הקטקומבות של פריז

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אחד מאולמות הקבורה בקטקומבות של פריז
עצמות שהועברו לקטקומבות מבית הקברות של סן-ניקולא-דה-שאן, ב-24 באוגוסט 1804
מפת הקטקומבות
תצלומים ראשונים מהקטקומבות של פריז, בתמונה של נדאר (פליקס טורנשון) מתחילת שנות השישים של המאה ה-19, מהתצלומים הראשונים שנעשו מתחת לאדמה ובעזרת תאורה מלאכותית
הקטקומבות של פריז - "חדר הרדיו", 25 מטרים מתחת לבית החולים "ואל-דה-גראס", ברובע החמישי בפריז
הקטקומבות של פריז, ציור מאת ויקטור הרטמן

הקטקומבות של פריזצרפתית: Les catacombes de Paris) הן אתר קבורה מפורסם שנפרש כרשת מחילות וחדרים תת-קרקעיים בפריז, בירת צרפת. הקטקומבות נמצאות באזור ששימש כמחצבת אבן גיר בתקופת האימפריה הרומית, והומר לאתר קבורה המוני בסוף המאה ה-18. אורך המחילות הפתוחות לציבור הוא 1.7 ק"מ בערך. הן מצויות כעשרים מטרים מתחת לפני האדמה, וניתן להיכנס לתוכן מכיכר דנפר-רושרו (place Denfert-Rochereau). מסלול הביקור התיירותי עובר תחת אזור הרובע הארבעה-עשר של העיר בלבד, אולם מחילות דומות נמצאות גם מתחת למרבית הרבעים שבגדה השמאלית; הרבעים החמישי, השישי, השנים-עשר, השלושה-עשר, הארבעה-עשר, החמישה-עשר והשישה-עשר של העיר (פריז מחולקת לעשרים רבעים).

ניתן להגיע לכניסה לקטקומבות של פריז דרך תחנת הרכבת התחתית של פריז דנפר-רושרו.

היסטוריה

בשנת 1786, כדי להתמודד עם מצב התברואה הלקוי של בתי הקברות של פריז, התקבלה החלטה להעתיק ממקומן את העצמות מקברי האחים ולהעבירן אל מחילות המחצבה התת-קרקעית הנטושה שבעיר. ההעברה בוצעה תחת פיקוחם של לואי טירו דה קרוסן (Louis Thiroux de Crosne), מפקד משטרת פריז, ושארל אקסל גיומו (Charles Axel Guillaumot), המפקח הכללי של המחצבות. באותו הזמן סבל אזור לה האל, שנמצא בטבורה של העיר, ממחלות שנגרמו בשל קבורה לא-נאותה וקברי המונים בחצרות כנסיות, בראשם בית-הקברות של סנט-אינוסן (Saints Innocents). הוחלט להעביר בחשאי את עצמות המתים ולמקמן מחדש במחצבות הנטושות.

ההערכה היא כי עצמותיהם של כשישה מיליון איש, בהם גדולי המהפכה הצרפתית, הועברו למחילות (ossuaires) העיר, ושם הן מצויות עד היום. את העברת העצמות ניהל שארל אקסל גיומו, בעוד שמחליפו, לואי-אטיין הריקר דה טורי (Louis-ÉtienneHéricart de Thury), טיפל בשנת 1810 בסידור הקטקומבות ושיווה להן את מראן העכשווי.

שלדים מבית-הקברות של סן-ניקולא-דה-שאן (Saint-Nicolas-des-Champs) היו מהראשונים לעבור. גופות המתים ממהומות פלאס דה גרב, אוטל דה בריין ורחוב מסלה (rue Meslee) הונחו בקטקומבות ב-28 וב-29 באוגוסט 1788.

קירות הקטקומבות מכוסים ציורי-קיר החל מהמאה ה-18 ואילך. ויקטור הוגו השתמש בהיכרותו את מערכת תעלות פריז בכתיבת הרומן "עלובי החיים". בשנת 1871 הרגו חברי הקומונה הפריזאית קבוצת מונרכיסטים באחד מחדרי הקטקומבות. במהלך מלחמת העולם השנייה השתמשו חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית במערכת התעלות של הקטקובות. באותה תקופה הקימו החיילים הגרמנים בונקר תת-קרקעי בקטקומבות שתחת בית-הספר התיכון מונטן, בית-ספר ברובע השישי של פריז (המסלול התיירותי בקטקומבות אינו עובר בבונקר זה, וניתן לראותו רק ב"ביקור לא רשמי"; ראו למטה).

התעלות והחדרים התת-קרקעיים מציבים מזה זמן בעיה בטיחותית לבנייה בפריז. מחצבות מתמוטטות לעיתים, וכתוצאה מכך יוצרות לא פעם חורים בקרקע ופוגעות במבנים שמעליהן. כדי למנוע זאת כונן על ידי הממשלה "הפיקוח הכללי על המחצבות" (Inspection générale des Carrières-IGC), בשנת 1777, כדי לפקח על המחצבות ולאסור חפירת חדשות. ה-IGC חפרו, עם זאת, מנהרות תצפית כדי לספק לעצמם גישה נוחה למחצבות, כדי שיוכלו לתקן ולמפות ביתר יעילות את המחצבות היציבות, ולפקח עליהן.

עבודות הפיקוח והייצוב נמשכות עד היום. בשל מספרן הרב של המחצבות, תעלות הרכבת התחתית, תעלות הרכבת ותעלות הביוב שנחפרו מתחת לפריז, כמו גם סוג האבן הרכה שבה חצבו, ננקטת זהירות מיוחדת כשמתבצעת בנייה חדשה או כאשר חופרים מנהרות חדשות (ובכל זאת נוצרו בעיות שונות בעת חפירת מנהרת המטרו מספר 14).

הקטקומבות כיום: ביקורים לא מאושרים

הכניסה לקטקומבות מוגבלת, ומקטע הקטקומבות הפתוח לציבור הוא רק חלק קטן מרשת נרחבת של מחילות תת-קרקעיות שנפרשת על-פני למעלה מ-300 קילומטר. עם זאת, ישנה אופנה (בעיקר מאז שנות השמונים של המאה ה-20) של כניסות מחתרתיות וסודיות לתעלות שתחת פריז, וביקור באזורים האסורים. מערכת התעלות מורכבת, ולמרות שבכמה תעלות ישנם שלטים המציינים את שם הרחוב שמעליהן, עדיין קל מאד ללכת לאיבוד: כמה מקטעים הם נמוכים או צרים במיוחד, ואחרים מוצפים חלקית. בנוסף, ישנם חוטי טלפון וצנרת ישנים, ועוד מיני הפרעות שיכולים לעכב את הצעידה. לעיתים נדירות אף מתרחשות התמוטטויות. בשל הסכנות הפוטנציאליות, הכניסה לקטקומבות ללא ליווי של נציג רשמי היא בלתי חוקית מאז ה-2 בנובמבר 1955; כיום מוטל קנס בן 60 אירו על מי שנתפס במחילות על ידי הקטפליק (בצרפתית: cataflics – מורכב מהמילים "קטקומבות" ו"פליק" - כינוי עממי לשוטרים) – משטרה מיוחדת שמסיירת בקטקומבות.

עם זאת, כניסות סודיות נמצאות ברחבי פריז וגם כיום ניתן להיכנס לקטקומבות דרך תעלות הביוב, המטרו ופירים שונים בעיר. כמה מבקרים לא רשמיים מחזיקים במפתחות לכניסות רשמיות מסוימות. במקרים נדירים משתמשים בכניסות אלו כדי להיכנס לקטקומבות באופן בלתי חוקי – למשל, כדי לערוך פגישות חשאיות, לקיים מסיבות מיוחדות, או פשוט לסייר בעיר. אלו שמכירים את הכניסות הסודיות ואת האולמות התת-קרקעיים, ואלו שמגלים חיבה לסיורים בקטקומבות, מכונים קטפיל (בצרפתית: cataphiles, אוהבי קטקומבות). עם השנים יצרה קהילת הקטפילים מעין עולם מקביל, עם חוקים, הרגלים ועימותים משלו.

הקטפילים הטהרנים, המאוהבים במחצבות, באווירה שבהן ובהיסטוריה שלהן, משתדלים להגן על המקום ולמנוע את השחתתו על ידי סימנים וחתימות כגון גרפיטי או חריטות שהורסים את הקירות. חלקם מוחקים ומשייפים סימנים שהושארו פה ושם במשך השנים. על פי הקוד הקטפילי אין לזרוק או להשאיר זבל מאחור, ולעולם אין להשאיר כניסות, כגון פתחי פירים, פתוחים, שכן הדבר עלול להוות סיכון לציבור ולהוביל את הרשויות לחתום את הפתח.

קהילות אחרות מבקשות להותיר את סימנן בדרכים שונות (חריטות, ונדליזם). הרצון לעבור על החוק אופייני לקהילות אלו (בהן קבוצות מהקהילה הגותית), אך הוא מאפיין כללי של הקטפילים.

בחודש ספטמבר 2004 גילתה המשטרה הצרפתית קולנוע תת-קרקעי שהופעל בידי קבוצת אמנים צרפתית שניסתה להפיץ את רעיונותיה במקומות תת-קרקעיים [1].

הקטקומבות בתרבות הפופולרית

ביצירתו של מוסורגסקי, תמונות בתערוכה, אחד הקטעים מבוסס על תמונה של הצייר ויקטור הרטמן, שבה צייר את עצמו ואת חבריו חוקרים את מעמקי הקטקומבות לאורו של פנס. כמו כן הוזכרו רבות בספרות בת התקופה, ומאוחר יותר הופיעו במספר סרטים. קיימים גם מספר משחקי מחשב המבוססים על קטקומבות אלו.

קישורים חיצוניים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0