייה שונים: המדבר הפטגוני, אזור שיחים תת-אנדי, יערות מגלניים ומדבר אנדי. אזור המדבר הפטגוני מאופיין בשיחי בן-אפר רבים, שהם בין הצמחים הבודדים שמסוגלים לעמוד ברוחות העזות ובמיעוט המשקעים. באזור היער גדלים מספר מינים של אשור דרומי, ומעל קו העצים, באזור המדבר האנדי, גדלים אברשיים וסביונים. בנוסף, גדלים בפארק 85 מינים שמקורם מחוץ לו, 31 מהם מוגדרים כמינים פולשים.