ואניטי פייר (כתב עת, 1983)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית עיתון ריקה. ואניטי פייר (באנגלית: Vanity Fair; מילולית: יריד ההבלים) הוא כתב עת, שיוצא לאור בארצות הברית.
הגרסה הראשונה של ואניטי פייר התפרסמה בין השנים 1913–1936. המגזין הושק מחדש בשנת 1983, הוא כולל חמש מהדורות בינלאומיות ועוסק בתרבות פופולרית, אופנה ואקטואליה.
היסטוריה
המגזין המקורי
קונדה מוטרוז נאסט החל את צעדיו בתחום העיתונות כשרכש את מגזין האופנה Dress (לבוש) בשנת 1913. נאסט שינה את שם המגזין ל"לבוש ויריד ההבלים" (Dress and Vanity Fair) והוציא לאור ארבעה גיליונות של כתב העת בשם זה, לאחר שרכש את הזכות להשתמש בשם "יריד ההבלים" בארצות הברית. בשנת 1914 שינה נאסט את שם כתב העת ל"יריד ההבלים", ומינה את פרנק קרונינשילד לעורך כתב העת, תחתיו זכה כתב העת להצלחה רבה. בין היתר כתבו בעיתון סופרים רבים ובהם אלדוס הקסלי, ת"ס אליוט, פרנץ מולנר, גרטרוד שטיין ודיונה בארנס.
בשנת 1919 מונה רוברט בנצ'לי לעורך העיתון בפועל, יחד עם דורותי פארקר שעבדה קודם לכן בכתב העת "ווג". בנצ'לי שכר את המחזאי רוברט אי. שרווד לעבוד עמו על העיתון. בשנת 1925 כבר נחשב "ואניטי פייר", לצד כתב העת "הניו יורקר", לאחד מכתבי העת המובילים בתרבות האמריקאית. במגזין כתבו הסופרים תומאס וולף, ת"ס אליוט ופי. ג'י וודהאוס ואדוארד שטיכן צילם עבורו.
בעקבות השפל הכלכלי הגדול שאירע בשנת 1929 החל המגזין לסבול הפסדים בשל הירידה בכמות המפרסמים בו. בדצמבר 1935, בשל הירידה בפופולריות שלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, מוזג עם המגזין "ווג".
חידוש המגזין
בשנת 1981 החליטה הוצאת קונדה נאסט להוציא את המגזין מחדש באותו השם.
המהדורה הראשונה פורסמה בפברואר 1983 (תאריך הכריכה היה מרץ), בעריכת ריצ'רד לוק, שהיה קודם סגן עורך The New York Times Book Review. לאחר שלוש גליונות הוחלף לוק על ידי ליאו לרמן, עורך הכתבות של המגזין ווג. בגיליונות הראשונים השתתפו בין השאר: גבריאל גארסיה מארקס, פרננדו בוטרו, קלמנט גרינברג, אנדי וורהול, אירווינג פן, הלמוט ניוטון, יוסף ברודסקי, פיליפ רות וסוזן סונטג[1].
בשנת 1984, מונתה, בגיל 31, העיתונאית הבריטית טינה בראון לתפקיד העורכת הראשית. בראון שינתה את הדגש של המגזין והוא החל להתמקד יותר בתרבות פופולרית ואופנה[2]. תחת ניהלה תפוצת המגזין עלתה מ-200,000 לכ-1.2 מיליון עותקים בחודש[3]. בראון עזבה את המגזין ב-1992 והוחלפה בגריידון קרטר[4]. בראון המשיכה אחר כך בקריירה של עורכת ומול"ית מובילה[5].
כתבים ובעלי טור קבועים כללו את דומיניק דאן[6], סבסטיאן יונגר, מייקל וולף, מורין אורת וכריסטופר היצ'נס. בין הצלמים המפורסמים של המגזין נמנו ברוס וובר, אנני ליבוביץ'[7], מריו טסטינו והרב ריטס, שכולם סיפקו למגזין שורה של שערים מפוארים ודיוקנאות של עמודים מלאים של ידוענים.
בנוסף לצילומיו השנויים במחלוקת, המגזין מפרסם גם מאמרים ותחקירים במגוון נושאים. בשנת 1996 כתבה העיתונאית מארי ברנר חשיפה על תעשיית הטבק שכותרתה "האיש שידע יותר מדי". המאמר עובד מאוחר יותר לסרט "המקור" (1999), בו כיכבו אל פאצ'ינו וראסל קרואו[8]. מאמר במהדורת מאי 2005, לאחר יותר משלושים שנות מסתורין, חשף את זהותו של "גרון עמוק", אחד המקורות למאמרים ב"וושינגטון פוסט" על פרשת ווטרגייט, מה שהוביל להתפטרותו של 1974 נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון[9]. המגזין מציג נוהג לערוך ראיונות ארוכים עם ידוענים, כולל שאלון פרוסט. ראיונות בולטים כללו את: טרי האטצ'ר, שחשפה במגזין שהיא עברה התעללות בילדותה[10]; הריאיון הראשון של ג'ניפר אניסטון לאחר גירושיה מבראד פיט[11]; אנדרסון קופר, שדיבר על מות אחיו[12]; והריאיון הראשון של מרתה סטיוארט לאחר שחרורה מהכלא[13].
במאי 2011, השיק המגזין מהדורה אלקטרונית למחשב לוח אייפד על בסיס דמי מנוי[14]
ביוני 2012, ערך המגזין תחקיר על שרה נתניהו, בו טען כי היא "מנהלת את ההצגה וחורצת גורלות"[15].
בגיליון מאי 2014, התפרסם מאמר שכתבה מוניקה לווינסקי, שכותרתו "בושה והישרדות", ובו דנה בחייה וביחסיה עם הנשיא קלינטון[16]. זמן קצר אחר כך הכריז המגזין שלווינסקי תהיה בעלת טור, ותכתוב על נושאים רלוונטיים שמעניינים אותה[17].
בנובמבר 2017, הוכרז כי ראדיקה ג'ונס, מנהלת המערכת של מדור הספרים של הניו יורק טיימס, תחליף כעורכת הראשית את גריידון קרטר לאחר 25 שנה, ב-11 בדצמבר 2017[18].
מהדורות בינלאומיות
ישנם חמש מהדורות בינלאומיות של המגזין; בממלכה המאוחדת (מאז 1991), איטליה (מאז 2003, גרסה המתפרסמת מדי שבוע), ספרד (מאז 2008)[19], צרפת (מאז 2013)[20], ומקסיקו (מאז 2015).
"ואניטי פייר" גרמניה הושק בפברואר 2007 בעלות של 50 מיליון יורו, אז כתב העת החדש היקר ביותר בגרמניה מזה שנים, וההשקעה הגדולה ביותר של הוצאת קונדה נאסט מחוץ לארצות הברית. לאחר שהתפוצה ירדה מחצי מיליון לפחות מ-200,000 בשבוע, המהדורה הגרמנית נסגרה בשנת 2009[21].
דירוגים
ואניטי פייר נוהג לפרסם רשימות של דירוגים שונים, בין היתר מאז 2004 פרסם את "רשימת המתלבשים הטובים בעולם" ו"רשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם"[22], ו"רשימת האנשים המשפיעים בתקשורת ובעולם התרבות"[23].
קישורים חיצוניים
- ניו יורק טיימס, המו"לית קונדה נאסט משנה את המודל העסקי: "הישענות על הכנסות מפרסום היא מסוכנת מדי", באתר TheMarker, 25 ביולי 2010
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ אדם ברוך, ואניטי פייר - הכי יפה באמריקה, כותרת ראשית, 7 בדצמבר 1983
- ^
טל ניב, "יומני הווניטי פייר": טינה בראון מלבינה את היחס לנשים בהוליווד, באתר הארץ, 17 בינואר 2018
- ^ בראון בכתה, העורכים והכתבים מחאו כפיים, חדשות, 6 ביולי 1992
- ^ בני אבני, שיחת העיר, חדשות, 6 ביולי 1992
- ^ ריצ'ארד ווטרס, טינה בראון, היצוא הבריטי לניו יורק, באתר גלובס, 3 באוגוסט 1999
ג'פרי פפר, ארבעה עקרונות שאפשר ללמוד מאשת תקשורת מצליחה, באתר TheMarker, 6 בדצמבר 2010 - ^ דנה שוופי, דומיניק דאן: אובססיה לרצח, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2009
- ^ ג'ון גאפר, מה הפיל את אנני לייבוביץ'?, באתר גלובס, 28 באוקטובר 2010
- ^ נילי ברקן, פצ'ינו יורק אש, כמו שהוא אוהב, באתר גלובס, 13 בפברואר 2000
- ^ נתן גוטמן, ואשינגטון, בתום 33 שנה נחשפה זהותו של "גרון עמוק", באתר הארץ, 31 במאי 2005
איתמר לוין, הטיפ שחרץ את גורלו של ניקסון, באתר גלובס, 1 ביוני 2005 - ^ סוכנויות הידיעות, טרי האצ'ר סבלה מהתעללות בילדותה, באתר הארץ, 8 במרץ 2006
האצ'ר מתוודה, באתר גלובס, 9 במרץ 2006 - ^ יובל פגי, "לא היה שם אושר": ג'ניפר אניסטון מדברת על הגירושים, באתר מאקו, 9 בדצמבר 2018
- ^ שחר סמוחה,ניו יורק, סופר קופר, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2007
- ^ רונן סרברניק, מרתה סטיוארט משתחררת מהכלא; בהודעה שפירסמה היא מצהירה: השהות בכלא היתה "אזהרה לחיים", באתר הארץ, 4 במרץ 2005
- ^ סוכנויות הידיעות, קונדה נאסט מסתערת על אייפד: משיקה מהדורות דיגיטליות של "ואניטי פייר" ו"ניו יורקר", באתר TheMarker, 10 במאי 2011
- ^ ואניטי פייר: "שרה נתניהו מנהלת את ההצגה וחורצת גורלות", באתר גלובס, 7 ביוני 2012
- ^ מוניקה לוינסקי: "הגיע הזמן לשרוף את כובע הבארט ולקבור את השמלה הכחולה", באתר הארץ, 7 במאי 2014
- ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, "מרצה וסורגת". מוניקה לוינסקי עושה קאמבק, באתר ynet, 20 באוקטובר 2014
- ^ Michael M. Grynbaum, Graydon Carter to End 25-Year Run as Vanity Fair’s Editor, 4 באוגוסט 2017
- ^ ניו יורק טיימס, שתי עורכות בינלאומיות למהדורות האירופיות של "ואניטי פייר", באתר הארץ, 24 במרץ 2008
- ^ סוכנויות הידיעות, קונדה נאסט תוציא מהדורה צרפתית של "ואניטי פייר", באתר TheMarker, 19 בספטמבר 2012
- ^ מייקל לואיס-, גרמניה אחרת: הסיפור המדהים על הכלכלה שנבלעה באירופה, באתר TheMarker, 12 בנובמבר 2011
- ^ סוכנויות הידיעות, פייסבוק שולטת: מרק צוקרברג בראש רשימת המשפיעים של "ואניטי פייר", באתר TheMarker, 2 בספטמבר 2010
סוכנויות הידיעות, השולט? לויד בלנקפיין דורג בראש רשימת החזקים של "ואניטי פייר", באתר TheMarker, 3 בספטמבר 2009 - ^ ויוי נבו. מיליארדר, באתר הארץ
