הקרמיקה של איזניק
הקרמיקה של איזניק מציינת סוג של עבודות קרמיקה ייחודיות בחומר הגלם והעיטורים שלהם, אשר מקורן בעיר איזניק, בטורקיה. מדובר אריחים, בפריטים למוסדות דת וגם כלים לשימוש יום- יומי. כנראה שייצור קרמיקה באיזניק החל כבר במאה ה-4 לפנה"ס, בהשפעת הידע שהגיע ממסופוטמיה, מצרים ואסיה.[1] יצור הקרמיקה נותר ברמה הפשוטה, שהייתה נהוגה באזור, במשך תקופה ארוכה, עד פריצת הדרך שחלה במאה ה-15, אשר הפכה את איזניק למקור של פריטי קרמיקה ברמה גבוהה במיוחד.
פריחה
למרות עברה ההסטורי המפואר, במאה ה-14 העיר ירדה במעמדה והייתה לעיר מחוז משנית בחשיבותה. השינוי בא עם הפריחה הגדולה של תעשיית הקרמיקה ופרסומה של העיר, בסוף המאה ה-15. אין הסבר מספק לעובדה ששיאים של איכות במוצרי קרמיקה הושגו דווקא באיזניק. אחת ההשערות היא שאומני קרמיקה מפרס הוגלו לשם באופן שרירותי על ידי השלטון העות'מאני. הם הביאו איתם ידע וטכניקות חדשות ויחודיות, וישמו אותם על התשתיות שהיו קיימות כבר במקום. השינוי המשמעותי היה ויתור על החימר המסורתי האדמדם, אשר שימש לעיצוב גוף העבודה, והחלפתו בתערובת של 80% סיליקה (חול וקוורץ טחון), והשלמה על ידי חימר וזכוכית גולמית. התערובת הזו קיבלה בימינו את השם frit, והיא הומצאה בפרס, במאה ה-12[2].התוצאה של תערובת זו היה גוף קשיח, בצבע לבן בוהק.[3] התוצרים היו מצוינים באיכותם ומשכו את עינם של אנשי חצר הסולטן, מעריצי החרסינה סינית (אנ') . בהתאם לביקוש, באיזניק החלו ליצר קרמיקה בצבעי כחול- לבן, בעיטורים סיניים, כחיקוי לחרסינה הסינית. אריחים בצבעי כחול לבן שימשו לחיפוי המאוזולאום של אחד מבניו של באיזיט השני, אשר נקבר ב-1507.[4]
מגמה החיקוי נזנחה בסוף מאה ה-15 ובמאה ה-16, ובאיזניק התפתחה תעשיית אריחים מצוירים אשר הגיעה לשיאים אומנותיים, עליהם שמרה כ־100שנה. נראה שהציורים לעיטור האריחים צוירו על ידי ציירים בחצר הסולטן[5]והועברו לאיזניק להעתקה בטכניקת השבלונות[4]. העיטורים כללו ציורים של צבעונים, ורדים, יקינטונים, ורימונים, במקביל לדוגמאות גיאומטריות, מסורתיות.[6] במאה ה-16, כתוצאה מהפריחה הכלכלית באימפריה, הסולטן סולימאן השני יזם הקמת מבנים מונומנטליים, אשר קירותיהם צופו באריחי איזניק. סולטן זה שיקם את מבנה כיפת הסלע והחליף את הפסיפסים הביזנטיים המתפוררים, בני המאה ה-7, באריחי איזניק, אשר הובאו לירושלים במאמצים לוגיסטיים גדולים.[3]. גם באיסטנבול נעשה שימוש רחב באריחים אלה, בכמה אולמות בארמון טופקאפי, במסגד סולימאניה, במסגד הכחול, במסגד רוסטם פאשה (אנ') ועוד. בתקופה זו, בעקבות ההזמנות הנרחבות מחצר סולימאן ויורשיו, איזניק יצרה כמויות גדולות של אריחים ומעט מאד פריטים אחרים.
בשל התפוצה הנרחבת של כלי איזניק, נעשו מספר טעויות בזיהוי, אשר תוקנו בעקבות מחקרים חדשים. בחפירות במילטוס ובקרן הזהב נמצאו כלי קרמיקה בכחול- לבן. החוקרים ראו בהם שני סוגים של מוצרי קרמיקה אשר יוצרו במקום הימצאם, אך לאחרונה הסתבר שאלה כלים שנוצרו באיזניק. טעות דומה נעשתה בכלים פוליכרומיים, שנקנו ברודוס, בין השנים 1865 ל-1878, עבור מוזיאון קלוני בפריס. הכלים נקראו "קרמיקת רודוס", עד זיהויים ככלים מתוצרת איזניק[5][7]. לגבי כלי הקרמיקה שנמצאו בקרן הזהב, ראוי לציין שמדובר בקערות קטנות, המהוות כנראה חוליה מקשרת לעבודות מיוליקה.[8]
שיטות יצור מסורתיות
בתקופת הזהר של קרמיקת איזניק, גוף המוצר היה עשוי מתערובת של 80-85% קוורץ טחון, וההשלמה נעשתה בחימר וסיליקה. אחרי כיור הכלי, היה שלב של יבוש, אשר ארך 10 ימים. בשלב זה הכלי היה בעל צבע אפור בהיר. כדי להעניק לו את הדמיון לחרסינה הסינית, הגוף צופה בגלזורה (slip) של חימר וקוורץ ואחרי יבוש נוסף של 10 ימים, הכלי הועבר לשריפה בטמפרטורה של 930 מעלות צלזיוס. אחרי הקרור, הכלי עוטר בטכניקת השבלונה וצופה בגלזורה העשויה תערובת של קוורץ, תחמוצות של מתכת וסודה. המוצר יובש באוויר והועבר שוב לשריפה של 12 שעות. ההרכב המדויק של הגלזורה נשמר בסוד לאורך השנים.[6] בשלב ראשון העיטור היה בעל צבע יחיד, קובלט כחול. במחצית הראשונה של המאה ה-16נוסף צבע טורקיז ושחור. זה האחרון שימש לציור קווים דקים ומדויקים. במחצית השנייה של המאה ה-16 נוסף צבע אדום -אלמוג ואחרון התווסף צבע ירוק אזמרגד שקוף למחצה.[2] באיזניק בוצעה השריפה בטמפרטורה של 800–900 מעלות צלזיוס לעומת 1100–1200 מעלות צלזיוס בשריפה רגילה. שוני זה איפשר שימוש בפיגמנטים שאינם עמידים בטמפרטורה גבוהה. העיטורים צופו לאחר מכן בגלזורה נטולת צבע, עבה, שקופה חלקית, ואפילו היום היא נותנת תחושה של עומק ומונעת סינוור.[3]
שקיעת איזניק
החל בראשית המאה ה-17 חלה התדרדרות במצב הכלכלי והפוליטי של האימפריה העות'מאנית, אשר גררה הפסקת ההזמנות מחצר הסולטן[7], וכתוצאה מכך הייתה גם ירידה באיכות החומרים של קדרי איזניק.[5] לפי מחקרים חדשים, ההתדרדרות נובעת גם משריפות קטלניות אשר פרצו ברובע הקדרים, ההשפעה השלילית המצטברת של שאיפת אבקת סיליקה ואדי בדיל ומלריה בקרבת אגם איזניק.[2] את מקומה של איזניק תפסה קוטאהיה (אנ'), עם תוצרים שאינם דומים ברמתם לאלה שנוצרו באיזניק, ונועדו בעיקר למשקי הבית הפרטיים.[9]
התחדשות
בראש הניסיונות לפענח את סודות היצור ולחדש את המסורת המפוארת של קרמיקת איזניק עמד פאיק קירמילי,[10] אמן, חוקר וסופר. בשנת 1965 הוא הקים סטודיו לקרמיקה באיזניק, בה יצר מוצרים על פי הידע שרכש בחקירותיו. כמו כן, העמיד דור של תלמידים, אשר בתורם המשיכו בעבודת ההתחדשות שלו. בהמשך נכנסה לתמונה גם ממשלת טורקיה, אשר הכריזה על שנת 1989 כ"שנת איזניק". התוצאה החשובה ביותר של הכרזה זו הייתה הקמת " מכון איזניק",[11] אשר ממשיך את מלאכתו של קירימלי.
גלריה
קרמיקת איזניק
קרמיקת איזניק
אריח איזניק
אריח איזניק
ראו גם
- איזניק
- האימפריה העות'מאנית
קישורים חיצוניים
- תערוכה : מאיזניק לירושלים- קרמיקה במפגש בין תרבויות-כולל צילומים
- הקרמיקה של איזניק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Ezgi Gokce, Iznik Ceramics: History and Present -Day, Athens Journal of Humanities & Arts 5, עמ' 225-242
- ^ 2.0 2.1 2.2 צוות האתר, Guide-to-collecting-iznik-pottery, Antique Collecting Magazine, ספטמבר 2015
- ^ 3.0 3.1 3.2 דן ירדני, קרמיקה - תהילת איזניק, באתר מסע אחר
- ^ 4.0 4.1 Nurhan Atasoy and Julian Raby, Yanni Petsopoulos (ע), Iznik: The Pottery of OttomanTurkey, London: Alexandria Press, 1989
- ^ 5.0 5.1 5.2 Sitare Turan Bakir, History of Turkish Tiles & Ceramics, Les Arts Turcs, פברואר 2021
- ^ 6.0 6.1 Yulia Denisyuk, Not Just a Souvenir: The Untold Story of Turkey’s Iznik Tiles, Afar. com, אפריל 2018
- ^ 7.0 7.1 Sara Plumbly, İznik pottery collecting guide, בית המכירות כריסטי, יוני 2020
- ^ Arthur Lane, Ottoman ceramic of Iznik, Ars Orientalis 2, 1957, עמ' 268
- ^ צוות האתר, World famous home of tiles - Kutahya, נובמבר 2021
- ^ Latife Aktan Ozel, Faik Kirmili Is Still Teaching Us, Seramik Turkyie
- ^ צוות האתר, Iznik Foundation Tiles, Iznik Foundation
