הפיצול היוגוסלבי-סובייטי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, ניסוחים קלוקלים, משפטים בעייתיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.

פיצול טיטו-סטלין או הפיצול היוגוסלבי-סובייטי היה עימות בין המנהיגים של יוגוסלביה וברית המועצות. עימות זה נגמר בסילוקה של יוגוסלביה מהקומינפורם ב-1948. זהו היה תחילתו של תקופת ה"אינפורמבירו", תקופה המאופיינת ביחסים גרועים בין יוגוסלביה וברית המועצות. תקופה זו נגמרה ב-1955.

הגורם לפיצול

סיבת הפיצול לפי הסובייטים היא האי-נאמנות של יוגוסלביה לברית המועצות, בזמן שביוגוסלביה ובמערב ניתן היה לראות שהסיבה האמיתית היא סירובו של טיטו להפיכת יוגוסלביה למדינת לוויין של ברית המועצות. הסופר "פרוביץ'" טען שהסיבה הייתה התנגדותו של סטלין לתוכניותיו של טיטו שבהם בעזרת המדינות אלבניה, יוון, ובולגריה להקים גוש סוציאליסטי מזרח אירופאי חזק מחוץ לשליטתה של מוסקבה, תוכנית זו ידועה בשם "הפדרציה הבלקנית".[1]

השורשים לבעיה

במהלך מלחמת העולם השנייה, יוגוסלביה נכבשה על ידי מדינות הציר. הכוחות הכובשים נתקלו בהתנגדות מצד מספר מחתרות. המחתרת הקומוניסטית שהונהגה על ידי מרשל יוסיפ ברוז טיטו, הייתה הגדולה ביותר והצליחה להשתלט על המדינה כבר ב-1945, עם התערבות סובייטית מועטת. בנקודה זו, טיטו היה נאמן למוסקבה.

תפקידו המשמעותי של טיטו בשחרור יוגוסלביה לא רק שחיזק את מעמדו במפלגה ובין העם, אלא גם גרם לו להיות יותר עקשן שיוגוסלביה תשרת את האינטרסים שלו ולא של מנהיגי מדינות הגוש המזרחי שהייתה להם סיבה להכיר בניסיונות הסובייטים לעזור בשחרור יוגוסלביה מהכיבוש של מדינות הציר. זה גרם כבר לקצת מתח בן שתי המדינות לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אף על פי שרשמית טיטו היה בן ברית של סטלין לאחר המלחמה, הסובייטים ארגנו שרשרת סוכנים במפלגה היוגוסלבית כבר ב-1945.[2]

מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עם היווסדה של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, קרו מספר "תאונות" בין צבאות יוגוסלביה וצבאות מהגוש המערבי. לאחר המלחמה, יוגוסלביה כבשה בהצלחה את איסטריה, וגם את הערים זאדאר ורייקה שהיו נחשבות לאיטליה משנות העשרים. המהלך הזה גרם לשיפור ישיר במצבם של האוכלוסיות הסלאביות באזור. (בעיקר קרואטים וסלובנים). המנהיגות היוגוסלבית רצתה לספח את טרייסט גם כן, מהלך שהיו לו התנגדויות רבות מצד סטלין ובעלות הברית. המצב גרם למספר תאונות חמושות, ובעיקרן מטוסים יוגוסלבים ירו במטוסי תובלה אמריקאים, מה שגרם לביקורת חמורה מצד סטלין והמערב. מ-1945 עד 1948, לפחות ארבעה מטוסים אמריקאיים נורו על ידי יוגוסלביה.[3] סטלין התנגד לפרובוקציות הללו, מכיוון שהרגיש שברית המועצות לא הייתה מוכנה להתמודד עם המערב במלחמה בגלל החלשות הצבא.

הקומינפורם הראשון

למרות זאת, העולם עדיין ראה את שתי המדינות כבעלות ברית קרובות. ניתן היה להבחין בכך בפגישה הראשונה של הקומינפורם ב-1947, היכן שהנציגים היוגוסלבים היו הרועשים ביותר מתוך כול המפלגות. מטה הקומינפורם הוצב בבלגרד. בכול זאת, לא הכול היה טוב בין המדינות, בגלל מספר סכסוכים.

הנסיעה למוסקבה

לחיכוך שהוביל לפיצול היו הרבה סיבות, הרבה מהן היו התרכזותו של טיטו על האזור הבלקני, וסירובו לקבל את מוסקבה כרשות הקומוניסטית העליונה. היוגוסלבים חשבו שקרנות הון משותפות, שהיו מאוד פופולריות בברית המועצות, לא אפקטיביות ביוגוסלביה. בנוסף, טיטו שלח חיילים יוגוסלבים לאלבניה כדי למנוע את התפשטות הסכסוך האזרחי מיוון למדינות השכנות (יוגוסלביה ביניהן), את מהלך זה עשה בלי התייעצות עם הסובייטים, מהלך שעצבן מאוד את סטלין.

סטלין התרגז מאוד גם מתוכניותיו של טיטו בהתמזגות יוגוסלביה עם בולגריה (ובכך לייסד את "מדינת הדרום סלאבים"), רעיון שהיה טוב בתיאוריה, אך לא עירב את הסובייטים בשום מצב.[4] סטלין זימן שניים מפקידיו של טיטו, מילובאן דילאס ואדוארד קרדלי למוסקבה כדי לשוחח על הנושאים. כתוצאה מהשיחות הללו, דילאס וקרדלי שוכנעו שהיחסים היוגוסלב-סובייטים הגיעו למבוי סתום.

חילופי מכתבים

בין הנסיעה למוסקבה ופגישתו שהשנייה של הקומינפורם, המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והמפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית התכתבו בסדרות של מכתבים המפרטים את תלונותיהם. המכתב הסובייטי הראשון שהגיע ב-27 במרץ 1948, האשים את היוגוסלבים בהשמצת הסוציאליזם הסובייטי בעזרת הצהרות של "סוציאליזם בברית המועצות הפסיק להיות מהפכני"[5] במכתב בנוסף טען שהמפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית לא הייתה מספיק דמוקרטית, ובכך היא לא מפלגת וונגרד שתוביל את המדינה לסוציאליזם. סטלין דיווח: "אנחנו לא יכולים להחשיב ארגון מסוג כזה להיות מפלגה קומוניסטית מרקסיסטית-לניניסטית או בולשביקית אמיתית. אנחנו לא רואים מדיניות בכלל הנוגעת למלחמת מעמדות במפלגה היוגוסלבית."[6]

המפלגה היוגוסלבית השיבה ב-13 באפריל עם התנגדות חריפה להאשמות הסובייטיות, בהגנת הטבע המהפכני של המפלגה ושינוי דעתה של המפלגה על ברית המועצות. למרות זאת, המפלגה היוגוסלבית ציינה גם ש-"לא משנה כמה כול אחד מאיתנו אוהב את ארץ הסוציאליזם, בברית המועצות אוהבים את עצמם יותר".[7] התשובה הסובייטית הגיעה בארבעה במאי ונזפה במפלגה על כישלונה בהתוודות ושהיא צריכה לתקן את הטעויות שלה, וגם האשימה את היוגוסלבים בכך שהם יותר מידי גאים בהצלחתם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, הסובייטים טענו שהם הצילו את יוגוסלביה מ-חורבן.[8] התשובה של המפלגה היוגוסלבית ב-17 במאי הגיבה שהסובייטים מנסים לגרוע מהצלחתה של תנועת ההתנגדות היוגוסלבית, והציעה לפתור את הקונפליקט בפגישת הקומינפורם השנייה ביוני אותה שנה.

הקומינפורם השני

טיטו אפילו לא נכח בהתאספות השנייה של הקומינפורם, מפחד שהסובייטים יתקפו את יוגוסלביה באופן ישיר. ב-28 ביוני, המדינות החברות האחרות סילקו את יוגוסלביה מהארגון בטענה שאלמנטים לאומיים הצליחו להגיע במהלך השישה חודשים האחרונים להגיע לרשות המפלגה.[9]הם הזהירו את יוגוסלביה בכל שהיא נמצאת בדרכה לחזור להיות מדינה קפיטליסטית בורגנית בגלל מבטיה הלאומיים ומחשבותיה העצמאיות.

תוצאות

הרחקתה של יוגוסלביה הגלתה באופן משמעותי אותה מארגונים של מדינות סוציאליסטיות. לאחר ההרחקה, טיטו דיכא את אלה שתמכו בפעולה, וקרא להם "קומינפורמיסטים".[10] הרבה מהם נשלחו למחנה דמוי גולאג בגולי אוטוק.[11] בין 1948 ו-1952, ברית המועצות תמכה בבעלות בריתה לבנות צבא חזק ובמיוחד הונגריה, שהייתה הכוח המוביל במקרה של מלחמה עם יוגוסלביה.

הטיטואיזם גונה על ידי מוסקבה ככפירה שטוענת שמדינות קומוניסטיות צריכות לקחת את הדרך הלאומית לסוציאליזם, לא כמו בברית המועצות. במזרח אירופה, מנהיגים קומוניסטיים שנחשדו בעבירות "פרו-טיטואיות" טוהרו על ידי גורמים סובייטים.[12]

לאחר מותו של סטלין, ותהליך הדה-סטליניזציה שהונהג על ידי ניקיטה חרושצ'וב, נעשה שלום עם טיטו ויוגוסלביה נהייתה חברה שוב ב"אחוות המדינות הסוציאליסטיות". למרות זאת, היחסים בין שתי המדינות אף פעם לא היו מושלמים, יוגוסלביה המשיכה לקחת דעה עצמאית בפוליטיקה העולמית, ובכך הייתה בעצם שילוב של מזרח ומערב. הצבא היוגוסלבי היה תמיד מוכן עם 2 תוכניות הגנה לאומיות: אחת נגד פלישה של נאט"ו ואחת נגד פלישה של מדינות ברית ורשה.[13]

הערות שוליים

  1. ^ Jeronim Perovic, "The Tito–Stalin Split: A Reassessment in Light of New Evidence." Journal of Cold War Studies (Spring 2007) 9#2 pp: 32-63
  2. ^ Richard West, Tito (1994)
  3. ^ Air victories of Yugoslav Air Force
  4. ^ Perovic, "The Tito–Stalin Split: A Reassessment in Light of New Evidence."
  5. ^ Stephen Clissold, ed. Yugoslavia and the Soviet Union, 1939-1973: A Documentary Survey (1975) p 172
  6. ^ Edvard Kardelj, Reminiscences--the Struggle for Recognition and Independence: The New Yugoslavia, 1944-1957 (1982) p 217
  7. ^ Dennison Rusinow (1978). The Yugoslav Experiment 1948-1974. U. of California Press. p. 28.
  8. ^ Jennings, Christian (2017). Flashpoint Trieste: The First Battle of the Cold War. Oxford: Bloomsbury Publishing. p. 248. ISBN 978-1-4728-2171-3.
  9. ^ Selden, Mark; Lippit, Victor, eds. (2016). The Transition to Socialism in China. Oxon: Routledge Revivals. p. 166. ISBN 978-1-317-23946-8.
  10. ^ Paul Garde, Vie et mort de la Yougoslavie, Fayard, Paris, 2000, p. 91
  11. ^ Serge Métais, Histoire des Albanais, Fayard, Paris 2006, p. 322
  12. ^ Alec Nove (2005). Stalinism and After: The Road to Gorbachev. Routledge. p. 97.
  13. ^ John R. Lampe , Russell O. Prickett, Ljubisa S. Adamovic (1990). Yugoslav-American economic relations since World War II. Duke University Press Books. p. 47. ISBN 0-8223-1061-9.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0