ז'אן גנג
 | |
| לידה | 544 לפנה"ס (גיל: 2567 בערך) |
|---|---|
זָ'אן גֶנְג (בסינית מסורתית: 冉耕, בסינית מפושטת: 冉耕, בפין-יין: Rǎn Gēng. 544 לפנה"ס-?), הידוע גם בכינוי הכבוד שלו בָּוֹ נְיוֹ (סינית: 伯牛, פין-יין: Bo Niu, ווייד-ג'יילס: Po-niu) או זָ'אן נְיוֹ (冉牛), היה אחד התלמידים הבולטים של קונפוציוס. קונפוציוס החשיב אותו במקום השלישי מבין תלמידיו, לאחר יֵן חְווֵי ומִין סוּן, בתחום של מוסריות.[1] גם מנציוס מספר כי בתקופת המדינות הלוחמות שגורים היו המשפטים "זָ'אן נְיוֹ, מִין דְזְה ויֵן יְוֵּ'אן, דבריהם טובים והתנהלותם מוסרית" ו"דְזְה גונְג, דְזְה יוּאוּ ודְזְה גָ'אנְג היו בעלי דמות קדוש. "זָ'אן נְיוֹ, מִין דְזְה ויֵן יְוֵּ'אן היו בעלי דמות, אך הגיעו לתמצית", אשר מצביעים על ההכרה העממית בהישגיו המוסריים.[2]
חייו
זָ'אן גֶנְג היה יליד מדינת לוּ, והיה צעיר רק בשבע שנים מקונפוציוס. הוא הגיע מאותו שבט ממנו הגיעו זָ'אן יוּנְג וזָ'אן צְ'יוֹ, שני תלמידים בולטים אחרים של קונפוציוס.[3] ייתכן שהיה צאצא של מה שהיה דורות רבים לפניו משפחה אצילה או מדינה עתיקה ובעלת מוניטין, אולם בתקופתו משפחתו כבר לא נהנתה מתהילת העבר ונחשבה משפחה של מלומדים.[2]
כאשר שירת קונפוציוס כשר המשפטים של לוּ, נעשה זָ'אן גֶנְג למושל ג'ונְגְדוּ.[1] בשלב מסוים הוא לקה במחלה קשה, כנראה צרעת[4], וקונפוציוס התאבל על מותו המוקדם בכאב רב.[1] במאמרות מסופר כי עם מחלתו הלך קונפוציוס לבקר בביתו, אולם זָ'אן גֶנְג כבר לא יכל לקבל אורחים. לפיכך הכניס קונפוציוס את ידו מן החלון, החזיק בידו של זָ'אן גֶנְג וקונן: "איבדתי אותו, כזה הוא הגורל! איש כזה, וקיבל כזו מחלה! איש כזה, וקיבל כזו מחלה!".[5]
הידע על זָ'אן גֶנְג מועט, וישנם רק מקורות היסטוריים ספורים אודותיו.
צדיק ורע לו
מותם הקשה של שניים מתוך ארבעת המופתים המוסריים מבין תלמידיו של קונפוציוס, זָ'אן גֶנְג ויֵן חְווֵי, לא רק העציב את קונפוציוס, אלא אף העלה בקרב דורות של קונפוציאניים את השאלה האם אכן אין בכוחה של שלמות מוסרית לקנות לאדם גורל טוב יותר, ואיים לערער את חשיבותה של ההתנהלות המוסרית לה מטיף הקונפוציאניזם. אולם חכמי הקונפוציאניזם מצאו פתרון לדבר בשאיפה הקונפוציאנית לזכות למוניטין טוב ולבנות חברה מתוקנת המשתפרת לאורך הדורות: הקונפוציאניזם למעשה אינו מייחס ערך להארכת חיי האינדיבידואל. ולפיכך גורלם של זָ'אן גֶנְג ויֵן חְווֵי אמנם העציב את מכריהם המיידיים (וביניהם קונפוציוס עצמו), אולם מבחינת התפיסה הקונפוציאנית גורלם האיר להם פנים בכך שזכרם והמוניטין שלהם רק התחזקו עם השנים, וגם לאחר אלפי שנים הם זוכים לכבוד, להערצה ולקיום מורשתם הרעיונית.[2]
פולחן
במקדשי קונפוציוס, לוח רוחו של זָ'אן גֶנְג נמצא רביעי מבין תריסר החכמים, במערב.[3]
תוארי כבוד
במהלך שושלת טאנג, הקיסר שׂוֵ'אנְדְזונְג העניק לזָ'אן צְ'יוֹ את תואר האצולה "מרקיז יוּ'ן" (鄆侯). במהלך שושלת סונג הוסיף לו הקיסר גֶ'נְדְזונְג את התואר דוכס דונְגְפִּינְג (東平公) והקיסר דוּדְזונְג את התואר דוכס יוּ'ן (鄆公). בתקופת שושלת מינג תיקן הקיסר שְׁדְזונְג את כינויו ל"המכובד הקדום החכם זָ'אן".[2]
צאצאים של זָ'אן גֶנְג החזיקו בתואר "דוקטור לחמש הקלאסיקות" (五經博士; Wǔjīng Bóshì).[6]
מקורות
- Confucius (1997). The Analects of Confucius. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-506157-4.
- Han, Zhaoqi (2010). "Biographies of Disciples of Confucius". Shiji (史记) (בסינית). Beijing: Zhonghua Book Company. ISBN 978-7-101-07272-3.
- Legge, James (2009). The Confucian Analects, the Great Learning & the Doctrine of the Mean. Cosimo. ISBN 978-1-60520-644-8.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Confucius 1997, pp. 201-2.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 https://www.tctcc.taipei/zh-tw/C/Sage/Confucian/3/1/24.htm, כפי שנצפה ב-28.11.2017
- ^ 3.0 3.1 Legge 2009, p. 114.
- ^ Han 2010, p. 4571.
- ^ מאמרות, בפרק 雍也, מקטע 10
- ^ H.S. Brunnert; V.V. Hagelstrom (15 באפריל 2013). Present Day Political Organization of China. Routledge. pp. 494–. ISBN 978-1-135-79795-9.
{{cite book}}: (עזרה)
.svg){kind=small} כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה. |
