הקואליציה האנטי-צרפתית השישית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת הקואליציה השישית
קרב לייפציג
קרב לייפציג
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכי הסכסוך 18121814 (כשנתיים)
מקום אירופה
תוצאה

ניצחון הקואליציה, אמנת פונטבלו, חוזה פריז

הצדדים הלוחמים

הקואליציה המקורית
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) ממלכת פרוסיה
האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
שוודיהשוודיה שוודיה
ספרדספרד ספרד
ממלכת פורטוגלממלכת פורטוגל ממלכת פורטוגל
ממלכת סיציליהממלכת סיציליה ממלכת סיציליה
ממלכת סרדיניהממלכת סרדיניה ממלכת סרדיניה
הצטרפו לאחר קרב לייפציג

הקיסרות הראשונההקיסרות הראשונה הקיסרות הראשונה

מדינות שפרשו בינואר 1814

מפקדים
[1] נהרג בקרב לייפציג

הקואליציה האנטי-צרפתית השישית (1814-1812) הייתה איחוד כוחות של האימפריה האוסטרית, פרוסיה, האימפריה הרוסית, שוודיה, בריטניה כנגד צרפת וגרורותיה במסגרת המלחמות הנפולאוניות.

לאחר כישלונו של נפוליאון בפלישה לרוסיה, חברו המעצמות האירופאיות לרוסיה, בריטניה ולמורדים בספרד ובממלכת פורטוגל. באוקטובר 1813 ניצחו צבאות הקואליציה בקרב לייפציג וגירשו את כוחותיו של נפוליאון מגרמניה, ובשנת 1814 פלשו לצרפת והפילו אותו מכסאו.

הקרבות העיקריים במלחמת הקואליציה השישית כללו את קרב סמולנסק, קרב בורודינו, קרב ליצן, קרב באוצן, קרב דרזדן וקרב לייפציג (שידוע גם בשם קרב האומות).

הפלישה לרוסיה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת רוסיה-צרפת (1812)

בשנת 1812 פלש נפוליאון לרוסיה כדי לאלץ את אלכסנדר הראשון להישאר במערכת הקונטיננטלית (שמטרתה הייתה להטיל אמברגו על בריטניה). הגרנד ארמה בפיקודו של נפוליאון אשר כלל כ-650,000 חיילים, מחציתם צרפתים, חצתה את נהר הנמאן לתוך רוסיה ב-22 ביוני 1812. הכוחות הרוסיים, העדיפו לסגת לתוך רוסיה מאשר לנהל קרב השאירו אחריהם רק אדמה חרוכה.

ב-7 בספטמבר נפגשו שני הצבאות בקרב בורודינו, שהסתיים ללא תוצאות מכריעות. לאחר הקרב נסוג הצבא הרוסי והשאיר את הדרך למוסקבה פתוחה. ב-14 בספטמבר כבש הצבא הצרפתי ללא קרב את מוסקבה, שהייתה כמעט ריקה מאדם. אלכסנדר הראשון סירב להיכנע, והעדיף לתת לצרפתים להישאר בעיר שבה נותר מעט מאד אוכל ומקלט (חלקים גדולים ממוסקבה עלו באש בשרפות ענק). בנסיבות אלו, וכשהחורף הקשה של רוסיה מגיע, בחר נפוליאון לסגת ממוסקבה. כך החלה נסיגתו הארוכה של הצבא, שבמהלכה סבל קשות ממחסור חמור באוכל, עריקות, מזג אוויר קשה והתקפות של הצבא הרוסי בפיקודו של מיכאיל קוטוזוב. הגרנד ארמה איבד כ-370,000 חיילים, 200,000 נלקחו בשבי ורק 27,000 הצליחו לחצות בשלום את נהר ברזינה. נפוליאון עזב את צבאו וחזר לצרפת כדי לתכנן את ההגנה על פולין מפני הכוחות הרוסיים המתקדמים.

המערכה בגרמניה

פרוסיה, שזיהתה הזדמנות לאחר מפלתו של נפוליאון ברוסיה, נכנסה מחדש למלחמה. נפוליאון הקים מחדש את צבאו והגדיל את הצבא שלו מ-30,000 לוחמים ל-400,000. בקרבות שנערכו בליצן (2 במאי) ובבאוצן (20 - 21 במאי) שבגרמניה, ניצח נפוליאון את בעלות הברית והסב להם אבדות כבדות. בשני הקרבות השתתפו למעלה מ-250,000 חיילים משני הצדדים, מה שהפך אותם לקרבות הגדולים ביותר עד כה במלחמה.

ב-4 ביוני 1813 הכריזו הצדדים על שביתת נשק, שנמשכה עד 13 באוגוסט, ובמהלכה הצליחו בעלות הברית לצרף את האימפריה האוסטרית לצידם. שתי ארמיות אוסטריות על 300,000 חייליהם התפרשו בגרמניה, לרשות בעלות הברית עמדו כ-800,000 לוחמים, ועוד כ-350,000 כעתודה.

צבאו של נפוליאון המשיך לגדול גם הוא, עד כ-650,000 לוחמים במזרח (מתוכם כ-250,000 תחת פיקודו הישיר, 120,000 תחת פיקודו של ניקולא אודינו ו-30,000 תחת פיקודו של לואי ניקולא דאבו), שחלקם הגיעו מבעלי בריתו ממלכת סקסוניה וממלכת בוואריה. בנוסף לכך, ממלכת נאפולי ואיטליה החזיקו בדרום כ-100,000 חיילים יחדיו. בחזית המערבית לחמו כ-150,000 צרפתים נגד ספרד ובריטניה. בסך הכל, כ-900,000 חיילים צרפתים ובעלי בריתם עמדו מול כ-1,000,000 חיילי בעלות הברית בכל החזיתות.

לאחר סיום שביתת הנשק, נטל נפוליאון את היוזמה וניצח בקרב דרזדן, שם הסב אבדות קשות לבעלות הברית, אך מחסור בפרשים מנע ממנו לרדוף אחרי הכוח המובס ולנצל את ניצחונו. הוא נסוג עם 175,000 חייליו לעיר לייפציג שבסכסוניה שם האמין שיוכל להקים קו הגנה ולנצח את בעלות הברית. בקרב האומות שנערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, עמד הצבא הצרפתי כשהוא מונה כ-191,000 חיילים, אל מול שלוש ארמיות של בעלות הברית עם יותר מ-330,000 חיילים.

לאחר תבוסתו בקרב לייפציג, נפוליאון החל לסגת מגרמניה לעבר צרפת. הוא ניצח בקרב הנאו את כוחותיו הבווארים של קארל פון ורדה והותיר לעצמו ולצבאו דרך נסיגה נקיה עד לצרפת.

נפוליאון ויוזף פוניאטובסקי בקרב לייפציג

המלחמה בחצי האי האיברי

בינתיים, ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון הצליח לשבור את הכוחות הצרפתים בספרד, וגרם להם לסגת עד למעבר להרי הפירינאים ולתוך צרפת. הכוחות האנגלו-פורטוגזים כבשו את העיר בורגוס בשלהי מאי, ובתוך כך איגפו את צבאו של ז'וזף בונפרטה, אחיו של נפוליאון, ואילצו אותו לסגת לעמק בנהר זאדורה. בקרב ויטוריה שנערך ב-21 ביוני 1813, הפסיד ז'וזף בונפרטה ונסוג עם צבאו לסן סבסטיאן. ולינגטון המשיך לרדוף אחרי הכוחות הצרפתיים והבריח אותם מסן סבסטיאן, שנשרפה ונבזזה על ידי הכוחות האנגלים והספרדים.

בחודש יולי 1813 הצרפתים כבר נסוגו אל הרי הפירינאים. מרשל סולט קיבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתים והחל במתקפת נגד מוצלחת נגד בעלות הברית, כשהוא מנחיל להם תבוסות בקרב מאיה ובקרב רונססבאייס. למרות ניצחונותיו הוא איבד את המומנטום ונהדף על ידי הכוחות האנגלו-פורטוגזים, ולאחר קרב סוראורן ב-28 ביולי נמלט עם כוחותיו לעבר צרפת.

קוזאקים רוסים בפריז

ב-7 באוקטובר, בעלות הברית נכנסו לתוך צרפת. מיואש מהמצב הקשה, חתם נפוליאון ב-11 בדצמבר על הסכם ולנסי, הסכם נפרד עם ספרד, שבו נאלץ לשחרר ולהכיר בפרננדו השביעי כמלך ספרד בתמורה להפסקת אש. למרות ההסכם, לספרדים לא הייתה כל כוונה לסמוך על נפוליאון והם הפרו את הפסקת האש.

המלחמה נמשכה ובעלות הברית נחלו ניצחונות בקרב ניבל (10 בנובמבר 1813), קרב באיון (10-14 בדצמבר 1813), קרב אורטז (21 בפברואר 1814), וקרב טולוז (10 באפריל 1814).

פלישת הקואליציה לצרפת

לאחר נסיגתו מגרמניה, נפוליאון ניצח במספר קרבות את בעלות הברית המתקדמות לפריז. למרות זאת הוא לא הצליח לאסוף תחת כוחו יותר מ-70,000 לוחמים, מול כחצי מיליון חיילי בעלות הברית. ב-30 במרץ 1814, נכנסו בעלות הברית לפריז. נפוליאון היה נחוש להמשיך להילחם, והוציא צו לגיוס 900,000 חיילים, אך רק מספר קטן בהרבה גויס לצבא הקיסרי.

הדחת נפוליאון

נפוליאון, שידע שצבאו נחוש להמשיך להילחם, הציע לצעוד לעבר פריז, אך המרשלים וקציניו הבכירים סירבו. ב-4 באפריל, התעמתו המרשלים והקצינים בהנהגת מישל נה עם נפוליאון, ואמרו לקיסר שהם מסרבים להמשיך להילחם. נפוליאון העריך שצבאו ילך אחריו, ובתגובה ענה לו נה: "הצבא הולך אחרי הגנרל שלו". ב-6 באפריל 1814 התפטר נפוליאון. למרות זאת, קרבות קלים נמשכו בהולנד, ספרד ואיטליה, במשך חודשי הקיץ של 1814. בעלות הברית לא הסתפקו בהתפטרותו של נפוליאון, וגירשו אותו לאלבה ביחד עם מספר קטן של קצינים וחיילים. לאחר הגלייתו, חודשה בצרפת מלכות בית בורבון תחת הנהגתו של לואי ה-18. ב-11 באפריל 1814, חתמו בעלות הברית על חוזה פונטבלו, ולאחריו השתתפו בקונגרס וינה (אוקטובר 1814 - יוני 1815) שמטרתו הייתה להחזיר את המצב באירופה לפני המהפכה הצרפתית.

ראו גם

קישורים חיצוניים


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0