זקנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זקן המקובלים רבי יצחק כדורי. הגדרת הזקנה בכל חברה תלויה בתוחלת החיים בה ובמידה בה רואה החברה רוב גדול של תוחלת זו.
הארי פאץ', זקן בן 109 – כשנפטר, שנתיים לאחר צילום התמונה, נחשב לשלישי ברשימת האנשים הזקנים ביותר בעולם

זִקנה היא טווח הגילאים התוחם את השלב האחרון במחזור החיים של האדם הממוצע. שלב זה מגיע לאחר תקופת גיל המעבר, אם כי אין הסכמה כוללת על הגיל המדויק בו מתרחש מעבר זה.

גיל זקנה

אדם זקן הוא אדם שמיצה את הרוב הגדול של תוחלת חייו. על כן הגדרת הזקנה בכל חברה תלויה בתוחלת החיים בה ובמידה בה רואה החברה רוב גדול של תוחלת זו. על פי רוב, אדם ייחשב לזקן רק אם מקובל בחברה כי לאנשים בגילו יהיו כבר נכדים או נינים.

הגדרת תחילתו גיל הזקנה שונה בתרבויות שונות ואינה אחידה. ישנן תרבויות השמות דגש על הופעת סימני הזקנה הפיזיים, כדוגמת שיער שיבה, כמדד לתחילת גיל זקנה. ישנן תרבויות אחרות בהן נובעת ההגדרה ממעמד חברתי ומשפחתי, והאדם מוגדר זקן כאשר ילדיו בגרו והחלו בחיים עצמאיים כבוגרים. ואילו בתרבויות אחרות מהווה הזקנה שלב חברתי הנרכש בלימוד ויידע, ואינו מקביל בהכרח לגיל הכרונולוגי.

בעולם המערבי נחשבת הזקנה כשלב אינדיבידואלי ודיפרנציאלי, השונה מהותית מאדם לאדם, שהגדרתו גמישה ולא דיכוטומית; וזאת בניגוד לשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות האדם. עם זאת, מבחינים כיום הגרוטולוגים בין שלושה שלבים בזקנה, שלמרות השוני הרב ניתן לעיתים קרובות להכליל לגביהם:

  • זקנה צעירה - בגיל 65 עד 75, בקירוב.
  • זקנה אמצעית - בגיל 75 עד 85, בקירוב,
  • זקנה מופלגת מגיל 85 בקירוב, ומעלה.

יכולות ההתחדשות הביולוגיות מוגבלות יותר באנשים זקנים, ונטייתם למחלות וסינדרומים גבוהה. המצב הגופני, ההפחתה בחוסן האישי והבריאותי, והפחתת היכולות היצרניות, עלולות להביא גם לדחייה חברתית.

לרשויות המדינה יש הגדרה פורמלית לאדם זקן והיא אזרח ותיק. לפי החוק, המעניק זכויות אחדות לאזרחים ותיקים, אזרח ותיק בחוק אזרח שהגיע לגיל הפרישה והוא נע בטווח 60 - 64 שנים לאישה, 65 - 67 שנים לגבר.

לקראת שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, ההתקדמות בנושאי תזונה ובריאות האריכה את תקופת הבריאות הטובה, כמו גם את תוחלת החיים.

קיום לעת זקנה

קשיש מחייך. פוסטר של הביטוח הלאומי האמריקאי
קריאה בשעות הפנאי.

בדרך כלל, הקשיש אינו ממשיך בעבודתו הקודמת ופורש לגמלאות. עם זאת, ישנם קשישים, בין השאר, עצמאיים, בעלי מקצועות חופשיים ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה הנוהגים להמשיך בעבודתם, כל עוד הם מוצאים עניין בעבודה. המוסד לביטוח לאומי והקופות לביטוח פנסיוני מעודדות זאת. ולכן כאשר האזרח אינו מודיע על יציאה לגמלאות הוא זוכה לקבל גמלה מוגדלת בעת פרישתו.

לשם קבלת הכנסה שוטפת בעת זקנה, לאחר הפרישה מעבודה, מקובלים המסלולים הבאים:

  • קצבת זקנה - שהיא מענפי הביטוח החשובים ביותר במערכת הביטוח הסוציאלי. זהו הסדר רחב, שנהנים ממנו מרבית התושבים שהגיעו לגיל זקנה. בישראל משלם המוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה למי שמתקיימים בו התנאים המזכים. סכום הקצבה הבסיסי הוא קבוע, והגמלאי זכאי ל"תוספת ותק (ביטוח)" אם היה מבוטח יותר מ–10 שנים לפני יום זכאותו לקצבת זקנה. כמו כן, משולמת תוספת השלמת הכנסה לקצבת הזקנה אם אין לקשיש הכנסות[1].
  • תוכניות לביטוח פנסיוני, שההצטרפות אליהן היא על בסיס אישי או במסגרת מקום העבודה, ומבטיחות, בין השאר, תשלום פנסיה חודשית מיום הגעתו של העמית לגיל זקנה ועד למותו. התוכניות כוללות תשלום חלקי של הקצבה לבת-הזוג, בתנאי שחיי עם בן הזוג תקופה נתונה. בתחילת 2008 הונהגה בישראל חובת מתן ביטוח פנסיוני לכל עובד.
  • חסכונות שנצברו בקופת גמל.

קיימת מגמה כללית המביאה לכך שהאזרח יעבוד פחות שנים מימי חייו, וגם עבודתו לא תהיה מאורגנת וכך קטנות הפרשות של העובדים לקופת הפנסיה. מצבם הנוכחי של קרנות הפנסיה באירופה אינו טוב והן מצויות בגרעון אקטוארי ניכר. גם בישראל נקלעו רבות מקרנות הפנסיה הוותיקות למשבר אקטוארי, שחייב התערבות ממשלתית למניעת קריסתן.

אחת הסוגיות החשובות בהכנה לפרישה היא אמידת הסכומים שעשוי לקבל הגמלאי לידיו בעת פרישתו מהעבודה. במקרים רבים, הסכום הדרוש לקיום, ברמה שהייתה מקובלת בעבר, אינו פחות מהסכום שעמד לרשותו בעת היותו בגיל העבודה. וזאת מסיבות אחדות:

  • הצורך בטיפול רפואי גדל בעת זקנה, ובמצבים קיצוניים מאבד האדם את היכולת לדאוג לצורכי היומיום שלו. לסיוע במצבים כאלה קיים ביטוח סיעוד, אשר, בדומה לביטוח זקנה, ניתן במסגרת הביטוח הלאומי ובמסגרת תוכניות ביטוח פרטיות.
  • הסיוע לבני המשפחה.

אובדנים בזקנה

הזקנה היא מצב של אובדנים רבים. הזמן הקצר יחסית, שבו מתרחשים האובדנים, וריבוים, מקשה על ההתמודדות ומהווה גורם לחץ משמעותי.

בין האובדנים הקיימים בזקנה ניתן למנות:

  • אובדנים חברתיים:
    • אובדן הזהות התעסוקתית, עם סיום העבודה והפרישה לגמלאות. אובדן זהות זה כולל בתוכו פרידה מהסטטוס המוכר ומהגדרת הזהות המקצועית, שהיא משמעותית בחיי האדם.
    • אובדן כלכלי, המגיע בצמידות לפרישה מהעבודה ומהקטנה, לעיתים משמעותית, של ההכנסות. זאת במקביל לעלייה הדרגתית אך משמעותית בהוצאות בריאותיות ואחרות.
    • בידוד
      • ירידה במספר החברים בני הגיל, עקב מצבי מוות, מחלה ולקות אצלם, מצב שיכול להתגבר לרעה, ככל שחולפות השנים. לעיתים גם התרחקות של בני המשפחה, העסוקים בעניינם.
      • הסביבה הפיזית הולכת ונעשית פחות נגישה בשל הירידה בכושר הגופני והאדם המזדקן אינו יכול להגיע למקומות אליהם נהג להגיע. בהדרגה הוא מתקשה גם לצאת מהבית בכלל, ולפעמים אפילו להגיע לחלקים שונים של מקום מגוריו שלו (כמו אם הוא/היא לא מסוגל לעלות לקומה השנייה של ביתו או לרדת מרתף).
      • לפעמים יכול להיות שיתקשה להתעדכן בחידושים שבאמצעי התקשורת ואולי בהתחלה גם יתקשה להסתגל לאמצעים שהיו שונים, וכנראה גם פרימיטיבים יותר, או לא קיימים, כשהיה צעיר (טלפונים ניידים, אינטרנט וכדומה).
      • ירידה ביכולות הראייה, הריכוז והזיכרון מונעים קריאת ספרים ועיתונים וצפייה בטלוויזיה.
  • אובדנים בריאותיים:
    • אובדן מצב בריאותי. ירידה במצב הבריאות השוטף. דהיינו, תדירות גבוהה והולכת של שינויים דינמיים כושר הגופני. למשל, תדירות גבוהה של מחלות זיהומיות ופציעות.
    • אובדן כושר פיזי, המצב הקבוע של היכולות הגופניות הולך ויורד והולכות ונוספות לקויות פיזיות. למשל, יכולת התנועה הולכת ופוחתת בהדרגה הן בשל היחלשות השרירים והן בשל פגמים הצטברות קבועים במערכת התנועה, ולעיתים יש צורך בהליכון או במקל כדי לשמור על יציבות בהליכה.
    • אובדן דימוי גוף. בזקנה משתנה בהדרגה מראהו החיצוני של האדם, עורו כבר אינו חלק ומתוח, גבו אינו בהכרח זקוף, פניו עטויים קמטים, ועוד. דימוי הגוף, שלעיתים אינו תואם את תחושותיו הפנימיות של האדם, עשוי להתערער.
    • אובדן קוגניטיבי. קושי בזכירה ובריכוז או חרדות מאובדן כזה. לעיתים - ירידה במשכל בשל מחלות זקנה מסוימות.

התמודדות פרואקטיבית (התנהגות שהאדם יוזם עוד לפני המשבר כדי למנוע אותו או להקטין את נזקיו) אצל קשישים, מבטיחה את רווחתם יותר מהתמודדות ריאקטיבית (פעולות שהאדם נוקט בתגובה לאירוע קשה). קשישים שניהלו אורח חיים יותר בריא ואכילה בריאה, והיו יותר פרואקטיביים, פעילים גופנית וקוגניטיבית (כדוגמת: מילוי תשחצים, משחקי מחשב וכו'), חיו בסביבה צמחית וצלולה (כמו בצפון ובמקומות עם פחות קרינה). בנוסף לכאלו שהנעימו את זמנם בחברת אנשים אחרים ובעיקר צעירים: דיווחו על תחושת רווחה וצלילות גבוהה הרבה יותר, בנוסף לדיווחו על תוחלת חיים גבוה הרבה יותר.

תחושת הרווחה של האדם המבוגר אינה תלויה רק באובדנים האישיים. למעשה, תחושת הרווחה של האדם מושפעת ממשאבים אישיים ומתחושת מסוגלות עצמית, שהיא סובייקטיבית, כמעט ללא קשר להיקף האובדנים ולעוצמתם. במחקרים נמצא כי אמונה של האדם בעצמו וביכולתו להתמודד עם קשיים, ותחושת שליטה, הם בין הגורמים המשמעותיים לתחושת הרווחה האישית. התמודדות עם אובדנים אלה אפשרית בעיקר כשמתכוננים אליהם מראש. כאשר אדם קונה דירה שהוא מתכנן לחיות בה את שארית חייו, עליו לוודא שהיא תהייה נגישה לאנשים המוגבלים בהרבה ממנו, הן משום שילך ויעשה מוגבל והן משום שדירה נגישה עשויה למנוע ממנו פציעות שיאיצו את תהליך איבוד היכולות שלו. לדוגמה, על האדם להתקין מבעוד מועד מעקות ומוטות אחיזה תקניים בחדר המדרגות ובחדרי השירותים והמקלחת. ציוד זה יקל עליו ככל שהכושר שלו יוגבל ויקטין את הסיכוי שלו ליפול, להיפצע ולאבד כושר במהירות. אלו שהתקינו בביתם אמצעי עזר מראש, ביררו מראש את סוגיית המגורים ובחרו מיוזמתם בפעילות בקהילה או בדיור מוגן, דיווחו על תחושת ביטחון גבוהה יותר[2].

הזקנה כשלב התפתחותי

זקן ותינוק


אריק אריקסון, הוגה תאוריית השלבים הפסיכו-חברתית, היה בין הראשונים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית שהתייחס לזקנה כאל שלב התפתחותי נוסף בחיי האדם. הוא מכנה את שלב זה בחיי האדם כשלב ה"שלמות לעומת ייאוש" ("Integrity vs. Despair").

לפי אריקסון, בשלב האחרון בחייו של האדם הזקן הוא מוצא עצמו מול משבר התפתחותי המבטא את סיכום חייו. בשלב זה, לאחר התרחקות מסוימת של הצאצאים והצטמצמות הקן המשפחתי, ולאחר פרישה מהעבודה וצימצום בסטטוס התעסוקתי והחברתי, יגיע האדם הזקן להירהור מסכם של חייו ותפקידיו. בשלב זה הוא יכול לראות את עצמו בסיפוק ובהשלמה, ולעיתים גם לחוות אכזבות וכישלונות שהתרחשו עליו בימי חייו. שלמות, לפי אריקסון, היא היכולת לראות את רצף החיים מתחילתו ועד סופו ולקבל פרספקטיבה מלאה וחיובית על שלמותו של מעגל החיים. ראיית הרצף במעגל החיים יכולה להקנות לאדם קבלה עצמית וראיית הצלחותיו והישגיו בתחושה של סיפוק. יתרה מכך, אריקסון מתייחס לשלב השלמות כאל היכולת של האדם לראות עצמו כחלק מהקולקטיב האנושי, אף מעבר למעגל החיים האישי. בראיה זו כלולה גם היכולת לראות את הבאים אחרינו כחוליה חדשה בשרשרת, חוליה שהאדם הזקן היה שותף פעיל ביצירתה. ניגודה של השלמות, לפי אריקסון, הוא בראיית החיים באופן פסימי, בתחושה של קיפאון ואיבוד משמעות לחיים.

לפי אריקסון, בשלבי התפתחות קודמים בחייו של האדם הוא רוכש ביטחון ואמון בסיסי בזולת, חוויה של מסוגלות חברתית ואינטימיות זוגית. מעבר של שלבים אלה בהצלחה יסייע לו לפתח חוכמה ובינה על מנת לראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית בסיכום חייו. בידי האדם קיימת היכולת לבחור כיצד יעבור את שלב התפתחות זה, והאם יראה את חייו כנקודת סיכום אופטימית וחיובית, על ההספקים, החוויות שעבר, והדברים שהותיר אחריו.

לעומת השלמות מציב אריקסון את הייאוש, את הקיפאון ואיבוד משמעות החיים. החוויה העומדת במרכזם של הייאוש ושל העדר המשמעות זו ההרגשה שהחיים לא נחוו במלואם, שההזדמנויות פוספסו, ושהבחירות שנעשו היו מוטעות או שקריות. כל אלה הן שהפכו למכתיבי קצב החיים ויצרו חלל ריק ונעדר תוחלת, שסופו במוות המאיים.

גישתו של אריקסון היא אופטימית, ולפיה יכול האדם לבחור כיצד יחווה את שלב הסיום בחייו, ולראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית מול המוות. ילדים בריאים, לפי גישתו של אריקסון, לא יפחדו מהחיים אלא יחוו אותם באופן חיובי ומלא, אם הוריהם יהיו בעלי שלמות מספקת, ובעלי יכולת שלא לחשוש מהמוות אלא לראות בסיפוק את עשייתם ותרומתם.

תרבות הפנאי בזקנה

ערך מורחב – פנאי

בחברה המערבית-מודרנית, קיימים זקנים רבים המעדיפים שלא ללכת לדיור מוגן, אלא מעדיפים לבלות את זמנם בנופש, בבתי קפה ובמסעדות, בביקור אצל משפחה, בחדרי כושר, בבריכות, בצפייה בסרטים, בטיסות לחו"ל ועוד. לעיתים אף בחזרה לקיבוצים, תוך בילוי הזמן בחקלאות, טיפוח צמחייה, גינה, פירות וירקות. לרוב אף תוך שילוב הדבר עם לימודים ותארים נוספים ומתקדמים באוניברסיטאות. להעשרת הידע ומילוי הזמן והחלל הפנוי.

ישנם מרכזים שונים למבוגרים ברחבי הארץ הפעילים מספר פעמים בשבוע בשעות מסוימות, המנעימים את זמנם של המשתתפים בתוכניות חברה, העשרה ויצירה. בנוסף לכך שהדבר משמש גם כאתר היכרויות לאלמנים וגרושים.

הזקנה במקרא ובדברי חז"ל

ראשית הזקנה, ע"פ חז"ל, באברהם אבינו, שביקש אותה על מנת שיבדילו בינו לבין יצחק[3].

לפי המשנה במסכת אבות גיל הזקנה הוא גיל שישים[4].

חז"ל הביעו את דעתם כי הזקנה מוסיפה תבונה לאדם, וכינו את שנות הזקנה שנות השבת: "כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת".

המהר"ל[5] פרש: "כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל "אין זקן אלא מי שקנה חכמה"[6], מוכיח מזה, כי הזקן הוא שראוי אל החכמה. עם זאת, חז"ל הגבילו זאת לתלמידי חכמים. וכך אמרו: "זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן"[7].

יחד עם הכבוד לזקנים, המתבטא גם בציווי "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"[8], מובע ביהדות גם החשש מתלאות הזקנה: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"[9].

בתחילת פרק י"ב של מגילת קהלת ניתן תיאור עשיר בדימויים על הירידה התלולה ביכולת הגופנית בעת זקנה[10]:

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים