ז'אן דה לאטר דה טסיני
.jpg) | |
| גנרל ז'אן דה לאטר דה טסיני בשנת 1946 | |
| לידה |
2 בפברואר 1889 מוילארון-אן-פרדס, הרפובליקה הצרפתית השלישית  |
|---|---|
| פטירה |
11 בינואר 1952 (בגיל 62) פריז, הרפובליקה הצרפתית הרביעית |
| כינוי | "המלך ז'אן" |
| השתייכות |
הרפובליקה הצרפתית השלישית צרפת של וישי צרפת החופשית |
| תקופת הפעילות | 1911–1952 (כ־41 שנים) |
| דרגה |
 מרשל צרפת (לאחר מותו) |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-14 מפקד הדיוויזיה ה-13 מפקד הדיוויזיה ה-16 מפקד ארמייה B מפקד הארמייה הראשונה מפקד חיל הכיבוש הצרפתי בגרמניה מפקד הצבא הצרפתי בהודו-סין | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת הריף מלחמת העולם השנייה מלחמת הודו-סין הראשונה | |
| עיטורים | |
|
הצלב הגדול של לגיון הכבוד הצלב הצבאי אביר מסדר האמבט | |
ז'אן ז'וזף מריה גבריאל דה לאטר דה טסיני (בצרפתית: Jean Joseph Marie Gabriel de Lattre de Tassigny; נולד ב-2 בפברואר 1889 במוילארון-אן-פרדס, הרפובליקה הצרפתית השלישית – מת ב-11 בינואר 1952 בפריז, הרפובליקה הצרפתית הרביעית) היה מפקד בכיר בצבא צרפת. הוא התבלט באומץ ליבו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה לחם במלחמת הריף. בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא לחם כנגד הגרמנים במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, ולאחר כניעתה של צרפת נותר בצבא צרפת של וישי. מאוחר יותר עבר לצבא צרפת החופשית, ולחם לצד בעלות הברית בקרבות החזית המערבית. לאחר המלחמה המשיך למלא תפקידים בכירים בצבא צרפת, ובין היתר שימש כמפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בהודו-סין בתחילת מלחמת הודו-סין הראשונה. לאחר מותו הוענקה לו דרגת "מרשל צרפת".
ביוגרפיה
תחילת דרכו
לאטר נולד למשפחה אריסטוקרטית ב-2 בפברואר 1889 בכפר מוילארון-אן-פרדס במחוז ונדה, בכפר זה נולד בין היתר גם ז'ורז' קלמנסו. בין השנים 1898-1904 למד במכללת הצי הצרפתי (École navale), בין 1908-1911 למד באקדמיה הצבאית סן-סיר, ודורג כחמישי במחזורו. בשנת 1911 התגייס לצבא צרפת, ובשנת 1912 הועלה לדרגת לוטננט והוצב ברגימנט הדרגונים ה-12.
מלחמת העולם הראשונה
ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
ב-11 באוגוסט 1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נפצע לאטר בפעם הראשונה כתוצאה מרסיס כדור שפגע בו במהלך סיור רכוב. הוא נפצע שוב ב-14 בספטמבר בעת שרכב בראש הפלוגה שלו, כתוצאה מרומח של אולאן. ב-20 בדצמבר של אותה שנה קיבל את אות לגיון הכבוד. ב-1915 הועלה לדרגת קפטן והוצב ברגימנט החי"ר ה-93. הוא לחם בקרב ורדן, ונפצע פעמים רבות נוספות, ועל כך עוטר בצלב הצבאי. לאחר מכן מונה לראש המטה של הדיוויזיה ה-21, ובתפקיד זה החזיק עד סוף המלחמה.
בין המלחמות
בשנת 1919 הועבר לרגימנט החי"ר ה-49, ובין השנים 1921 עד 1926 שרת במרוקו והשתתף במלחמת הריף. במהלך המלחמה מונה למושל הצבאי של אזור תאזה, ונפצע עוד מספר פעמים. בין 1927-1929 למד בקורסים נוספים במכללת המלחמה, וב-1928 הועבר לרגימנט החי"ר ה-5. בשנת 1931 הוצב בקצין במטה הכללי, והועלה לדרגת לוטננט קולונל. בשנת 1935 הועלה לדרגת קולונל ומונה למפקד רגימנט החי"ר ה-151. בשנת 1938 הוא מונה לראש צוות המטה של המושל הצבאי של שטרסבורג.
מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
ב-22 במרץ 1939 הועלה לדרגת גנרל של בריגדה, וב-3 בספטמבר של אותה שנה מונה לראש המטה של הארמייה החמישית. בינואר 1940 קיבל פיקוד על הדיוויזיה ה-14, ובמהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה לחם נגד הגרמנים בקרבות על רתל, שמפאן-ארדן, מורמלון וקרבות רבים נוספים. ב-22 ביוני 1940 נחתמה שביתת נשק בין צרפת לגרמניה, והוקמה ממשלת וישי שהייתה למעשה מדינת בובות גרמנית. לאטר נותר נאמן למשטר וישי, כיוון שהאמין שהוא מגן על האינטרסים הלאומיים של צרפת. ב-25 ביוני של אותה שנה מונה למפקד הדיוויזיה ה-13, ובהמשך מונה למושל הצבאי של פווי-דה-דום. לאטר עמל קשות להחזיר לחייליו את המורל שאבד להם בשל התבוסות מול הגרמנים, והתמקד בחינוך הנוער, תוך שהוא פותח בתי ספר צבאיים שהכשירו מנהיגים לעתיד.
בספטמבר 1941 הוא הועלה לדרגת גנרל של דיוויזיה, ומונה למושל של תוניסיה. הוא הודח מתפקידו ב-2 בפברואר 1942, והוחזר לצרפת בהוראת הגרמנים, כיוון שסירב להעניק דלק לקורפוס אפריקה. עם מותו של שארל הונציגר, התמודד לשווא על תפקיד מפקד כוחות היבשה של צרפת של וישי. הוא מונה למפקד הדיוויזיה ה-16. למרות שבפועל הוא היה נאמן לחלוטין למשטר וישי, הרי שהוא היה ידוע בתור אוהד של צבא צרפת החופשית ושל דה גול. בהתאם לכך, בניגוד לרוב הגנרלים בצבא וישי, לא הוענק לו אות מסדר פרנסיספה (Ordre de la Francisque אות הערכה מיוחד שהיה מוענק באופן אישי בידי המרשל פטן).
בנובמבר של אותה שנה פלשו בעלות הברית למרוקו ואלג'יריה הצרפתיות במסגרת "מבצע לפיד". ההתנגדות הצרפתית הייתה מזערית, מה שגרם לגרמנים לפקפק בבעלי בריתם, ועוד באותו חודש פלשו כוחות גרמניים ואיטלקים לצרפת במסגרת מבצע אנטון. ההשתלטות על צרפת הייתה מהירה, והתוקפים נתקלו בהתנגדות מועטת. לאטר היה הגנרל הצרפתי היחיד שניסה להתנגד, אולם התנגדותו הייתה חסרת תועלת והוא נכלא ונלקח למעצר בטולוז. הוא נשפט בידי שופטים צרפתיים, ונידון למאסר בכלא בליון. בלילה שבין ה-2 וה-3 בפברואר 1943 בסיוע אשתו, והגיע ללונדון שם הצטרף לצבא צרפת החופשית, וב-11 בנובמבר הועלה לדרגת גנרל של ארמייה.
בדצמבר 1943 מונה למפקד "ארמייה B", שנכללה במסגרת קבוצת הארמיות השישית של בעלות הברית. לצד הארמייה השביעית האמריקנית, לקחה הארמייה שתחת פיקודו חלק מכריע במבצע דרגון שבמסגרתו פלשו בעלות הברית לצרפת הכבושה. באוגוסט 1944 פלשו חייליו צפונה לתוך צרפת במעלה עמק הנהר רון. ב-2 בספטמבר שחררו את סנט אטיין, ב-3 בו שחררו את ליון, וב-8 את מקון, שאלון-סור-סון, בואון ואוטן. בהדרגה הצטרפו אל הארמייה שלו חיילים רבים מהמחתרת הצרפתית עד שהיא כללה כמה מאות אלפי חיילים. ב-25 בספטמבר 1944, הפכה הארמייה שלו להיות הארמייה הראשונה. ב-11 בספטמבר חברו הארמייה שלו והארמייה האמריקנית, ליד העיר דיז'ון עם אגפה הימני של קבוצת הארמיות ה-12, אשר הבקיעה את דרכה מחזית הפלישה לנורמנדי אל לב צרפת. הארמייה הראשונה פלשה לאלזס, ובאוקטובר השתתפה בקרב על ווז'. ב-17 בנובמבר שחררה את מונבליאר, וב-19 בנובמבר הגיעה אל הריין. ב-24 בנובמבר שחררה את מילוז, וב-25 בו את בלפור.
בעקבות מתקפת הארדנים הגרמנית בדצמבר 1944, נאלצו האמריקאים לדלל את כוחותיהם באלזס, מה שעודד את הגרמנים לפתוח במבצע נורדווינד על הבסיסים של קבוצת הארמיות השישית שם. המתקפה הייתה עזה, והפתיעה לחלוטין את בעלות הברית. אמנם עמדותיה של הארמייה הראשונה ליד שטרסבורג נפגו מעט יחסית, אולם הארמייה השביעית האמריקנית ספגה מכה קשה. המפקד העליון של בעלות הברית, דווייט אייזנהאואר שקל להורות ללאטר לפנות את אלזס, אולם דה גול התנגד לכך, וטען שפינוי כזה יהיה "אסון לאומי בלתי הפיך" מבחינת העם הצרפתי, ואיים שיוציא את הכוחות הצרפתיים מהזירה. אייזנהאואר נכנע, ולאטר המשיך להחזיק בשטרסבורג וסביבותיה חרף ההתקפות הגרמניות. ב-19 בינואר 1945, העביר מפקד קבוצת הארמיות השישית, גנרל ג'ייקוב דיוורס תחת פיקודו של לאטר את הקורפוס האמריקני ה-21 בפיקודו של פרנק מילבורן. לאטר היה, לפיכך, הגנרל הלא אמריקני היחיד שפיקד על כוחות אמריקניים גדולים במלחמת העולם השנייה. בין 20 בינואר ל-9 בפברואר 1945 השתתף לאטר בצמצום הכוחות הגרמניים בכיס קולמר. לאחר חיסול כיס קולמר, פלש לאטר לגרמניה, ובאפריל של אותה שנה כבש את קרלסרוהה דרמשטדט ושטוטגרט. כיבוש שטוטגרט הצית מחלוקות חדשות בין האמריקנים לצרפתים. דה גול דרש מלאטר להחזיק בשטוטגרט ולקיים בה ממשל צבאי צרפתי "לא משנה מה האמריקאים אומרים וחושבים". בניגוד לכך אייזנהאואר ודוורס דרשו ממנו לנוע הלאה. לאטר מילא, כמובן, אחרי פקודותיו של דה גול והאמריקאים נאלצו לוותר. ב-22 באפריל הוא כבש את זיגמרינגן, וב-24 באפריל את אולם. ב-8 במאי ייצג לאטר את צרפת במעמד כניעתם של הנאצים.
מלחמת הודו-סין הראשונה
- ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה
החל מ-31 במרץ מונה לאטר למפקד חיל הכיבוש הצרפתי בגרמניה, והחזיק בתפקיד עד 27 במאי. ב-17 ביוני של אותה שנה הוא היה זה שקיבל את פניהם של טייסי נורמנדי-ניימן ששבו מהחזית המזרחית. בין אוקטובר לנובמבר 1947 הוביל משלחת צרפתית לאמריקה הלטינית.
ב-6 בדצמבר 1950 מונה לנציב העליון של הודו-סין הצרפתית, ולמפקד העליון של הצבא הצרפתי בוייטנאם. החל משנת 1946 מרד הווייט-מין בהנהגתם של הו צ'י מין ווו נגוין ג'יאפ בשלטון הצרפתי, והמלחמה התפתחה למלחמת הודו-סין הראשונה. הוייטנאמים השתלטו על בסיסים צרפתים מבודדים, וגרמו אבדות רבות ללגיונות חיל המשמר הצרפתי. לאטר ניתח היטב את המצב בשטח, והחליט לשנות את האסטרטגיה. מרדיפת האויב בשטח לא מוכר כהגנה אקטיבית הצרפתים עברו ליזום התקפות על מוצבי המורדים ולבנות קווי ביצורים. עשרות אלפי חיילים וייטנאמים נהרגו במערכות, דיוויזיות התפרקו ומעמד המנהיגים הצבאיים התחיל להתערער. בינואר 1951 הנחיל לאטר לכוחות של ג'יאפ תבוסה בקרב וין יאן, במרץ של אותה שנה ניצח שוב בקרב מאו קאה וביוני בקרב דו די. ב-15 בנובמבר 1951 הוא פרש מתפקידו.
אחריתו
לאטר מת מסרטן ב-11 בינואר 1952 בפריז בגיל 62. בהלווייתו השתתפו בין היתר דווייט אייזנהאואר, שארל דה גול וברנרד מונטגומרי. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת מרשל צרפת. אחריו זכו בדרגה זו רק שלושה גנרלים. הוא נקבר בעיר הולדתו, שכאמור לעיל, בה נולד גם ז'ורז' קלמנסו. בני העיר גאים מאד בכך שהצמיחו שניים ממנהיגיה הגדולים של צרפת שהובילו אותה בשתי מלחמות העולם, וכיום קיים בה "מוזיאון קלמנסו-דה לאטר" (Musée national Clemenceau-de-Lattre).
ראו גם
- צרפת במלחמת העולם הראשונה
- צרפת במלחמת העולם השנייה
- צרפת של וישי
- צרפת החופשית
- החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
- הודו-סין הצרפתית
לקריאה נוספת
- Karnow, Stanley. Vietnam: A History. New York: Viking Press; 1983
- Jean Chaigne, Jean de Lattre de Tassigny, maréchal de France, Éditions Fernand Lanure, 1952.
- Pierre Croidys, Jean de Lattre de Tassigny, maréchal de France, Paris, SPES, 1952, 197 p.
- Robert O. Paxton (trad. Claude Bertrand, préf. Stanley Hoffmann), La France de Vichy – 1940-1944, Paris, Éditions du Seuil, coll. « Points-Histoire », 1997 (réimpr. novembre 1999) (1re éd. 1973), 475 p
- Simonne de Lattre de Tassigny (avant-propos Denise Aimé-Azam), Jean de Lattre, mon mari, t. I : 25 septembre 1926 – 8 mai 1945, Paris, Presses de la Cité, 1972, 507 p.
- André Kaspi, « Le général de Lattre de Tassigny et les Américains », Les Chemins de la Mémoire, no 114, février 2002, p. 7-10
קישורים חיצוניים
- אתר המוקדש לז'אן דה לאטר דה טסיני (בצרפתית)
- ז'אן דה לאטר דה טסיני באתר ordredelaliberation (בצרפתית)
- ז'ן דה לאטר דה טסיני באתר Célébrations nationales (בצרפתית)
- ז'אן דה לאטר דה טסיני באתר cheminsdememoire (בצרפתית)
