הרפובליקה העממית של בנין
.svg) | |
.svg) | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| הקמה | שינוי שם המדינה בעקבות הפיכה צבאית |
| תאריך | 1975 |
| פירוק | חזרה למשטר רב-מפלגתי |
| תאריך | 1990 |
| ישות קודמת |
 רפובליקת דהומיי |
| ישות יורשת |
בנין |
הרפובליקה העממית של בנין (בצרפתית: République populaire du Bénin) הייתה מדינה סוציאליסטית ששכנה במפרץ גינאה באפריקה, אשר לימים הפכה לבנין של ימינו. הרפובליקה העממית הוקמה ב-30 בנובמבר 1975, לאחר ההפיכה ב-1972 ברפובליקת דהומיי. המדינה התקיימה עד ה-1 במרץ 1990, עם אימוץ חוקה חדשה וביטול המרקסיזם – לניניזם במדינה בשנת 1989. [1] [2] [3]
היסטוריה
ב-26 באוקטובר 1972, הכוחות המזוינים בראשות המפקד מתייה קריקו הפילו את הממשלה בהפיכה, השעו את החוקה ופיזרו את האספה הלאומית ואת מועצת הנשיאות. ב-30 בנובמבר 1972 קריקו פרסם את הנאום המרכזי של פוליטיקה חדשה לעצמאות לאומית. המינהל הטריטוריאלי עבר רפורמה, ראשי ערים וסגנים החליפו מבנים מסורתיים (ראשי כפרים, מנזרים, כמרים אנימיסטים וכו'). ב-30 בנובמבר 1974, לפני אספה של נכבדים המומים בעיר אבומה, הוא נשא נאום שהכריז על הצטרפותה הרשמית של ממשלתו למרקסיזם – לניניזם. [4] עד מהרה הוא יישר קו עם ברית המועצות. [5] המפלגה המהפכנית העממית של בנין, שתוכננה כמפלגת חלוץ, הוכרזה באותו יום כמפלגה החוקית היחידה במדינה.
השנה הראשונה לממשלה המרקסיסטית עמדה בסימן טיהורים במנגנון המדינה. הנשיא קריקו גינה ולעיתים הוציא להורג נציגים שונים של המשטר הפוליטי לשעבר, וכמה מעובדיו: סרן מישל אייפקה, שר הפנים, נידון למוות והוצא להורג באשמת ניאוף עם אשת ראש המדינה. הוא נורה, ופעילים הוזמנו להתייצב ליד גופתו. [6] ב-30 בנובמבר 1975, עם יום השנה הראשון לנאומו של אבומיי, שינה קריקו את שם המדינה לבנין, על שם האימפריה הבנינית שפרחה פעם בניגריה השכנה. היום הלאומי נקבע ל-30 בנובמבר בהתייחס לשלושה ימים של 1972, 1974 ו-1975, שכונו על ידי המשטר שלושת המפוארים.
ניסיון הפיכה
בינואר 1977 נכשל ניסיון הפיכה, שנקרא מבצע שרימפס, [7] שהובל על ידי שכיר החרב בוב דנארד ונתמך על ידי צרפת, גבון ומרוקו מה שגרם להקשחת המשטר, אשר נע באופן רשמי לעבר דרכה של ממשלה- מפלגה פוליטית. [8] החוקה אומצה ב-26 באוגוסט של אותה שנה, סעיף 4 הקובע:
הרפובליקה העממית של בנין, הדרך להתפתחות היא סוציאליזם. הבסיס הפילוסופי שלו הוא המרקסיזם-לניניזם המיושם בצורה מלאת חיים ויצירתית על מציאות בנין. כל פעילויות החיים החברתיים הלאומיים ברפובליקה העממית של בנין מאורגנות בדרך זו בהנהגת המהפכה של בנין, חלוץ ניתוק של המונים מנוצלים ומדוכאים, הליבה המובילה של העם הבניני בכללותו ומהפכתו.
חוק יסוד הקים כינוס לאומי כל יכול. [9]
האופוזיציה נלחמה, ואסירים פוליטיים נשארו במעצר במשך שנים ללא משפט. הבחירות נערכו במערכת יישומים ייחודיים. נערכו קמפיינים לפיתוח כפרי ולשיפור החינוך. הממשלה גם נקטה מדיניות של השראה אנטי-דתית, על מנת להשמיד כישוף, כוחות רשע ואמונות מוטעות (וודו, דת מסורתית שהתבססה היטב בדרום, הייתה אסורה [10]). בנין קיבלה רק תמיכה צנועה ממדינות קומוניסטיות אחרות, ואירחה כמה צוותים משיתופי פעולה בקובה, גרמניה המזרחית, ברית המועצות וקוריאה הצפונית. [11]
שקיעה
בנין ניסתה ליישם תוכניות מקיפות של פיתוח כלכלי וחברתי מבלי להשיג תוצאות. ניהול כושל ושחיתות ערערו את כלכלת המדינה. אסטרטגיית התיעוש על ידי השוק הפנימי של בנין גרמה להחמרת חוב זר. בין 1980 ו 1985, החוב החיצוני השנתי של בנין צמח מ-20 ל-49 מיליון דולר, בעוד שהתל"ג שלה צנח מ-1.402 ל-1.024 מיליארד ואילו מניות החוב צמחו מ-424 ל-817 מיליון. [12] שלושת הנשיאים לשעבר, אובר מאגה, סורו מיגן אפיתיה, וג'סטין אהומדגבה (נכלא בשנת 1972) שוחררו בשנת 1981.
בשנת 1978 אומצה חוקה חדשה, והבחירות הראשונות לאספה המהפכנית הלאומית נערכו בשנת 1979. קריקו נבחר ללא התנגדות לתקופה של ארבע שנים כנשיא בשנת 1980 ונבחר מחדש ב-1984. כפי שהיה המקרה ברוב המדינות המרקסיסטיות-לניניות, האספה המהפכנית הלאומית הייתה באופן מסורתי המקור הגבוה ביותר לכוח המדינה, אך בפועל עשתה מעט יותר מהחלטות חותמת גומי שכבר התקבלו על ידי קריקו וה-PRPB.
בשנת 1986, המצב הכלכלי בבנין הפך לקריטי: המערכת, שלמרבה האירוניה, שכונתה כבר מרקסיזם-בניניזם, [13] ירשה את הכינוי לקסיזם – לניניזם . אמרה פופולרית טענה כי מספר התומכים ששוכנעו על ידי המשטר אינו עולה על שתים עשרה. [14] החקלאות לא הייתה מאורגנת, הבנק המסחרי של בנין נהרס, והקהילות היו משותקות במידה רבה בגלל חוסר תקציב. בחזית הפוליטית, הפרות זכויות האדם, עם מקרים של עינויים של אסירים פוליטיים, תרמו למתיחות חברתית: הכנסייה והאיגודים התנגדו באופן גלוי יותר למשטר. [15] תוכניות של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) הטילו בשנת 1987 צעדים כלכליים דרקוניים: היטל נוסף של 10% על שכר, הקפאת שכירות ופרישה חובה. ב-16 ביוני 1989 חתמה הרפובליקה העממית של בנין עם קרן המטבע על תוכנית התאמה ראשונה בתמורה למתקן התאמה מבני משופר (ESAF) של 21.9 מיליון זכויות משיכה מיוחדות של קרן המטבע. תוכננו: צמצום בהוצאות הציבור וברפורמת המס, הפרטות, ארגון מחדש או חיסול של מפעלים ציבוריים, מדיניות ליברליזציה וחובת כניסה להלוואות אלה בשיעורי זיכוי. הסכם קרן המטבע הביא לשביתה מאסיבית של סטודנטים ואנשי צוות, המחייבת תשלום משכורתם ומלגותיהם. ב-22 ביוני 1989 חתמה המדינה על הסכם תזמון מחדש לראשונה עם מועדון פריז, בסכום כולל של 199 מיליון דולר ובנין קיבלה הפחתה של 14.1% מחובותיה.
התוצר הריאלי לנפש בבנין גדל בכ-0.3% לשנה בין השנים 1975–1989. [16] בעוד שקצב צמיחה זה חלש למדי בסטנדרטים מוחלטים, הוא היה מעט מעל הנורמה באפריקה שמדרום לסהרה - התוצר הריאלי לנפש באזור כולו ירד בכ-1.0% בשנה באותה תקופה. [17]
חיסול המהפכה
המהומה החברתית והפוליטית, המצב הכלכלי הקטסטרופלי ונפילתם של המשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה הביאו את הנשיא קריקו להסכים להפיל את משטרו. בפברואר 1989, מכתב פסטורלי עליו חתמו אחד עשר בישופים של בנין הביע את גינוי הרפובליקה העממית. ב-7 בדצמבר 1989 הוביל קריקו והפתיע את העם בהצהרה רשמית בה הודיע על נטישת המרקסיזם – לניניזם, על חיסול הלשכה המדינית ועל סגירת הוועדה המרכזית של המפלגה. [18] הממשלה קיבלה את הקמת ועידה לאומית המפגישה בין נציגים של תנועות פוליטיות שונות. הוועידה נפתחה ב-19 בפברואר 1990: קריקו התבטא באופן אישי ב-21 בפברואר, כשהוא מכיר בפומבי בכישלון מדיניותו. עבודת הוועידה החליטה לנסח חוקה חדשה ולהקים תהליך דמוקרטי הניתן על ידי ממשלה זמנית שהופקדה בידי ראש ממשלה. קריקו נותר ראש המדינה באופן זמני. קריקו אמר ב-28 בפברואר לתשומת ליבה של הוועידה: "אני מקבל את כל מסקנות עבודתכם." [19]
בשנת 1990 הוקמה ממשלת מעבר, שסללה את הדרך להחזרתה של מערכת רב-מפלגתית. החוקה החדשה אומצה במשאל עם בדצמבר 1990. השם הרשמי של בנין נשמר למדינה, שהפכה לרפובליקה של בנין. בבחירות לנשיאות במרץ 1991 ניצח ראש הממשלה ניקור סוגלו את קריקו וזכה ב-67.7% מהקולות. קריקו קיבל את התוצאה ועזב את תפקידו. הוא הפך שוב לנשיא כאשר הביס את סוגלו בבחירות הבאות במרץ 1996, לאחר שבינתיים הפיל את כל ההתייחסויות למרקסיזם ולאתאיזם והפך לכומר אוונגליסטי. חזרתו לשלטון לא כללה חזרה של משטר מרקסיסט-לניניסטי בבנין.
הערות שוליים
- ^ Benin
- ^ A short history of the People's Republic of Benin (1974 - 1990)
- ^ "Constitution de la République du Bénin" [Constitution of the Republic of Benin] (PDF) (בצרפתית). Government of Benin. 11 בדצמבר 1990. אורכב מ-המקור (PDF) ב-15 באוגוסט 2011. נבדק ב-23 ביוני 2012.
Devenu République Populaire du Bénin le 30 Novembre 1975, puis République du Bénin le 1er mars 1990...
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Philippe David, The Benin, Karthala, 1998, page 60
- ^ Auzias Dominique, Jean-Paul Labourdette, Sandra Fontaine,Benin Smart Little Country Guide, page 34
- ^ Philippe David, The Benin, Karthala, 1998, page 61
- ^ Roger Faligot Pascal Krop,Secret Service in Africa, The Sycamore Publishing, 1982, page 75
- ^ Auzias Dominique, Jean-Paul Labourdette, Sandra Fontaine,Benin Smart Little Country Guide, page 35
- ^ Philippe David,'The Benin, Karthala, 1998, page 63
- ^ Kerekou, the unavoidable, Jeune Afrique, 25 March 2010
- ^ Philippe David,'The Benin, Karthala, 1998, pages 64-65
- ^ Arnaud Zacharie, debt of Benin, a symbol of aborted democratic transition Committee for the Abolition of Third World debt
- ^ Barnaby Georges Gbagbo, Benin and the human rights, L'Harmattan, 2001, page 208
- ^ Philippe David, The Benin, Karthala, 1998, page 66
- ^ Philippe David, The Benin, Karthala, 1998, pages 67-68
- ^ "World Development Indicators, GDP per capita (constant 2000 US$) for Benin, Sub-Saharan Africa". World Bank. נבדק ב-31 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "World Development Indicators, GDP per capita (constant 2000 US$) for Benin, Sub-Saharan Africa". World Bank. נבדק ב-31 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Philippe David, The Benin, Karthala, 1998, page 68
- ^ Philippe David,'The Benin, Karthala, 1998, pages 69-70
