התיישבות המדיארים במרכז אירופה
התיישבות המדיארים (מגיארים) במרכז אירופה, באגן הקרפטים, על אזור הדנובה האמצעית, ידועה בהיסטוריה של העם ההונגרי תחת השם "כיבוש המולדת" (בהונגרית: Honfoglalás (הונפוגלאלאש)) ומציינת תקופה במחצית השנייה של המאה ה-9 עד שנת 896 כשאיחוד השבטים המדיארים בראשותם של ארפאד וקורסאן פלש מכיוון צפון הים השחור אל עבר המישור הפאנוני או פאנוניה. השבטים המדיארים או ההונגרים, רועים חצי-נוודים שמקורם, לדעת החוקרים בני זמננו, באזור ממזרח להרי אורל פלשו באלף הראשון לספירה לאגן הקאמה, אחר כך לאזור הערבות מצפון לים השחור וים אזוב והיו נתונים לאורך המאות ה-7 עד ה–9 לשליטת הכוזרים, עם דובר שפה טורקית. לפני הגעת ההונגרים לאגן הקרפטים, נאבקו זו בזו שלוש מעצמות - האימפריה הבולגרית הראשונה, פרנקיה המזרחית ומוראביה הגדולה על השליטה באזור זה. לעיתים הן שכרו שכירי חרב מקרב הפרשים ההונגרים. כלומר היו בין ההונגרים כאלה שהכירו את שטחי פאנוניה עוד לפני התיישבותם בה.
הכיבוש ההונגרי התחיל כחלק מנדידת העמים המאוחרת או כנדידת עמים זוטא. לפי אחת התאוריות ההיסטוריות, במאה ה-9 השתחררו המדיארים מעול הכוזרים, אך הכוזרים, יחד עם הפצ'נגים, אוכלוסייה שדיברה גם היא שפה טורקית, ובת בריתם, יצאו לכבוש מחדש את השטחים האבודים ובסביבות שנת 889 דחקו את המדיארים לכיוון מערב אל האזור שבין הדנייפר והדנובה התחתית.[1]
בשנת 895 בימי הקיסר הביזנטי לאון השישי התגייסו ההונגרים לצד צבא האימפריה הביזנטית במלחמה נגד הבולגרים. הבולגרים ניצחו בקרב, והפצ'נגים שלחמו יחד איתם תקפו פעם נוספת את המדיארים והדפו אותם עוד יותר מערבה. בסביבות שנת 895 או 896 חצו המדיארים את הרי הקרפטים אל האלפלד ואחר כך אל פאנוניה - האזורים המישוריים הסמוכים לדנובה האמצעית ולנהר טיסה, אזור הכולל את הונגריה של היום. הגעת ההונגרים לשם התלוותה במעבר לחיים מיושבים ולחקלאות. המדיארים ניצלו את הסכסוכים הפנימיים במוראביה ומתישהו בין השנים 902–906 שמו קץ לממלכה סלאבית זו. הם חיזקו את שליטתם באגן הקרפטים בעקבות ניצחונם על הצבא הבווארי ב"קרב ברצאלאושפורץ", הידוע יותר בקרב פרסבורג (ברטיסלבה) ב-4 ביולי 907. בשנים 899 - 955 המשיכו המדיארים בשרשרת של פשיטות ברחבי אירופה ובשנים 971–943 אף תקפו יעדים בתוך האימפריה הביזנטית. בהדרגה הם התיישבו באגן ובסביבות שנת 1000 הקימו בו את הממלכה ההונגרית שהדת הרשמית שלה הייתה הנוצרית הקתולית.
מקורות
מקורות כתובים
על אירועים היסטוריים אלה דיווחו לראשונה המחברים והכרוניקנים הביזנטים. התיעוד הכתוב הראשון הוא ספרו של הקיסר הביזנטי לאון השישי החכם "הטקטיקה", שנכתב בסביבות 904. ספר זה מתאר את המלחמה הבולגרית-ביזנטית בשנים 896-894, עימות צבאי שקדם ממש לעזיבת ההונגרים את הערבות מצפון לים השחור. דיווח קרוב לאותם הימים ניתן לקרוא ב"המשך לכרוניקה של הנזיר גאורגיוס". אולם התיאור המפורט ביותר נמצא בספר "בעת ניהולי את האימפריה" (בלטינית De Administrando Imperio) שחובר בחסותו של הקיסר קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס בסביבות שנת 952 או 951.
ספרים שנכתבו על ידי כמרים במדינות שירשו את האימפריה הקרולינגית מתארים אירועים שהיו קשורים מקרוב לפלישת המדיארים. הראשון בהם היה "השנתונים של פולדה" שהדיווחים שבו מסתיימים ב-901. מכתב שכתב בשנת 900 הארכיבישוף דיטמר מזלצבורג אל האפיפיור יוחנן התשיעי מתייחס לכיבוש ההונגרי אך נחשב על ידי רבים למעשה זיוף. האב רגינו מפרים שחיבר ספר קומפילציה הנקרא "כרוניקת העולם" מזכיר את ההונגרים בפסקה אחת המוקדשת לשנת 889. מקור חשוב אחר הוא ה"אנטאפודוסיס" ("גמול") מאת הבישוף ליוטפרנד מקרמונה, שנכתב בסביבות 960. יוהנס אוונטינוס, היסטוריון מן המאה ה-16, המצוטט על ידי גיולה קרישטו, מספק מידע שאינו מופיע בשום מקור אחר, מה שרומז כי השתמש במקורות שלא שרדו עד לימינו. עם זאת מהימנותו מוטלת בספק (מג'ארו).
חיבור על חיי הקדושים שנכתב על ידי כרוניקנים של הכנסייה הסלבית הקדומה כולל קטע של עדות ראייה מן המלחמה הבולגרית-ביזנטית בשנים 894–896. האגיוגרפיה של נחום הקדוש (חיי נחום) שנכתבה בסביבות שנת 924 כוללת מידע כמעט מאותה תקופה המעיד על התרסקות מוראביה בפני מתקפת הפולשים המדיארים. אולם העותק המוקדם ביותר של ספר הוא מהמאה ה-15. באופן דומה, ספר היסטורי שהושלם בשנת 1113, "הכרוניקה הרוסית הראשונית", מצוי בכתבי יד מאוחרים, כשהישן ביותר הוא מהמאה ה-14.
ההונגרים עצמם שמרו בהתחלה את זכר האירועים החשובים בצורת שירי עם ובלדות. הכרוניקה המקומית המוקדמת ביותר חוברה בסוף המאה ה-11. היא קיימת ביותר מגרסה אחת. גרסתה המקורית הורחבה ושוכתבה במהלך ימי הביניים. למשל - "הכרוניקה המאוירת" מן המאה ה-14 כוללת טקסטים שמקורם בכרוניקה מן המאה ה-11.
כרוניקה מאת מחבר אלמוני ("אנונימוס") הקרויה "מעשי ההונגרים" (Gesta Hungarorum - גסטה הונגרורום) שנכתבה לפני שנת 1200 היא הכרוניקה המקומית המוקדמת ביותר שנשמרה. עם זאת היא כוללת מידע רב שאינו מוצא אישור במקורות בני זמנו. בסביבות 1283 שימון קזאי, כומר בחצר המלך, כתב את הכרוניקה השנייה ששרדה. הוא טען שההונגרים מקרובים מאוד להונים, כובשים מוקדמים יותר של אגן הקרפטים. לפי תפיסתו, המשתקפת בכרוניקה שלו, הפלישה ההונגרית אינה אלא כיבוש מחדש של האזור על ידי אותו העם.
ארכאולוגיה
באגן הקרפטים זוהו קברים של הדורות הראשונים של הכובשים ההונגרים, אולם בערבות מצפון לים השחור נחשפו פחות מעשרה בתי קברות היכולים להיחשב להונגרים. מרבית בתי הקברות ההונגרים הקדומים כללו 25 או 30 קברים, אך קברים בודדים היו מאוד שכיחים. גברים (ולפעמים גם נשים וילדים) נקברו ביחד עם חלקי גופות של סוסים או עם רתמות וחפצים אחרים המסמלים סוסים. הקברים הכילו גם חגורות מקושטות בכסף, ילקוטי צד מצוידים בלוחיות מתכת, ארכופים בצורת אגס ועיבודי מתכת אחרים.
רבים מחפצים אלה מוצאים את המקבילים שלהם הקרובים בתרבות סלטובו-מאיאקי הרב-אתנית שבערבות שמצפון לים השחור. מרביתם של בתי הקברות ממפנה המאות ה-9 וה-10 התרכזו באזור טיסה העליונה ובמישורים לאורך הנהרות ראבה וואה. למשל בטרצל, טיסבזדד, נאסוואד (נסוואדי, כיום בסלובקיה) וגיימרה. בתי קברות קטנים מוקדמים יותר נחשפו בקלוז', מארושגומבאש (גמבאש) ובאתרים אחרים בטרנסילבניה.
כמה עשורים אחרי הפלישה ההונגרית התפשטה בכל רחבי אגן הקרפטים התרבות הקרויה ביילו ברדו, סינתזה חדשה של תרבויות מוקדמות יותר, והמאופיינת על ידי תכשיטים מיוחדים, לרבות עגילים בצורת S. בקברים של תרבות ביילו ברדו אין ממצאים ארכאולוגיים הקשורים לסוסים. האתרים המוקדמים ביותר מסוג "ביילו ברדו" תוארכו בעזרת מטבעות שנמצאו בהם מתקופת מלכותו של קונסטנטינוס השביעי פורפירוגניטוס מאמצע המאה ה-10. בתי קברות מוקדמים של בני תרבות זו נמצאו בחפירות בברמנד וצ'ונגרד בהונגריה, בדווין (דוון) ובבשנוב (ז'יטבאבשנה) בסלובקיה, בוורשנד (גיולה-ורשאנד) ומולדובנשט (וארפאלווה) ברומניה ובווקובאר וקלושטאר פודרבסקי (גורבונוק) בקרואטיה.
אגן הקרפטים לפני הגעת המדיארים
באזור פרחה בימי קדם תרבות מרשימה של תקופת הברונזה שנחרבה באמצע האלף השלישי לפנה"ס על ידי שבטי פרשים שבאו מהערבות. הוא יושב במרוצת מאות השנים על ידי קלטים, רומים ואחר כך על ידי עמים נודדים כמו גותים, הונים, גפידים, אווארים, סלאבים ואחרים חלקים ממנו יושבו על ידי קלטים ובמאה הראשונה אחה"ס האזור נכבש על ידי הרומים. הם חילקו אותו בין שתי פרובינקיות אימפריאליות: פאנוניה ודאקיה. במאה הרביעית הגותים גרשו את הרומים ומאוחר יותר מלך ההונים, אטילה הפך אותו לגרעין האימפריה הרופפת שלו. אחריו האזור היה למרכז ממלכתם של הגפידים, והאווארים. התיישבו בו גם בולגרים, גרמנים וסלאבים.
החל מהשנים 560 נמצא אגן הקרפטים בשליטת האווארים, עם דובר שפה טורקית קדומה. בהגיעם לאזור, הם הכניעו את הגפידים הגרמאנים ששלטו בשטחים ממזרח לנהר טיסה וכפו עליהם את שלטונם. הגפידים שרדו עד למחצית השנייה של שנות ה-800, כפי שמעידה כרוניקת "התנצרותם של הבווארים והקאריטים" בקטעים המספרים על העמים שחיו בפאנוניה התחתית סביב שנת 870 (קרישטו). האווארים היו מגדלי סוסים נוודים. אולם בתי הקברות הגדולים שלהם ששימשו שלושה עד ארבעה דורות ומספר יישוביהם שגדל והלך מעיד על העברתם לדרך חיים מיושבת החל משנות ה-700. (קונטלר, קורטה). ממלכתם - ה"קגנות" - נהרסה בשנים 791–795 על ידי קרל הגדול (שפיש, צפלוביץ, בולחזי) שכבש את טרנסדנוביה ("עבר לדנובה") וסיפח אותה לאימפריה שלו (מאקאי). ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו באותם היישובים הכפריים מימי הביניים המוקדמים בבאלאטון מדיארוד, נמשקר ואתרים אחרים בטרנסדנוביה, מוכיחים שאפיוניהם העיקריים לא השתנו אחרי נפילת הקגנות האווארית. באזורי הספר לשעבר הופיעו יישובים חדשים עם בתי קברות שהתאפיינו בחפצים אנלוגיים באופן מובהק לאלה שבבווריה, בולגריה, קרואטיה, ורבייה וארצות אחרות באותה תקופה. (סקה). בז'אלאסאבאר נחפר משק שהוגן על ידי קירות עשויי עץ בניין. (סקה)
קבוצות אוואריות ששרדו יחד עם קגנים שלהם הותקפו תכופות על ידי לוחמים סלאבים. ואז פנו לקרל הגדול וביקשו להתנחל בשטח שבין סומבטהיי ולפטרונל-קרנונטום בפאנוניה. (בולוס). בקשתם אושרה ב-805. (בולוס). כרוניקת "התנצרות הבווארים והקרינטים" מציינת את האווארים בין העמים שבסביבות שנת 870 נמצאו תחת חסותה המשפטית של ארכידיוקסה הקתולית בזלצבורג. (רונה-טאש).לפח פוהל, שימור הזהות האווארית אחרי התרסקות המוסדות והאכזבה הגדולה מהמסורות שלהם הפך לבלתי אפשרי. מספר גדול של ממצאים ארכאולוגיים בטרנסדנוביה מבססות הנחות על קיומה עדיין של אוכלוסייה אווארית באגן הקרפטים בערוב המאה ה-10. הממצאים רומזים כי מדובר בנוכחות אווארית מאוחרת משמעותית במישור ההונגרי הגדול, אם כי קשה לקבוע את עיתויים המדויק. (אולאיוש)
צא'רטר שהוצא בשנת 860 על ידי המלך לואי הגרמני בנוגע למנזר (אבאציה) מאטזה מעיד על נוכחות עם אסיאתי בשם "אונוגורים" (רונה-טאש) באזור. הצ'ארטר מתייחס ל"מארק"(אזור ספר) של הוואנגארים (marcha uuangariorum), הנמצא באזורים המערביים ביותר של אגן הקרפטים. (קרישטו). הכינוי "ואנגאר" מזכיר את הגרסה הסלאבית של השם "אונוגורים". (רונה-טאש).
לפי התאוריה של בלה מיקלוש סקה, התיאור המפורט של ההונגרים במקורות המערביים בני הזמן וההתערבות ההונגרית המידית במלחמות המקומיות נותן להניח כי ההונגרים כבר חיו בשטחים המזרחיים של אגן הקרפטים עוד מאמצע המאה ה-9. (זקה). באשר למיקומם הנכון של היישובים ההונגרים המוקדמים, הגאוגרף הערבי אל-ג'ייחאני (קטעים בלבד מספרו שרדו בכתבים של מחברים מוסלמים אחרים) (אנגל) ממקם אותם בשנות ה-870 באזור בין נהר [[דון (נהר){דון]] לדנובה. לפי סקה, הדנובה של אל-ג'ייהאני היא אזור הדנובה האמצעית., ולא זה של הדנובה התחתית כפי ששוער, וזאת מפני שאל-ג'ייהאני מציין את שבט המורבים הנוצרי כשיכניהם המערביים של המדיארים.
על בסיס הכרוניקות ההונגריות הקיימות, ניתן לראות בבירור כי קיימ יותר מרשימה אחת (לפעמים מורחבת) של העמים שחיו באגן הקרפטים בעת הפלישה ההונגרית. (מקרטני). אנונימוס, למשל, כותב כי הוא אוכלס על ידי "סלאבים, בולגרים, ולאכים ורועי הרומים" (מג'ארו, ג'ורג'סקו), אבל מאוחר יותר הוא מתייחס לעם הנקרא "כוזר" ולסקלרים. (מקקרטני). באופן דומה, שימון קזאי מזכיר תחילה את "הסלאבים, הגרמנים, המורבים והוולאכים" (מג'ארו) אולם מאוחר יותר מציין שגם הסקלרים חיו באזור. (מקקרטני).
השטחים שסופחו לאימפריה הפרנקית נמשלו תחילה על ידי קציני מלכות ונכבדים מקומיים (בולוס). בסביבות שנת 840 קיבל נסיך סלאבי בשם פריבינה אחוזות רחבות ידיים לאורך נהר זאלה. הוא הוביל התנחלות באחוזותיו והקים את שאלאוואר (מוזאבורג),מבצר ששכן באזור ביצתי. מוגן בהתחלה על ידי חומות עץ, מתחם זה (רונה טאש) הפך למרכז מנהלי. הוא חושק בסוף המאה ה-9 בחומות מאבן יבשה. בתוך ומוץ ליישוב נתגלו 4 כנסיות המוקפות בבתי קברות. לפחות אחת מהן הייתה בשימוש עד למאה ה-11. (סקה) פריבינה נהרג בשנת 861 בקרבות נגד המורבים, ובנו קוצל ירש את אחוזותיו. (בולוס). אחרי קוצל, הנכסים עברו בירושה בסביבות 876 לארנולף מקרינתיה, בן מחוץ לנישואים של קרלומן הבווארי, מלך פרנקיה המזרחית. (בולוס). תחת שלטונו התערבו כוחות מורביים בסכסוך המכונה "המלחמה הווילהמינית" ובשנים 882–884 ,כעדות "השנתונים מפולדה", זרעו הרס ממזרח לראב (ראבה).
מוראביה קמה בשנות ה-820 (שפיס, צפלוביץ',בולכאזי) תחת השליט הידוע הראשון שלה, מוימיר הראשון (רונה-טאש). יורשו, רסטיסלב פיתח את כוחה הצבאי של המדינה. הוא תמך במיסיון הנוצרי של האחים הביזנטים קיריל ומתוד (קונסטנטינוס ומתודיוס) תוך ניסיון להשיג עצמאות מפרנקיה המזרחית. (רונה -טאש). (שפיס וכו). מוראביה הגיעה לשיא עוצמתה תחת השלטון של סטופלוק הראשון (קונטלר) (870 - 894) שהרחיב את גבולותיה לכל הכיוונים. (שפיס) השטח הגרעיני של מוראביה נמצא באזורי נהר מורבה הצפונית, בשטחן של הרפובליקה הצ'כית ושל סלובקיה של ימינו. (צורטה). עם זאת קונסנטינוס פרופירוגניטוס מיקם את מוראביה הגדולה אישם באזור ממעבר לבלגרד ולסירמיום. (קרישטו). דיווחיו תומכים בתאוריות החלופיות לגבי מיקום מוראביה הגדולה. (קרישטו). למשל קרישטו ושנגה הציעו שהכיו שתי מורביות - אחת צפונית והשנייה - דרומית. (קרישטו) בעוד בובה, בולוס ואגרס טוענים שהשטח הגרעיני של מוראביה היה באזור מורבה הגדולה, כלומר נהר מורבה הדרומי, בסרביה של ימינו. (צורטה). קיומה של ממלכה מורבית דרומית אינו נתמך בממצאים ארכאולוגיים, בעוד שביצורים שנחשפו במיקולציצה, ברצלב פוהאנסקו ובאזורים אחרים מצפון לחדנובה האמצעית מצביעים של קיומו של מרכז כוח באותם האזורים. (קורטה)
בנוסף לפרנקיה המזרחית ולמוראביה, המעצמה השלישית שהייתה מעורבת באגן הקרפטים בשנות ה-800 הייתה האימפריה הבולגרית הראשונה. לקסיקון ביזנטי מן המאה ה-10 המאוחרת, הידוע בשם "סודה" מוסר שהחאן קרום של בולגריה תקף את האווארים בסביבות שנת 803 מכיוון דרום-מזרח. (צורטה). השנתונים הפרנקיים המלכותיים מספרים שה"אבודריטים" שחיו ב"דאקיה שעל הדנובה" (קרוב לוודאי לאורך החלק התחתי של נהר טיסה) ביקשו בשנת 824 את עזרת הפרנקים נגד הבולגרים. כוחות בולגרים פשטו גם לפאנוניה וגרשו משם ראשי שבטים סלאביים ומינו במקומם מושלים בולגרים. (פיין) (צורטה). כתובת בפרובאדיה מזכירה מנהיג צבאי בולגרי בשם אונגאוונאיס שטבע בטיסה באותה תקופה. (קורטה).
התעצמות כוחה של מוראביה הביאה בשנות ה-860 לידי התקרבות בין בולגריה ולפרנקיה המזרחית. למשל, מלך ארנולף של פרנקיה המזרחית שלח בשנת 892 משלחת אל הבולגרים על מנת "לחדש את השלום כקודם ולבקש מהם שלא לספק מלח למורבים. (בולוס). בקשה אחרונה זו רומזת כי דרך המלח שחיברה את מכרות המלח בקרפטים המזרחיים עם מוראביה נמצאה באותם ימים בשליטת הבולגרים. (בולוס).
במקום סבטופלוק הראשון של מוראביה ובמקום שמות של שליטים אחרים הידועים ממקורות בני זמנם, מציין הכרוניקן האלמוני של בלה הרביעי ב"מעשי ההונגרים" שמות אישים ומדינות שלא הוזכרו על ידי כרוניקנים אחרים שחיו בסוף המאה ה-9. (פיין). הוא מזכיר, למשל, את מנומורוט, ששכן בטירתו בביהריה (ביהור) (בפרטיום לשעבר, בימינו ברומניה), את זובור, "דוכס ניטרה, בחסד דוכס הצ'כים" ואת ג'לו, "ולאכי אחד" ששלט בטרנסילבניה. (פיין). אף על פי שבביהר ובמקומות אחרים מזרח לטיסה נתגלו מבצרים ימי הביניים המוקדמים, אף אחד מהם לא נבנה בשנות ה-800. למשל במבצר דבקה (דובוקה) נמצאו שני זוגות תליונים בצורת פעמונים שנמצאו כמוהם באתרים באוסטריה, בולגריה ופוליו, אך בעוד שלפי פלורין קורטה מקורם במאה ה-9, אלכסנדרו מג'ארו מייחס אותם לתקופה שבין 975–1050.
בתקופת פלישת ההונגרים, בשלהי המאה ה-9, השטח אוכלס, לדברי היסטוריונים הונגרים, על ידי אוכלוסייה לא גדולה של סלאבים (כ-200,000?).[1] הפרשים ההונגרים החמושים בקשתות בסגנון מרכז אסייתי, הביסו מהר את הסלאבים המקומיים, שחלקם הפכו לעבדים וחלקם התמזגו איתם.
יש משערים כי בפלישה לאגן הקרפטי לקחו חלק - לפי המסורת - שבעה שבטים מדיארים, שאליהם הצטרפו שבט קבארי ועוד שבטים קטנים נוספים. יש מחברים המשערים כי מספר הפולשים היה בערך 400,000.[1][דרוש מקור]
לפי המסורת, ראשי השבטים המדיארים בחרו מנהיג בשם ארפאד ונשבעו לו אמונים על ידי שתייה מגביע עם דם. הם אף הכירו בזכות צאצאיו של ארפאד לרשת את התפקיד.
יש סבורים כי המדיארים הכירו את האזור שפלשו אליו עוד מהשנים 892–894 כששכירי חרב מקרבם השתתפו במלחמת המלך הפרנקי ארנולף מ"פרנקיה המזרחית" נגד הקניאז של מוראביה.[1] גורם שסייע בידם בכיבוש שטחי פאנוניה היה התפרקות הדוכסות המוראבית של סבטופלוק אחרי מותו של קניאז זה וסכסוך הירושה בין בניו.
ההונגרים ב"אטלקז"
בערך בשנים 500–800 ההונגרים היגרו מאזור הרי האורל אל אזור שמצפון לים השחור בסביבות שנת 670 בערבות שבאזור הזה התחוללו מהפכים רבים.
היחסים עם האונוגורים-הבולגרים
לא ברור עם ההונגרים (מדיארים) היו ביחס של קונפדרציה עם השבטים האונוגורים, שהיו בולגרים-טורקים ומשמעות שמם "עשרת השבטים", או שהיו בני חסות של אותם השבטים. לא יודעים גם כמה זמן נמשך הדו-קיום בין ההונגרים ובין האונוגורים. יש מעריכים כי לפחות מאתיים שנה. מאותה תקופה שרדו בשפה ההונגרית כמאתיים מילים ממקור טורקי-בולגרי.[2] בשם "אונוגורים" ככל הנראה מקור השם "הונגרים" ו"הונגריה" שבו נקראו המדיארים בפי העמים באירופה.
השכנות עם הכוזרים
בין המאה 7–10 הכוזרים שלטו באזור הים הכספי ואחר כך בערבות שבין הדון ובין הדנייפר. הם כבשו גם את חצי האי קרים. אחרי מות החאן קובראט חמשת בניו נאבקו ביניהם על הירושה, מה שפיצל את כוחותיהם ואיפשר לכוזרים ולהונגרים להשתלט על השטחים שהיו נחלתם. הכוזרים השתלטו בעיקר על החלק המזרחי, בעוד ההונגרים, עדיין בחסות הכוזרים, כבשו את החלק המערבי. אחת מהארצות שבהם התיישבו הונגרים נקראה לבדיה, ואחרת, יותר מזרחה, נקראה אטלקז. בסביבות שנת 850 הן היו כבר עצמאיות ביחס לאימפריה הכוזרית.[3] הבולגרים התפצלו לכמה קבוצות: הבולגרים של הוולגה בראשותו של קוטראג פנו צפונית-מזרחית אל גדות הנהר וולגה. קבוצה אחרת בראשות החאן אספרוך פנו דרומית-מערבית אל אזור הדנובה התחתית, ונקראה ה"בולגרים של הדנובה", ושבטים בולגרים נוספים בהנהגתו של החאן קובר חדרו לאגן הקרפטים כבני חסות של אימפריית האוורים.
ייתכן כי לשבטים הבולגרים שהיגרו צפונה הצטרפו גם קבוצות של הונגרים. מפני שבשנת 1235, כשהאח יוליאנוס ביקר בבולגריה שעל הוולגה, מצא בקרבתה אזור שהוא קרא לו בלטינית "מאגנה הונגריה", כלומר "הונגריה הגדולה", שבו חיו שבטים דוברי שפה קרובה להונגרית. "בשנת 922 הכרוניקן הערבי אבן פדלאן קרא להם "בשקירים". ייתכן גם שהם הגיעו לשם מאוחר יותר, אחרי תבוסת הכוזרים על ידי הערבים בשנת 737.
גבולות האזור "אטלקז" שבשליטת ההונגרים אינם ודאיים. יש משערים כי הוא נמצא איפשהו בין הדנייפר ובין הדנובה.
פלישת ההונגרים
ההכנות 892–895
שלוש תאוריות לפחות מנסות להסביר את סיבות פלישת ההונגרים לפאנוניה. אחת מהן טוענת כי היה זה מבצע צבאי מתוכנן, שבא אחרי פשיטות קודמות, במטרה מוצהרת לכבוש מולדת חדשה. השקפה זו מיוצגת על ידי באקאי ופאדאני, מסתמכת על הכרוניקה של אנונימוס ועל כרוניקות הונגריות מאוחרות יותר.
תאוריה מנוגדת טוענת כי ההונגרים נהדפו על ידי מתקפה משותפת של הפצ'נגים והבולגרים. מי שתמך בתאוריה זו היה טוט ואחרים, שהסתמכו בעיקר על השנתונים (אנאלים) של פולדה, על רגינו מפרים ועל קונסטנטינוס פורפירוגטוס המעידים כולם על סכסוך בין ההונגרים לקואליציה פצ'נגית-בולגרית ועל נסיגת ההונגרים מהערבות שמצפון לים השחור.
תאוריה שלישית מציעה שההונגרים ביקשו מזה עשורים לפלוש מערבה והמתקפה הפצ'נגית-בולגרית האיצה את החלטתם לנטוש את הערבות הפונטיות. לפי רונה-טאש למשל, העובדה שהמדיארים הצליחו, למרות סדרה של אירועים אומללים, להתמודד ולהראות נכונות להתקדם בעודם הם מותקפים על ידי הפצ'ניגים.
אחרי פסק זמן שארך אחת עשרה שנים שבו המדיארים לאגן הקרפטים בשנת 892. הם באו כדי לסייע לארנולף, מלך פרנקיה המזרחית נגד סבטופלוק הראשון, מלך מוראביה. וידוקינד מקורבי וליוטפרנד מקרמונה גינו שניהם את המלך הפרנקי על הריסת קווי ההגנה שנבנו לאורך גבולות האימפריה, שאיפשרה להונגרים, בתוך עשור, לתקוף את פרנקיה המזרחית
בינתיים ארנולף (…) לא יכול לסביאטופלוק, דוכס המורבים (…): ואויה! - על ידי פירוק אותם המחסומים המבוצרים היטב, (…) הנקראים בפי העם "סגרים", פנה ארנולף לעזרה לאומת ההונגרים, החמדנית, הפזיזה, ושאינה יודעת את אלהים הכל יכול, אבל מנוסה היא בכל דרך פשע אפשרית, תאבת רציחות ומעשי שוד בלבד
(ליוטפרנד מקרמונה - תכמול 1, 13, עמוד 56)
מקור מאוחר יותר, אוונטינוס הוסיף כי קורסן קוסאלה, "מלך ההונגרים", ציין כי אנשיו ייאבקו במורבים אך ורק עם תינתנה להם האדמות שיכבשו". בהתאם, המשיך אוונטינוס, השתלטו המדיארים ב-893 על "שתי הדאקיות משני צדי הנהר טיסה, ממזרח לנהר דנובה וגרם. הכרוניקות ההונגריות מציינות כולן כי בשעת התקרבות ההונגרים, נמצאו הסקלרים כבר באגן הקרפטים. גיולה קרישטו סבור כי אוונטינוס והמסורת ההיסטורית ההונגרית מצביעים כי בהתחלה שבטים נספחים של הקונפדרציה השבטית המדיארית כבשו את השטחים המזרחיים של אגן הקרפתים. הם טוענים כי "אגדת הסוס הלבן" שבכרוניקות ההונגריות שומרת את זיכרון ההסכם שחתמו ההונגרים עם סבטופלוק לפי המנהגים הפאגאנים.
שנתוני פולדה מספרים שבשנת 894 חצו המדיארים את הדנובה לפאנוניה והרגו במכה אחת גברים ונשים קשישות וגררו איתם את הנשים הצעירות כמו פרות כדי להשביע את תשוקותיהם, והפכו את כל האזור "לשממה" (שנתוני פולדה - השנה 894 עמוד 129). למרות שהכרוניקן מספר על מתקפה הונגרית זאת אחרי הפיסקה שבה ציין את מותו של סבטופלוק הראשון, גיירפי, קרישטו, רונה-טאש והיסטוריונים אחרים משערים שההונגרים פלשו בפאנוניה בברית עם המלך המורבי. האגדה מספרת שההונגרים רכשו לעצמם את מולדתם החדשה באגן הקרפטים - מהמלך סבטופלוק תמורת סוס לבן, על רתמותיו, עם אוכף מוזהב וכליות.
אז קם קושיד אל מנהיג האזור ששלט אחרי אטילה ושמו היה זואטאפולוג וברך אותו בשם עמו [...]. בשומעו זאת שמח זואטאפולוג מאוד, כי חשב כי אלו הם אנשי שלום שיבואו אל אדמותיו והוא שילח את השליח באדיבות. [...] אז בעצה משותפת שלחו ההונגרים את אותו השליח שוב אל אותו המנהיג ושלחו לו גם סוס גדול עם אוכף מוזהב, מעוטר בזהב מחצי האי ערב וברסני זהב. בראותו זאת שמח המנהיג עוד יותר, וחשב ששולחים אליו מתנות כבוד בתמורה לאדמות. כשביקשו ממנו השליח אדמה, דשא ומים, השיב בחיוך "בתמורה למתנה תנו להם מה שהם רוצים" [...] אז [ההונגרים] שלחו שליח אחר למנהיג ומסר בפיו: ארפאד ואנשיו אומרים לך שלא תוכל יותר לשבת יותר על האדמה שרכשו ממך, כי תמורת הסוס קנו את האדמה, תמורת הרסנים את הדשא ותמורת האוכף -את המים. ואתה, ברוב הדחק והקמצנות הבטחת להם אדמה, דשא ומים". כשקיבל את המסר, אמר המנהיג בחיוך: תנו להם להרוג את הסוס בעזרת פטיש מעץ ותזרקו את הרסנים בשדה, ותזרקו את סדן הזהב אל מי הדנובה". ואז השליח השיב: וולאיזו פגיעה תצפה, אדוני? אם תהרגו את הסוס, תנו את בשרו לכלבים, אם תזרוק את הרסנים לשדה, אנשיהם ימצאו את זהב הרסנים בעת שיקצרו את השחת, ואם תזרקו את האוכף לדנובה, הדייגים שלהם יקחו את זהב האוכף ויביאוהו לבתיהם. אם יש להם אדמה, דשא ומים, יש להם הכל.
הנצחה
בשנת 1896, תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית התקיימו ברחבי הונגריה ובבירתה, בודפשט, חגיגות האלף ל"כיבוש המולדת" המדיארית.
לקריאה נוספת
- Bartha A. - A magyar nép őstörténete. Akadémiai Kiadó, Budapest, 1988 (א. בארטה - ההיסטוריה הקדומה של העם ההונגרי, הוצאת האקדמיה, בודפשט, 1988)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
