בירוא יערות
בירוא יערות הוא תהליך של כריתת עצי יער על ידי האדם לצורך פינוי שטחים לחקלאות ולמרעה, לאפשר הפקת מחצבים המצויים בשטחו. התהליך גם משמש לניצול עצי יער כחומר גלם לתעשייה ולבניין. בירוא יערות מתרחש בעולם כולו ומשפיע על גורמים רבים כמו אקלים, אלבדו של כדור הארץ, ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירת כדור הארץ ועוד. בירוא יערות הוא התהליך ההפוך לייעור.
עצים תורמים לקיום האדם בכדור הארץ, לא רק בשל השימושים הרבים שיש לעצים אלא גם בגלל תהליך הפוטוסינתזה של הצמחים שבו הם נושמים פחמן דו-חמצני ופולטים חמצן. כאשר כמות העצים יורדת כך זיהום האוויר גדל.
כריתת יערות הגשם
בירוא יער גשם טרופי, למשל באזור יער האמזונאס בברזיל, הוא תהליך בירוא היערות בעל ההשפעה הרבה ביותר על כדור הארץ.
כריתת יערות הגשם מהווה סיכון. יערות הגשם מהווים מקום מחיה לכשני שלישים ממיני החיות והצמחים על פני כדור הארץ. עם כריתת יערות הגשם מצטמצם מרחב המחיה של בעלי חיים וצמחייה, חלקם נדירים ובסכנת הכחדה, לעיתים זהו בית הגידול הטבעי היחיד שלהם.
בנוסף, הצמחייה העבותה ביערות העד אחראית ל-28 אחוזים מייצור החמצן על גבי כדור הארץ, על ידי עיבוד באמצעות פוטוסינתזה של פחמן דו-חמצני ואיחסונו. כריתת יערות הגשם עלולה להגביר משמעותית את כמות הפחמן הדו-חמצני הגורם לאפקט החממה, וזאת באופן בלתי הפיך. יערות הגשם הם גם בעלי כמות הצמחייה הרבה ביותר בעולם.
ההתנגדות לכריתת יערות הגשם
ארגונים בינלאומיים רבים ובהם הקרן לשימור חיות הבר (WWF), ארגונים של האו"ם וגרינפיס, זועקים מזה שנים כנגד כריתת היער. בשנה שעברה נכנעה ממשלת ברזיל ללחצים והפסיקה לחלק רישיונות כריתת עצים, אך עקב כך חוותה ברזיל גל אלימות מצד החוואים וזכייני העצים. הם רצחו מספר פעילים ובהם הנזירה הברזילאית דורותי סטאנג, בת 73, אשר הייתה מהפעילות הבולטות נגד כריתת יערות הגשם ואשר נרצחה בפברואר 2005 לאור פעילותה כנגד כריתת היערות.
חברות אשר מספקות את הדרישה העולמית לעץ פרצו דרכים וכרתו עצים. לאחר מכן, היה זה קל ופשוט לאיכרים להגיע לאזורים שהיו קודם לכן מרוחקים ובלתי נגישים. שריפות ענק בוערות ביער האמזונס חודשים רבים בכל שנה. השריפות מוצתות על ידי איכרים המנסים "לכבוש" שטחי עיבוד חדשים. האיכרים מציתים את שרידי היער והשריפות מתפשטות על פני אלפי קמ"ר ובוערות עד שהגשמים העונתיים מכבים את האש. בוקרים שורפים שטחים כדי להאיץ צמיחה של עשב טרי, וחוואים מכשירים שטחי ענק לגידול סויה ליצוא לאירופאים החוששים מהסויה אשר מייצאת ארצות הברית ואשר עברה שינוי גנטי. כעבור עונות אחדות מתברר לחקלאים כי הקרקע ענייה והם נעים הלאה, מציתים חלקות נוספות וכך ממשיך ההרס של היער.
אחת התמונות המפורסמות אשר צולמה ממעבורת החלל קולומביה, בטיסה מ-2003 שהסתיימה באסון, הייתה צילום שרפה ביערות האמזונס, שסביבתה הייתה נקייה מעננים. המסקנה העגומה היא כי השריפות גם משנות לרעה את מאזן הגשם ביער הגשם.
השפעת כריתת היערות על האקלים באזור
כריתת היערות משפיעה על האקלים באזור היער הנכרת: טמפרטורת פני הקרקע ושיעור האידוי עולים וישנה ירידה בכמות הגשמים. עליית הטמפרטורה יחד עם הירידה בכמות המשקעים מאריכה את העונה היבשה ומעלה את כמות השרפות. תוך כדי שרפת היערות משתחררות כמויות גדולות של גזים כגון: פחמן דו-חמצני ומתאן לאטמוספירה, שמגבירים את אפקט החממה.
היעלמות יערות הגשם מפחיתה את הפוטוסינתזה, וריכוז דו תחמוצת הפחמן עולה, משום שמתחוללת הפרת האיזון בחילופי הגזים (בעקבות תהליך הפוטוסינתזה הצמחים קולטים פחמן דו - חמצני ופולטים חמצן בחזרה לאוויר). בנוסף לכך, יערות הגשם מווסתים את הזרימה של מים במערכת האקולוגית, המדענים חוששים שהפרת מעגל הזרימה הזה עלולה לייבש את יערות הגשם הנותרים.
עצי היער הוותיק מחזיקים את האדמה ומונעים סחף. בירוא היערות מגביר את הסחף וגורם על ידי כך לזיהום מקורות מים, מפולות בוץ ושיטפונות[1].
בירוא יערות בימי התנ"ך
בימי התנ"ך נחשבו יערות בארץ ישראל כקרקע "מבוזבזת", שלא ניתן לגור עליה, לגדל בה תבואה או לרעות עליה. בשל כך העדיפו לברא את היערות, כמו בסיפור של בני יוסף הבאים אל יהושע בבקשה להרחיב את נחלתם והצעתו להם היא: "אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים"[2], כלומר לכרות את היערות שבשטחם כדי להרחיב את אזורי המחיה.
