הצבעה ברשימה פתוחה

מדינות המשתמשות בייצוג יחסי ברשימה פתוחה נכון לשנת 2020.

  מדינות שבהן כל המפלגות משתמשות בפתק פתוח

  מדינות שבהן רוב המפלגות משתמשות בפתק פתוח

  משתנה בהתאם לאזור

הצבעה ברשימה פתוחה היא שיטת בחירות המתארת מגוון גרסאות של ייצוג יחסי, בהן לבוחרים יש יכולת להשפיע על דירוג מועמדי המפלגה ברשימה. זאת בניגוד להצבעה ברשימה סגורה, שבה רשימות המפלגות נקבעות בסדר קבוע מראש על ידי מוסדות המפלגה או העומד בראשה, ואינן נותנות לבוחר בקלפי אפשרות לשנות את מיקומם של המועמדים.^{[דרוש מקור]}

מערכת הצבעה של רשימה פתוחה מאפשרת לבוחרים לסמן מועמדים יחידים ("הצבעת העדפה") במקום או בנוסף להצבעה למפלגה. קיימות שלוש גרסאות עיקריות לשיטה:

• רשימה פתוחה מלאה: הדירוג הסופי של המועמדים שנכנסים לפרלמנט נקבע אך ורק לפי מספר הקולות האישיים שקיבל כל מועמד (נהוג בפינלנד ובלטביה).
• רשימה פתוחה למחצה (Semi-Open או Flexible List): למפלגה יש סדר מועמדים מומלץ ("דיפולטיבי"), והבוחרים יכולים לשנותו רק אם מועמד מסוים צבר מכסת קולות ("קוואטה") המוגדרת בחוק. מודל זה נפוץ במדינות רבות באירופה, בהן הולנד, בלגיה, אוסטריה, צ'כיה ודנמרק.
• רשימה חופשית (פאנאשז'): הבוחר יכול להצביע למועמדים ממפלגות שונות ולבנות רשימה אישית (נהוג בשווייץ ובלוקסמבורג).

אופן פעולת השיטה

בשיטת הרשימה החצי-פתוחה יום הבחירות מתנהל כך שהמצביע בוחר בפתק של מפלגה מסוימת, אך ניתנת לו האפשרות לסמן לצד שם המפלגה גם שם של מועמד (או מספר מועמדים) מתוך הרשימה.

• חישוב המנדטים: בשלב הראשון, מחשבים כמה מנדטים קיבלה כל מפלגה לפי סך כל הקולות (כולל אלו שסימנו מועמדים וכולל אלו שהצביעו לרשימה בלבד).
• קביעת סדר הנבחרים: בשלב השני, בודקים האם ישנם מועמדים שעברו "סף חסימה אישי" (אחוז מסוים מהמודד למנדט או מסך קולות המפלגה). מועמדים שעברו את הסף "קופצים" לראש הרשימה, ללא קשר למיקום המקורי שבו שובצו על ידי המפלגה. מועמדים שלא עברו את הסף נשארים בסדר המקורי שקבעה המפלגה.

השוואה בינלאומית ומודלים נבחרים

נכון לשנת 2024, רוב המדינות הדמוקרטיות ב-OECD המשתמשות בשיטה יחסית-רשימתית (19 מתוך 23) אימצו רכיב של בחירה אישית ביום הבחירות.

• קרואטיה: בשנת 2015 עברה משיטת פתק סגור לפתק חצי פתוח. בבחירות הראשונות לאחר השינוי, שני שלישים מהמצביעים ניצלו את זכותם לסימון מועמד מועדף.
• סלובקיה: השיטה מאפשרת למועמדים ממפלגות קטנות המתמודדות ברשימה משותפת לזכות בייצוג בזכות פופולריות אישית, גם אם שובצו במקום נמוך ברשימה המקורית.
• שוודיה: מועמד שקיבל מעל 5% מקולות המפלגה באזור הבחירה מקודם לראש הרשימה.

יתרונות וחסרונות

השיטה מאפשרת לאזרחים שאינם חברי מפלגה אך תומכים בה להשפיע על הרכב הרשימה. מחקרים מראים כי היכולת להשפיע על הרכב הרשימה מעלה את תחושת ההשפעה של האזרח ("Political Efficacy") ואת שביעות הרצון מההליך הדמוקרטי.

תומכי השיטה טוענים כי היא מחזקת את האחריותיות (Accountability) של נבחרי הציבור כלפי כלל הבוחרים ומצמצמת את כוחן של קבוצות לחץ פנימיות ו"קבלני קולות" המאפיינים לעיתים את שיטת הפריימריז.^{[דרוש מקור]}

מתנגדי השיטה מעלים לעיתים חשש מפני תחרות פנימית בין חברי אותה מפלגה או פרסונליזציה (התמקדות באישיות המועמד על חשבון האידאולוגיה). עם זאת, מחקרים השוואתיים מצביעים על כך שמנגנון ה"קוואטה" (מכסת הקולות הנדרשת לשינוי המיקום) מאזן את החששות הללו. המנגנון מחייב את המועמדים לפעול כקבוצה כדי להגדיל את כוחה הכללי של המפלגה, ומאפשר שינוי סדר רק במקרים בהם קיים רצון ציבורי מובהק.

בישראל

מאז קום המדינה נהוגה בישראל שיטת הצבעה ברשימה סגורה (בכל הארץ כאזור בחירה אחד). לאורך השנים, ועדות ציבוריות, מכוני מחקר, חברי כנסת וארגוני חברה אזרחית הציעו לעבור למודל של "פתק חצי פתוח" (רשימה גמישה).

רקע וצורך

בישראל, מבקרים טוענים כי שיטת הרשימה הסגורה יוצרת ניתוק בין האזרחים לנבחרים ותחושת חוסר השפעה על זהות הנציגים ("של מי המנדט?"). תנועות צעירים וארגוני חברה אזרחית פועלים לקידום השיטה ככלי לחיזוק אמון הציבור בכנסת.

בנוסף לפעילות של ארגוני חברה אזרחית, סוגיית מבנה שיטת הבחירות בישראל זוכה להתייחסות גם בשיח התקשורתי. במאמר דעה שפורסם בעיתון מעריב נטען כי שיטת הרשימות הסגורות מגבילה את יכולת הבוחרים להשפיע על זהות נבחרי הציבור ומעמיקה את תחושת הניתוק בין הציבור לנציגיו.

ביקורת דומה הובעה גם בכלי תקשורת נוספים. בטור דעה שפורסם באתר זמן ישראל נטען כי שיטת הרשימות הסגורות מחלישה את הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר, ומצמצמת את יכולת הציבור להשפיע על הרכב הכנסת בפועל. לפי הטור, העדר מנגנון של בחירה אישית תורם לריחוק בין הציבור למערכת הפוליטית ומקשה על חיזוק האחריותיות של נבחרי הציבור.

בטור דעה שפורסם בעיתון מקור ראשון צוין נתון מסקרי דעת קהל, שלפיו 78% מהציבור הישראלי סבור כי המערכת הפוליטית אינה מייצגת אותו כראוי. לפי המאמר, תחושת אי־הייצוג הזו מחזקת את הטענות בדבר הצורך בשינוי מנגנוני הבחירה ובמתן השפעה ישירה יותר לבוחרים על זהות נבחריהם.

הצעות חוק ויוזמות

על פי ההצעות השונות שגובשו (בהן המלצות ועדת מגידור ב-2006 והצעות חוק שהוגשו בכנסת ה-20, ה-23 וה-25), מוצע לשמור על המסגרת המפלגתית אך לאפשר לבוחר לסמן מועמדים מועדפים. הצעת החוק מהכנסת ה-25 זכתה לתמיכה של חברי כנסת מסיעות הליכוד, המחנה הממלכתי והציונות הדתית.

תומכי השיטה, בהם ישראל 2050, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קהלת וארגונים דוגמת התנועה למען איכות השלטון בישראל, טוענים כי המהלך יחזק את האחריותיות של חברי הכנסת כלפי הציבור ויחליש את התלות בקבוצות לחץ פנימיות.

מדיה וראיונות

• השיטה שכולם מסכימים שצריך לשנות – פודקאסט עוד יום, כאן 11, באתר Spotify, ‏2025

• כיצד רשימות פתוחות יכולות להציל את הדמוקרטיה הישראלית? – פודקאסט "על המשמעות" בהשתתפות דני רובין ואור בן דורי, באתר YouTube, ‏2025

• זום אין: קבלו את "ישראל 2050" – הדור הצעיר שלא מחכה לאישור אלא פשוט פועל, באתר YouTube, ‏2025

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הצבעה ברשימה פתוחה43308567Q701215