הקיפוסים של מלקרת
 | |
| הקיפוס שמוצב במוזאון הלובר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | קיפוס |
| על שם | מלקרת, הרקלס |
| כתובת | מוזאון הלובר, המוזיאון הארכאולוגי הלאומי (מלטה) |
| הקמה ובנייה | |
| חומרי בנייה | שיש |
הקיפוסים של מלקרת הם שני קיפוסים פיניקיים עשויים שיש שנחשפו במלטה בנסיבות לא מתועדות ומתוארכים למאה ה-2 לפנה"ס. הם נתרמו כמנחות לאליל מלקרת, וכתובות בשתי שפות, פיניקית ויוונית עתיקה, ובשני הכתבים המקבילים, האלפבית הפיניקי והיווני. הם התגלו בסוף המאה ה-17, ופענוח הכתובת במכתב מ-1694 הפך אותם לפענוח הראשון של הכתב הפיניקי הראשון שזוהה ופורסם בעת החדשה בעולם המערבי.[1]
נהוג להאמין כי הקיפוסים נמצאו במרסשלוק (אנ') כמסקנה מהקדשתם להרקלס,[2] שמקדשו במלטה זוהה זה מכבר עם השרידים בתַס-תַלִיג' (אנ'). נגיד מסדר ההוספיטלרים עמנואל דה רוהאן-פולדוק, העניק את אחד הקיפוסים ללואי ה-16 בשנת 1782.[3] קיפוס זה נמצא כיום במוזאון הלובר, והשני נמצא במוזאון הארכאולוגי הלאומי בולטה. הכתובת מסומנת כ-KAI 47.
תיאור
קיפוס הוא סוג של מצבה קלאסית. קיפוסים שימשו כאבני מיל, מצבות קבורה, סמני גבול או מנחות פולחניות.[4] שני הקיפוסים של מלקרת עשויים שיש לבן, שאינו מצוי במלטה. מכיוון שלא סביר שאמני שיש מיומנים היו זמינים במלטה, הקיפוסים כנראה יובאו במצבם המוגמר, אולם הכתובות, ככל הנראה, נחרתו במלטה מטעם שני המקדישים הצוריים, עבדאסר (עֶבֶד-אוֹסִיר) ואסרשמר (אוֹסִיר-שָׁמַר). הוספת תקציר ההקדשה ביוונית, עם הגרסאות ההלניסטיות של שמות מלקרת המקדישים, היא ביטוי להשפעתה של התרבות ההלניסטית. בנוסף, בעוד שמלטה התיישבה על ידי הפיניקים מאז המאה ה-8 לפנה"ס, עד המאה השנייה, היא הייתה תחת כיבוש רומי בתקופת חקיקת הכתובות.[5] השימוש בשפה ובכתב פיניקי מאשר את הישרדות התרבות והדת הפיניקיות במלטה. אחד הקיפוסים נמצא כיום במלטה, והשני בצרפת. גובהו הקיפוס שבמלטה הוא כ-96 ס"מ כיום, והוא שבור בחלק העליון.[6] גובה הקיפוס שבצרפת הוא כ-105 ס"מ, רוחבו כ-34 ס"מ, ועוביו כ-31 ס"מ. "צורתם קלילה וחיננית" וחקוקה עליהם "כתובת יוונית על הכַּן, [ו]אפיגרפיה פיניקית מופתית".[6]
.jpg)
הכתובות שעל הקיפוסים
| פניקית | תעתיק עברי | עברית | |
|---|---|---|---|
| פניקית | 𐤋𐤀𐤃𐤍𐤍𐤋𐤌𐤋𐤒𐤓𐤕𐤁𐤏𐤋𐤑𐤓𐤀𐤔𐤍𐤃𐤓
𐤏𐤁𐤃𐤊𐤏𐤁𐤃𐤀𐤎𐤓𐤅𐤀𐤇𐤉𐤀𐤎𐤓𐤔𐤌𐤓 𐤔𐤍𐤁𐤍𐤀𐤎𐤓𐤔𐤌𐤓𐤁𐤍𐤏𐤁𐤃𐤀𐤎𐤓𐤊𐤔𐤌𐤏 𐤒𐤋𐤌𐤉𐤁𐤓𐤊𐤌 |
לאדננ למלקרת בעל צר אש נדר
עבדכ עבדאסר ואחי אסרשמר שנ בנ אסרשמר בנ עבדאסר כ שמע קלמ יברכמ |
לַאֲדוֹנֵנוּ לְמלקרת בַּעַל צור, אֲשֶׁר נָדְרוּ
עֲבָדֶיךָ עֶבֶד-אוֹסִיר וְאָחִיו אוֹסִיר-שָׁמַר, שְׁנֵי בְּנֵי אוֹסִיר-שָׁמַר בֶּן עֶבֶד-אוֹסִיר, כִּי שָׁמַע קוֹלָם יְבָרְכֵם. |
| יוונית | ΔΙΟΝΥΣΙΟΣΚΑΙΣΑΡΑΠΙΩΝΟΙ
ΣΑΡΑΠΙΩΝΟΣΤΥΡΙΟΙ ΗΡΑΚΛΕΙΑΡΧΗΓΕΤΕΙ |
דִיוֹנִיסִיוֹס כַּאי סַארַאפִּיוֹן אוֹי
סַארַאפִּיוֹנוֹס תִּירִיוֹי הֶרְַכּלֶאִי אַרְכֶֿגֵתֵּאִי |
דיוניסיוס וסרַפיון בני
סרפיונוס הצורי, להרקלס המייסד. |
לקריאה נוספת
- Bonanno, Anthony (1982). "Quintinius and the location of the Temple of Hercules at Marsaxlokk". Melita Historica. 8 (3): 190–204.
קישורים חיצוניים
- תיאור הקיפוס של צרפת באתר מוזאון הלובר (AO 4818 או N III 2298)
- הנאורות והכתבים העתיקים במוזיאון הבריטי
הערות שוליים
- ^ Lehmann, Reinhard G. (2013). "Wilhelm Gesenius and the Rise of Phoenician Philology". Beihefte zur Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft. Berlin/Boston: Walter de Gruyter GmbH. 427. ISBN 978-3-11-026612-2. To the original file. Retrieved 2014-02-21. At the Forschungsstelle für Althebräische Sprache und Epigraphik, University of Mainz. p. 210 and 257, quote: "Soon thereafter, at the end of the 17th century, the abovementioned Ignazio di Costanzo was the first to report a Phoenician inscription and to consciously recognize Phoenician characters proper... And just as the Melitensis prima inscription played a prominent part as the first-ever published Phoenician inscription... and remained the number-one-inscription in the Monumenta (fig. 8), it now became the specimen of authentic Phoenician script par excellence... The Melitensis prima inscription of Marsa Scirocco (Marsaxlokk) had its lasting prominence as the palaeographic benchmark for the assumed, or rather deduced “classical” Phoenician (“echtphönikische”) script."
- ^ האליל הפיניקי מלקרת זוהה עם הרקלס במיתולוגיה היוונית.
- ^ "Phoenician and Punic remains in Malta - the Malta Independent".
- ^ Markoe, Glenn (2000). Phoenicians. Peoples of the Past. University of California Press. p. 135. ISBN 0520226135.
- ^ Ring, Trudy; Salkin, Robert M.; La Boda, Sharon (1995). Southern Europe. International Dictionary of Historic Places. Vol. III. Chicago: Fitzroy Dearborn. p. 413. ISBN 1884964052.
- ^ 6.0 6.1 "The Illustrated Catalogue of the Industry of All Nations". The Art Journal. Virtue. 2: 224. 1853.
