וסילי בלוחין
| פרסים והוקרה | |
|---|---|
| אות לנין |
וסילי מיכאילוביץ' בלוחין (ברוסית: Васи́лий Миха́йлович Блохи́н; 7 בינואר 1895 – 3 בפברואר 1955) היה מייג'ור גנרל סובייטי, שפעל כמוציא להורג הראשי של הנ.ק.ו.ד. הסטליניסטי תחת שרי הפנים גנריך יגודה, ניקולאי יז'וב ולברנטי בריה. בשנים 1926—1953 שימש כראש הקומנדנטורה במשטרה החשאית הסובייטית.
בלוחין, שנבחר לתפקיד על ידי יוסיף סטלין בשנת 1926, הוביל פלוגת תליינים שביצעה ופיקחה על רצח המונים רבים בתקופת שלטונו של סטלין, בעיקר במהלך הטיהורים הגדולים והחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. הוא תועד שהוציא להורג עשרות אלפי אסירים בידו, כולל הריגת כ-7,000 שבויי מלחמה פולנים במהלך הטבח בקאטין באביב 1940,[1][2] מה שהפך אותו לתליין והרוצח ההמוני הפורה ביותר בהיסטוריה העולמית המתועדת.[3] הוא אולץ לצאת לפנסיה לאחר מותו של סטלין, בלוחין מת בשנת 1955 ומותו דווח רשמית כהתאבדות.
ראשית חייו וקריירה
בלוחין, שנולד למשפחת איכרים ב-7 בינואר 1895, שירת בצבא הרוסי הקיסרי במלחמת העולם הראשונה והצטרף לסוכנות הביטחון הממלכתית הסובייטית צ'קה במארס 1921.[4] אף כי הרשומות מועטות, נראה היה כי הוא ציין הן את דחייתו והן את שליטתו במה שיוסיף סטלין כינה "עבודה שחורה": התנקשויות, עינויים, הפחדות והוצאות להורג התנהלו בחשאי. ברגע שהוא זכה לתשומת ליבו של סטלין, הוא הועלה במהירות בתפקידו ותוך שש שנים מונה לראש סניף הקומנדטורה שנוצר מתוך המחלקה המנהלית של המשטרה החשאית. סניף זה מילא תפקיד מרכזי בביצוע משימות חשאיות בתקופת הטיהור הגדול.[5] עם המטה הראשי בלוביאנקה שבמוסקבה, חבריה אושרו כולם על ידי סטלין וקיבלו את פקודותיהם ישירות ממנו, עובדה שהבטיחה את קיומה של היחידה למרות שלושת הטיהורים העקובים מדם בתוככי הנ.ק.ו.ד..
כמוציא להורג ותליין בכיר, [6] היה לבלוחין את התואר הרשמי של מפקד הכלא הפנימי בלוביאנקה, מה שאיפשר לו לבצע את תפקידו במינימום בדיקות וללא ניירת רשמית. למרות שמרבית ההערכות מדברות על 828,000[1] הוצאות להורג של הנ.ק.ו.ד. שנערכו בתקופת סטלין שבוצעו על ידי אנשי צ'קה מקומיים, על הוצאות להורג המוניות היו מפקחים התליינים המומחים מהקומנדנטורה. בנוסף לפיקוח על ההוצאות להורג ההמוניות, בלוחין באופן אישי לחץ על ההדק בכל ההוצאות להורג הבודדות שהתנהלו בברית המועצות במהלך כהונתו,[4] כולל אלה של הבולשביקים הוותיקים שהורשעו במשפט הראווה במוסקבה; מרשל מברית המועצות מיכאיל טוחצ'בסקי (שהורשע במשפט חשאי); ושניים משלושת ראשי הנ.ק.ו.ד. שהודחו מתפקידם (גנריך יגודה בשנת 1938 וניקולאי יז'וב בשנת 1940). בלוחין זכה באות הכבוד על שירותו בשנת 1937.[7]
תפקידו בטבח קאטין
המעשה הידוע לשמצה ביותר של בלוחין היה ההוצאות להורג באפריל 1940 בירי על כ-7,000 אסירים פולנים שנכלאו בכלא השבויים אוסטשקוב ביער קאטין. הרוב היו קציני צבא ומשטרה שנלקחו בשבי לאחר הפלישה הסובייטית לפולין בשנת 1939.[8] הידוע לשמצה באירוע נובע גם מהנחיות משטר סטלין ברציחות וממערכת התעמולה הסובייטית שלאחר מכן שהאשימה את גרמניה הנאצית בטבח.
בשנת 1990, במסגרת גלסנוסט, מיכאל גורבצ'וב העביר לממשלת פולין את התיקים על הטבח בקאטין, סטרובילסק וקאלינין (כיום טבר) וחשף את מעורבותו של סטלין.[9] בהתבסס על הנחיה חשאית מ-4 באפריל מאת סטלין לראש המשטרה החשאית לברנטי בריה (כמו גם צו הנ.ק.ו.ד. מספר 00485), ההוצאות להורג בוצעו במשך 28 לילות רצופים בתא ההוצאה להורג במרתף שנבנה במיוחד במטה המשטרה החשאית בקאלין, והוקצו ישירות לבלוחין, מה שהפך אותו לתליין הרשמי של קומיסריון הפנים העממי.[10]
בלוחין החליט בתחילה על מכסה שאפתנית של 300 הוצאות להורג ללילה; ותכנן מערכת יעילה שבה האסירים הובלו בנפרד לפְּרוֹזדוֹר — שנצבע באדום ונודע בשם "החדר הלניניסטי" — לזיהוי שטחי, בטרם נאזקו והובילו אותם לחדר ההוצאה להורג בדלת הבאה. החדר תוכנן במיוחד עם קירות מרופדים לבידוד רעש, רצפת בטון משופעת עם צינור ניקוז וקיר עץ שאסירים הועמדו מולו. בלוחין היה עומד ומחכה מאחורי הדלת בלבוש התליין שלו: סינר קצבים מעור, כובע עור וכפפות עור באורך הכתפיים. ואז, ללא דיון, קריאת גזר דין או כל רשמיות אחרת, כל אסיר הובא ונאסר על ידי השומרים בזמן שבלוחין ירה בו פעם אחת בבסיס הגולגולת עם אקדח גרמני מדגם וולטר דגם 2.25 ACP.[11][12][13] הוא הביא מזוודה מלאה באקדחי וולטר משלו, מכיוון שהוא לא סמך על אמינותו של אקדח ה-TT-30 הסובייטי שנשא בדרך כלל. השימוש באקדח גרמני, שנשאו בדרך כלל שוטרים וסוכני מודיעין גרמנים, גם סיפק את הראיה להכחשות המשטר להוצאות להורג אם הגופות יתגלו לאחר מכן.[14]
על פי הערכות, 30 סוכני המשטרה החשאית הסובייטית מקומיים, שומרים ונהגים נקראו לשירות כדי ללוות אסירים למרתף, לאשר את זיהויים, ואז להסיר את הגופות ולנקות את הדם לאחר כל הוצאה להורג. למרות שחלק מההוצאות להורג בוצעו על ידי סגן בכיר לביטחון המדינה אנדריי רובנוב, בלוחין היה התליין העיקרי והיה נאמן למוניטין שלו, אהב לעבוד ברציפות ובמהירות ללא הפרעה.[12] בהתאם למדיניות הנ.ק.ו.ד. ולאופי הכללי "הרטוב" של המבצע, ההוצאות להורג נערכו בשעות הלילה, החל בשעות החשיכה ונמשכו עד רגע לפני עלות השחר. הגופות הועמסו ברציפות על משאיות מכוסות דרך דלת אחורית בתא ההוצאה להורג ומשאיות, פעמיים בלילה, נסעו למדנוי, שם סידר בלוחין דחפור ושני נהגים שתפקידם היה להיפטר מהגופות באתר לא מסומן. בכל לילה נחפרו 24–25 תעלות, בעומק של 8 עד 10 מטרים, כדי להכיל את גוויות הלילה ההוא, וכל תעלה כוסתה לפני עלות השחר.[15]
בלוחין וצוותו עבדו ללא הפסקה במשך 10 שעות בכל לילה, כאשר בלוחין הוציא להורג בממוצע אסיר אחד כל שלוש דקות.[2] בסוף הלילה סיפק בלוחין וודקה לכל אנשיו.[16] ב-27 באפריל 1940 קיבל בלוחין בסתר את עיטור הדגל האדום ופרמיית שכר חודשית צנועה כפרס מסטלין על "המיומנות והארגון שלו בביצוע יעיל של משימות מיוחדות".[17][18] ספירתו של 7,000 יריות במשך 28 יום נותרה הרצח ההמוני המאורגן והמתמשך ביותר שנערך על ידי אדם אחד ובשנת 2010 הוא נרשם כמחזיק שיא העולם של גינס כ'מוציא להורג הפורה ביותר'.[3]
פרישה ומוות
בלוחין אולץ לפרוש בשנת 1953 בעקבות מותו של סטלין במרץ אותה שנה. עם זאת, "שירותו הבלתי ניתן להחלפה" צוין בפומבי על ידי בריה בעת עזיבתו.[7] לאחר הדחת בריה מהשלטון ביוני אותה השנה, דרגתו של בלוחין נשללה ממנו במהלך קמפיין הדה-סטליניזציה של ניקיטה חרושצ'וב. על פי הדיווחים, הוא שקע באלכוהוליזם ומחלות נפשיות קשות, ומת ב-3 בפברואר 1955, כאשר סיבת המוות הרשמית צוינה כ"התאבדות".[19][13][20][21]
חיים אישיים
בלוחין היה נשוי לנטליה אלכסנדרובנה בלוחינה (1901–1967), והיה לה בן, ניקולאי ואסילייביץ' בראנוב (1916–1998).[22]
קישורים חיצוניים
- וסילי בלוחין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Parrish 1996, p. 324.
- ^ 2.0 2.1 Montefiore 2005, pp. 197–8, 332–4.
- ^ 3.0 3.1 Glenday, pp. 284–5.
- ^ 4.0 4.1 Montefiore 2005, p. 198
- ^ Montefiore 2005, p. 325
- ^ Rayfield 2005, p. 324.
- ^ 7.0 7.1 Parrish 1996, pp. 324–5.
- ^ Remnick 1994, pp. 5–7
- ^ David Remnick (1994). Lenin's Tomb: The Last Days of the Soviet Empire. Random House Digital, Inc. pp. 5–. ISBN 978-0-679-75125-0. נבדק ב-30 באפריל 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Sanford 2005, p. 112.
- ^ Remnick 1994, p. 5.
- ^ 12.0 12.1 Sanford 2005, p. 102.
- ^ 13.0 13.1 Roman Brackman (1 במאי 2003). The Secret File of Joseph Stalin: A Hidden Life. Taylor & Francis. pp. 287–. ISBN 978-0-7146-8402-4. נבדק ב-29 באפריל 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Rayfield 2005, p. 488.
- ^ George Sanford (21 באוקטובר 2005). Katyn And The Soviet Massacre Of 1940: Truth, Justice And Memory. Psychology Press. pp. 103–. ISBN 978-0-415-33873-8. נבדק ב-29 באפריל 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Remnick 1994, p. 6.
- ^ Michael Parrish (1996). The Lesser Terror: Soviet State Security, 1939-1953. Greenwood Publishing Group. pp. 57–. ISBN 978-0-275-95113-9. נבדק ב-29 באפריל 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Sanford 2005, p. 113.
- ^ David Remnick (1994). Lenin's Tomb: The Last Days of the Soviet Empire. Random House Digital, Inc. pp. 6–7. ISBN 978-0-679-75125-0. נבדק ב-29 באפריל 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Simon Sebag Montefiore (13 בספטמבר 2005). Stalin: The Court Of The Red Tsar. Random House Digital, Inc. pp. 198–. ISBN 978-1-4000-7678-9. נבדק ב-29 באפריל 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Palet, Laura Secorun (25 בינואר 2015). "History's Most Prolific Executioner". OZY. נבדק ב-6 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ https://rarehistoricalphotos.com/vasily-blokhin-executioner/
