ולמה בארפילד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ולמה בארפילד
לידה איסטאובר, קרוליינה הצפוניתקרוליינה הצפונית קרוליינה הצפונית
פטירה בבית הסוהר המרכזי בראלי, קרוליינה הצפונית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
ידוע בשל היותה רוצחת סידרתית שרצחה 7 קורבנות
השקפה דתית נוצרית
בן זוג תומאס בורק
מספר ילדים 2

מרג'י ולמה ברפילד (באנגלית: Margie Velma Barfield, לבית בולארד (Bullard)‏; 29 באוקטובר 1932 – 2 בנובמבר 1984) הייתה רוצחת סדרתית אמריקאית. היא הורשעה ברצח אחד, אך נקשרה בסך הכול לשבעה מקרי רצח.

ברפילד הייתה האישה הראשונה בארצות הברית שהוצאה להורג לאחר חידוש השימוש בעונש המוות בשנת 1976,[1] והאישה הראשונה שהוצאה להורג במדינה מאז שנת 1962.[2][3] כמו כן, הייתה האישה הראשונה בארצות הברית שהוצאה להורג באמצעות זריקת רעל.[4]

חיים ורציחות

ולמה ברפילד נולדה בעיירה איסטובר שבמדינת קרוליינה הצפונית, אך גדלה בקרבת העיר פייטוויל.[5] על פי דיווחים, אביה נהג באלימות פיזית כלפיה, ואמה, ליליאן בולארד, לא התערבה ולא ניסתה להגן עליה.[6]

ברפילד נמלטה מהמצב באמצעות נישואין לתומאס בורק בשנת 1949.[7] לשניים נולדו שני ילדים, והם תוארו כזוג מאושר – עד אשר ברפילד עברה ניתוח לכריתת רחם (היסטרקטומיה) וסבלה מכאבי גב.[6] אירועים אלה הובילו לשינוי התנהגותי משמעותי אצלה, ובהמשך להתמכרות לתרופות.[6]

בהמשך בורק החל לשתות לשוכרה, ותלונותיה של ברפילד הפכו לוויכוחים מרירים ומתמשכים.[6][8] ב־4 באפריל 1969, לאחר שבורק איבד את הכרתו בעקבות שתייה, עזבה ברפילד את הבית יחד עם ילדיהם. כשחזרו, מצאו את הבית שרוף ואת בורק מת.[6][9]

בשנת 1970 נישאה ברפילד לאלמן בשם ג'נינגס ברפילד. פחות משנה לאחר נישואיהם, נפטר ג'נינגס ב־22 במרץ 1971 כתוצאה מסיבוכים בלב.[10][8]

בשנת 1974 החלה ליליאן בולארד, אמה של ולמה ברפילד, לסבול מתסמינים של שלשולים עזים, הקאות ובחילות. היא התאוששה לחלוטין לאחר מספר ימים. בהמשך אותה שנה, במהלך תקופת חג המולד, חלתה שוב עם אותם תסמינים, אך נפטרה בבית החולים שעות ספורות לאחר שאושפזה, ב־30 בדצמבר 1974.[1]

בשנת 1975 הורשעה ולמה ברפילד בשבעה סעיפים של כתיבת צ׳קים ללא כיסוי, ונידונה לשישה חודשי מאסר. היא שוחררה לאחר שריצתה שלושה חודשי מאסר בפועל.[1]

בשנת 1976 החלה ולמה ברפילד לעבוד כמטפלת בקשישים, והועסקה על ידי מונטגומרי ודולי אדוארדס בעיר למברטון שבקרוליינה הצפונית.[4] מונטגומרי חלה ונפטר ב־29 בינואר 1977. מעט יותר מחודש לאחר מותו, החלה דולי לסבול מתסמינים זהים לאלו שמהם סבלה ליליאן בולארד, ונפטרה ב־1 במרץ. ברפילד הודתה מאוחר יותר בהרעלתה של דולי אדוארדס.[1]

בשנה שלאחר מכן, קיבלה ברפילד משרת טיפול נוספת, הפעם אצל רקורד לי בת ה־76, ששברה את רגלה.[11] ב־4 ביוני 1977 החל בעלה, ג'ון הנרי לי, לסבול מכאבים עזים בבטן ובחזה, וכן מהקאות ושלשולים. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, וברפילד הודתה גם בהרעלתו.[1][11]

קורבן נוסף של ולמה ברפילד היה רולנד סטיוארט טיילור, בן זוגה ובקרבת משפחה של דולי אדוארדס.[1] מתוך חשש שגילה כי זייפה צ'קים מחשבונו, ערבבה ברפילד רעל עכברים מבוסס ארסן במשקה הבירה והתֵה שלו.[1] טיילור מת ב־3 בפברואר 1978, בזמן שברפילד ניסתה, לכאורה, "לטפל בו ולהחזירו לבריאות". נתיחה שלאחר המוות גילתה כמויות ארסן בגופו.[1]

לאחר מעצרה, הוצא גופתו של ג'נינגס ברפילד מקברה, ובבדיקה נמצאו שרידי ארסן, אולם ברפילד הכחישה את אחריותה למותו.[1] אף על פי שבשלב מאוחר יותר הודתה במעשי הרצח של ליליאן בולארד, דולי אדוארדס וג'ון הנרי לי, היא הועמדה לדין והורשעה רק בגין רציחתו של טיילור.[1]

הזמר והיוצר ג'ונתן בירד הוא נכדו של ג'נינגס ברפילד ואשתו הראשונה. שירו "Velma" מתוך אלבומו Wildflowers מציג תיאור אישי של מקרי הרצח והחקירה שנערכה בעקבותיהם.

מאסר והוצאה להורג

ברפילד נכלאה בבית הסוהר המרכזי בראלי, צפון קרוליינה. היא שוכנה באגף המיועד לאסירים הנוטים להימלט או לסובלים ממחלות נפש, וזאת מכיוון שבאותה תקופה לא היה קיים מתחם נפרד לנשים שנידונו למוות, והיא הייתה האסירה היחידה באגף הנידונים למוות במדינה. בהמשך, הוקם אגף מיוחד לנידונות למוות עבור נשים בצפון קרוליינה במוסד התיקוני לנשים.

בעת שהותה באגף הנידונים למוות, ברפילד אימצה את האמונה הנוצרית.[12] את שנותיה האחרונות בילתה בשירות רוחני ובהעברת מסרים דתיים לאסירים אחרים, ועל פעילות זו זכתה לשבחים מבילי גרהאם.[13] מידת מעורבותה במיסיונריות הייתה כה רבה, עד שנעשו ניסיונות להביא להמתקת עונש המוות שנגזר עליה לעונש מאסר עולם.[6]

עילה נוספת לערעור נשענה על עדותה של פרופסור דורותי אוטנו לואיס, פסיכיאטרית מומחית בתחום התנהגות אלימה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. לואיס טענה כי ברפילד לקתה בהפרעת זהות דיסוציאטיבית. לואיס העידה כי שוחחה עם האישיות המשנית של ברפילד, "בילי", אשר סיפר לה שוולמה הייתה קורבן להתעללות, וכי הוא, בילי, הוא שחיסל את האחראים להתעללות. השופט לא קיבל את הטענה ולא השתכנע. לואיס ציטטה את דבריו: "אחד מהם עשה זאת, לא אכפת לי איזה מהם".[14]

לאחר שערעורה של ברפילד נדחה בבית המשפט הפדרלי, היא הנחתה את עורכי דינה שלא להמשיך בערעור נוסף לבית המשפט העליון של ארצות הברית. היא קיבלה את גזר דינה הקרב ובא, וביקשה "למות בכבוד".[2] ב-2 בנובמבר 1984,[15] הוצאה ברפילד להורג בבית הסוהר המרכזי.[16] בטרם הוצאתה להורג, מסרה הצהרה שבה נאמר: "אני יודעת שכל המעורבים, כל המשפחות הקשורות, עברו כאב רב, ואני מתנצלת. אני רוצה להודות לכל מי שתמך בי לאורך כל שש השנים הללו".[2] ברפילד בחרה לארוחה אחרונה שלה חטיפי צ'יז דודלס וקוקה קולה.[2] היא נטמנה בבית קברות כפרי קטן בצפון קרוליינה, בסמוך לקברו של בעלה הראשון, תומאס בורק.[7] ברפילד הביעה בקשה שאיבריה ייתרמו להשתלת איברים, אולם בקשה זו לא התממשה מכיוון שלבה לא הצליח לחזור לפעולה. עם זאת, קרניות עיניה וחלק מרקמת העור שלה נתרמו.[1][17]

הוצאתה להורג של ברפילד עוררה מחלוקות פוליטיות כאשר מושל קרוליינה הצפונית, ג'ים האנט, שעמד באותה עת במרוץ לסנאט של ארצות הברית מול הסנאטור המכהן ג'סי הלמס, דחה את בקשתה של ברפילד לחנינה.[18][19][20]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Barfield, Velma. Woman on Death Row. Thomas Nelson Inc. (1985). מסת"ב 0-8407-9531-9.
  • Bledsoe, Jerry. Death Sentence: The True Story of Velma Barfield's Life, Crimes, and Execution. Dutton Adult (1998). מסת"ב 0-525-94255-6.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 "Velma Margie Barfield #29". Office of the Clark County Prosecuting Attorney. נבדק ב-16 בינואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Schmidt, William E. (3 בנובמבר 1984). "First Woman is Executed in U.S. Since 1962". New York Times. נבדק ב-12 בדצמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ↑ Schmidt, William E. (1984-11-03). "FIRST WOMAN IS EXECUTED IN U.S. SINCE 1962". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-05-23.
  4. ^ 4.0 4.1 Barfield, Margie Velma (née Bullard) | NCpedia, www.ncpedia.org (באנגלית)
  5. ↑ Crimes of the Centuries: Notorious Crimes, Criminals, and Criminal Trials in American History מסת"ב 978-1-610-69594-7 p. 59
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 "Death Sentence, a new book by Jerry Bledsoe". Correction News. North Carolina Department of Correction. בנובמבר 1998. נבדק ב-12 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 7.0 7.1 "Burial Service Is Held For Executed Woman". New York Times. 4 בנובמבר 1984. נבדק ב-12 בדצמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 Velma Barfield | Murderpedia, the encyclopedia of murderers, murderpedia.org
  9. ↑ Vronsky, Peter. Female Serial Killers: How and Why Women Become Monsters, pp. 197–98. Berkley Books, 2007, מסת"ב 0-425-21390-0
  10. ↑ "Velma Barfield". exhibits.lib.unc.edu. UNC Libraries. נבדק ב-13 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ 11.0 11.1 Jenny Oviedo de Valeria, chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/http://www.revista-educacion-matematica.org.mx/descargas/vol6/vol6-2/vol6-2-5.pdf, Educación matemática 6, 1994-08-02, עמ' 73–86 doi: 10.24844/em0602.06
  12. ↑ "Death Penalty News". Death Penalty Information. Office of the Clark County Prosecuting Attorney. 15 בדצמבר 1997. נבדק ב-12 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ↑ "Graham Praises Woman Executed for Murder". New York Times. 8 בדצמבר 1984. נבדק ב-12 בדצמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ↑ Nelson, Polly. Defending the Devil: My Story as Ted Bundy's Last Lawyer. 1994, William Morrow, New York. מסת"ב 978-0-688-10823-6. p. 153.
  15. ↑ "Velma Barfield Put to Death –1984 Year in Review – Audio". UPI.com (באנגלית). נבדק ב-2022-06-30.
  16. ↑ "Barfield, Velma B." North Carolina Department of Correction Public Access Information System. אורכב מ-המקור ב-11 באפריל 2009. נבדק ב-12 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ↑ Joseph B. Ingle, [chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://digitalcommons.lmu.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1620&context=llr FINAL HOURS: THE EXECUTION OF VELMA BARFIELD]
  18. ↑ Cohen, Richard M. (13 בפברואר 1989). "Essay: Politicians, Voters and Voltage". אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2009 – via www.time.com. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ↑ TIME, Justice: Handling a Deadly Issue, TIME, ‏1984-10-08 (באנגלית)
  20. ↑ Velma Barfield · Facing Controversy: Struggling with Capital Punishment in NC · UNC Libraries, exhibits.lib.unc.edu
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ולמה בארפילד41339844Q445811

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ולמה_בארפילד&oldid=3273807"