ויטל חסון
שגיאות פרמטריות בתבנית:אין תמונה 'יישור: אמצע' אינו ערך חוקי  |
ויטאל חיים (ויטאלי) חסון (ביוונית: Βιτάλ Χασών) היה יהודי יווני שהתמנה לראש המשטרה היהודית בגטו "הברון הירש" בסלוניקי. הואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים במהלך שואת יהודי יוון, והוצא להורג על ידי ממשלת יוון לאחר המלחמה. ככל הידוע, זהו היהודי היחיד שהוצא להורג על ידי ממשלה ריבונית באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים[1].
חייו
חסון נולד בסלוניקי לאהרן חסון, ממשפחה יהודית-ספרדית משכילה ממעמד הביניים. היה חייט במקצועו. בקרב יהודי סלוניקי רווחה השמועה שחסון שהה בפלשתינה, ממנה גורש על רקע פלילי, ושב לסלוניקי בשנת 1933[2], אך לא ברור האם היא מהימנה או לא. בסלוניקי יצאו לו מוניטין מפוקפקים של פושע.
בשואה
לאחר כיבוש סלוניקי על ידי הגרמנים ב-1941, עסק חסון במסחר בשוק השחור, וסיפק לחיילים הגרמנים מוצרים שונים[3].
ב-1943 הוא התמנה לראש המשטרה היהודית בגטו "הברון הירש" (הגטו המרכזי בעיר), והיה ליד ימינו של מפקד הגטו. עדויות רבות על תפקודו מצביעות על התנהלות אכזרית כלפי יהודי העיר, שכללה הסגרות והלשנות לגרמנים[4], עינויים קשים, סחיטה, שוד וביזה[5]. כמו כן, הסגיר אזרחים יוונים שהסתירו יהודים, ובכך חשף אותם לסכנת מוות[6].
בין קורבנותיו, התפרסם המקרה של המשוררת בואינה צרפתי גרפינקל. הוא אילץ את חברתה הקרובה של בואינה, שרה טְראבּוּט, להתחתן עם אחיו כנגד רצונה תוך הפניית איומים נגד משפחתה. פעם אחת הוא הכה את בואינה והכריח אותה לשתות כמות גדולה מהחלב שהיא חילקה לילדים יתומים עד שהיא סבלה מהקאות ובחילות. במהלך המלחמה התארסה בואינה לבחור צעיר בשם חיים שהיה אסיר במחנות העבודה. בתעוזה גדולה ברח חיים ממחנה העבודה כדי להתחתן עמה, אולם משנודע הדבר לויטל חסון הוא העביר לנאצים את המידע על מקום הימצאם של בני הזוג. חיים נורה למוות בידי חיילים נאצים בבית הכנסת בו בני הזוג היו אמורים להתחתן, מעט לפני שעת החתונה[7]. לאחר שהחלו השילוחים מסלוניקי לאושוויץ, הצטרף חסון למשלחת של האס דה שנסעה לאתונה כדי לארגן את השמדת היהודים בה[8].
סופו
לקראת המשלוח האחרון של יהודי סלוניקי בקיץ 1943, הבין חסון כי קצו קרב וכי הגרמנים ינהגו בו כמו שנהגו בשאר היהודים. הוא ניסה לשכנע את הגרמנים להוציא לפועל מבצע לחיסול יהודי אתונה כדי למצוא חן בעיניהם. משהבין שגם ניסיון זה עלה בתוהו, איפשר לכ-8 יהודים, שהקונסוליה האיטלקית בסלוניקי ביקשה לשחררם, להימלט ממשלוח, מתוך תקווה שהקונסוליה תאפשר לו להימלט לאלבניה הכבושה. משתקוותו התבדתה, חצה בעצמו את הגבול לאלבניה, יחד עם אשתו ובתו התינוקת. הוא העביר עמו מזוודות עמוסות ברכוש יהודי, אך חלק מן השלל החביא בסלוניקי. הוא נתפס על ידי השלטונות האיטלקיים, ונכלא בעיירה קאבייה (אנ'), עם עוד יהודים רבים שנמלטו מיוון. לאחר כניעת איטליה ב-8 בספטמבר 1943 שוחרר, והפליג דרך נמל בארי לאלכסנדריה, שם זוהה על ידי אדווין שאלתיאל, קצין בריטי יליד סלוניקי ולשעבר קונסול יפן בסלוניקי, ונעצר על ידי המשטרה הבריטית באוקטובר 1944 והוסגר לידי יוון. בהגיעו לאתונה שוחרר ממאסרו. הוא שב לסלוניקי, במטרה לקחת רכוש וכסף יהודיים שהטמין במקומות מחבוא בעיר. בהגיעו לסלוניקי, נתפס ב-24 בנובמבר 1945 על ידי ניצולים ששבו לסלוניקי ממחנות ההשמדה בפולין, והוסגר שוב לידי המשטרה.
משפטו נפתח ב-2 ביולי 1946, ולצדו הועמדו לדין משתפי פעולה נוספים. בבית המשפט הושמעה שרשרת של עדויות קשות על מעשיו, כאשר איש לא העיד להגנתו. חסון עצמו ניסה להפיל את האשמה על אחרים. לאחר חמישה ימי משפט, נידון חסון למוות. נכלא בבית כלא בקורפו, והוצא להורג בסוף מרץ 1948.
לקריאה נוספת
- מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון הוצאת יד ושם, ירושלים 1965.
- דניאל קארפי, מקורות איטלקיים לתולדות היהודים בשאלוניקי בתקופת השואה, פעמים 65, ה'תשנ"ה, עמ' 109 - 129.
קישורים חיצוניים
- ש מדיאנו, פשעיו של וויטאלי חסון, הארץ, 17 יולי 1946.
- ש. בן-יצחק, משפטים "יהודיים" בגולה, הד המזרח, 19 ביולי 1946.
- ז'ק לוי, סיפורו של שבוי: פרק שלישי: תקופת החיסול וההשמדה, אתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
הערות שוליים
- ^ שרה אברבאיה שטיין, Vital Hasson, the Jew who worked for the Nazis, hunted down refugees and tore apart families in WWII Greece (באנגלית)
- ^ ראו מכתבו של הקונסול האיטלקי בסלוניקי, ג'וזפה קסטרוצ'ו (איט'), אצל קארפי, עמ' 124.
- ^ ברכה ריבלין (עורכת), התנועה הציונית בסלוניקי, בתוך: פנקס הקהילות - יוון, בהוצאת יד ושם, ירושלים ה'תשנ"ט, עמ' 270 - 281. (מובא כאן בעמ' 12 - 13).
- ^ ראו למשל: נחמה ומולכו, עמ' 75 - 76.
- ^ מולכו ונחמה עמ' 87
- ^ ראו אצל מדיאנו, להלן ב"לקריאה נוספת".
- ^ רינה לוין מלמד, בוּאינה צרפתי מסלוניקי: פרטיזנית ומשוררת ניצולת השואה, באתר מכון שכטר למדעי היהדות
- ^ מולכו ונחמה, עמ' 132.
