התפתחות החליל המודרני

החליל המודרני הוצג לראשונה, בצורתו הסופית כמעט, בשנת 1847 על יד תאובלד בהם (בגרמנית: Theobald Boehm)

לפני שהציג בהם את חלילו, עבר החליל מספר התפתחויות שהושפעו ממהתפתחויות הכלליות בעולם המוזיקה.

הצורך

דגם של חליל מאמצע המאה ה-19, מודל אשר היה נפוץ בעת שבהם עבד על פיתוח חלילו

לקראת סוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 ירדה קרנם של כלי הנשיפה, ושל החליל בפרט, וזאת משום שהם לא עמדו בדרישות לוירטואוזיות, ניקיון, אקספרסיביות, עוצמה וכדומה. הפרמטר האחרון, העוצמה, הוא אחד הבעייתיים ביותר בחליל, משום שצלילו של החליל אינו חזק במיוחד, וגוון הצליל אינו חודר. לאט לאט גדלה התזמורת הסימפונית, והצורך בהבעה דרך הצליל התגבר בראשית התקופה הרומנטית.

החליל הרומנטי שהיה בשימוש עד ראשית המאה ה-19, היה מורכב למדי לנגינה. פרט לעובדה שצלילו של החליל באופן טבעי אינו חודר כמו זה של האבוב או החצוצרה, לחליל באותה תקופה היה גם צליל קטן וחלש יותר. החליל לא יכול היה להכיל את האקספרסיביות שנדרשה מנגנים סולנים. יכולת הויברטו בו הייתה מוגבלת, וכמו כן הגוונים שיצר בצלילו היו מועטים, וחסרי יכולת להעביר תחושת פאתוס והבעה. כמו כן מערכת האיצבוע הייתה מיושנת ולא מוצלחת, והדיוק בגובה הצליל של החליל היה רעוע, דבר שהרחיק ממנו מלחינים רבים (ביניהם מוצארט), שסלידתו בעצם הייתה מכך שרוב נגני החליל התקשו לנגן בדיוק מושלם.

חלילנים רבים, כמו גם יצרני חליל, הכירו את הבעיה הזו וניסו לפתור אותה. נעשו ניסיונות שונים (ולעיתים גם משונים) על מנת ליצור מנגנון איצבוע טוב יותר, יצירת צליל עשיר יותר וכדומה. לעיתים היה ניתן להיתקל בפטנטים שאיפשרו ארבע אפשרויות אצבוע לצליל פה, פטנטים שגרמו לצליל להיות חזק עד כדי גסות ודברים דומים מעין אלו.

המודל של 1832

תאובלד בהם עסק בין היתר גם בייצור חלילים. הוא הכיר את בעיותיו של החליל, והחל לפעול על מנת לשפר אותו. ראשית כל הוא עסק בשכלול מנגנון האיצבוע. בהם טען שלא ייתכן שמיקומם של החורים וגודלם ייקבעו על פי יכולותיו הפיזיולוגיות הטבעיות של הנגן. הוא טען שיש למקם את החורים אך ורק במיקום האקוסטי הנכון ביותר, ולחשוב על פתרונות על מנת שתהיה אפשרות לכסות את כולם, בכל שילוב אפשרי.

בהם חישב את הגודל המדויק והאולטימטיבי של כל חור, ואת המרחק שלו מן החורים האחרים, על מנת ליצור סולם מכוונן ככל הניתן. לחורים הללו הוא התאים שסתומים עם טבעות (קלפות) שהיו גדולים מספיק (עד אז החורים היו קטנים מאוד, והתאימו לכיסוי ע”י האצבעות). לאחר מכן הוא חשב על כמה וכמה דרכים ופתרונות על מנת ליצור את מערכת האיצבוע האולטימטיבית, ויצירת מנגנון שבעזרתו ניתן יהיה ליצור כל קומבינציה אפשרית בין השסתומים ב-9 אצבעות בלבד, ובהפחתה משמעותית של מספר המנופים והשסתומים. מנגנון זה נקרא מנגנון-בהם, והוא משומש באופן חלקי גם באבוב וגם בקלרינט המודרניים.

המהפכה הראשונה הגיעה בשנת 1832, בה הוצג לראשונה חליל זה, ונרשם עליו פטנט שהיה פופולרי בארצות מסוימות באירופה. בשנים שלאחר מכן הלך בהם ללמוד אקוסטיקה באוניברסיטת מינכן (שם הוא חי). מסקנותיו מלימודים אלו הובילו לעיצובו של החליל המודרני שמוכר לנו היום.

אחד ההבדלים הראשונים ששמים לב אליהם הוא שהחלילים עד בהם היו עשויים מעץ, והחלילים אחרי בהם הם ממתכת. דבר זה אינו מדויק כלל. כבר בראשית המאה ה-19 נעשו ניסיונות ליצירת חלילים ממתכת, אך מאחר שהחלילים עצמם לא היו מוצלחים, הרעיון של יצירת חליל ממתכת לא תפס. ידוע שעוד לפני החליל של 1832 עסק בהם בניסיונות של חלילי מתכת, מאחר שהוא היה צורף בזהב ובכסף. לבהם עצמו לא הייתה העדפה מכרעת בנוגע לשאלת העץ או המתכת. החליל המודרני יוצר גם בגרסת המתכת וגם בגרסת העץ, ובשניהם השתמש בהם (הוא אישית העדיף רוב הזמן לנגן על חליל שעשוי מעץ).

המודל של 1847

בהם שינה כמה דברים מהותיים במבנהו של החליל ובפרופורציות שלו. קודם כל הוא תמה על כך שמאמצע המאה ה-17 ועד המאה ה-19 אף אחד לא חשב להחליף את צורת הקונוס של החליל. החליל בצורתו המוקדמת הוא עבה בקצה העליון (של הפיה), והולך ומיצר לקראת הקצה הפתוח (הרגל). בהם שינה צורה זו. הוא קבע כי גוף החליל יהיה גליל מושלם – כלומר, החלק שהחל מאמצע הראש, ועד לקצה הפתוח יהיה בעל קוטר זהה. עוד הוא קבע כי החלק העליון, החל מן הקצה הסגור (הפקק) ועד לאמצע הראש יהיה בצורת קונוס מתרחב, כלומר ההפך מצורת החליל הישן. עוד הוא קבע, כי קוטרו של החלק הצילנדרי הוא צר מדיי, ועליו להיות רחב יותר. את הקוטר האידאלי הוא קבע על 1.7 ס”מ. בהם המשיך לשנות את הגודל של החורים, עד להגיע למצב האידאלי. הוא קבע כי החליל מצלצל במיטבו כאשר החורים הולכים ומתרחבים ככל שמתקרבים לקצה הפתוח של החליל. עלויות הייצור של חליל כזה הן גבוהות מאוד, ולכן בהם קבע סטנדרט של 3 גדלים של חורים: שלושת החורים העליונים יהיו קטנים, שאר החורים שעל גוף החליל יהיו גדולים, והחורים שעל הרגל יהיו גדולים מאוד. בהם גם שיפר את החור שאליו נושפים, ויצר פייה מוגבהת ומעוצבת בצורה נוחה יותר לשפתיים. כמו כן הוא שינה את צורת חור הנשיפה מחור עגול-אלפטי לחור שהוא ישר בשתי הדפנות הארוכות, והולך ומתעגל בדפנות הקצרות והצדיות (חשוב לציין כי מידת האלפטיות היא עדיין לא קבועה כיום, וכי לכל חלילן יש ההעדפות שלו). בהם עיצב עוד פרופורציות רבות וערך שינויים קטנים בכוונון. כך, בשנת 1847, לאחר עבודה רבה ומאומצת, הצליח בהם, לגמרי לבדו, ליצור את החליל המודרני יש מאין. החליל הוצג באופן רשמי בלונדון בשנת 1851, ומאז ועד היום החליל הוא כמעט אותו חליל, למעט שדרוגים קטנים שהוסיפו חברות ייצור החלילים לאורך השנים.

חליל צד מודרני

עד שנות ה-60 של המאה ה-20 המודל של בהם לא שונה כמעט כלל. אלברט קופר וקבוצת חלילנים אנגליים עמדו על כמה בעיות באינטונציה של החליל, והחלו להתאים אותו לסטנדרט של A=440hz (בעוד שהחלילים עד אז היו מכווננים עפ”י A=435). כיום מרבית החלילים מיוצרים עפ”י הסטנדרט של קופר.

מקורות

• ספרו (הערוך) של תאובלד בהם, "החליל ונגינת החליל" הוצאת דובר 1964

Theobald Boehm, Die Flöte und das Flötenspiel