ז'אנרולוגיה
ז'אנרולוגיה היא תחום בתורת הספרות או בלימודי קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה שעוסק בחקר ז'אנרים. כבר אריסטו בפואטיקה שלו עסק בז'אנרולוגיה, כאשר הבדיל את הטרגדיה מן הקומדיה ואת אלו מן הפרודיה. מאז הפואטיקה ועד ימינו ניתן להבחין בשני כיווני מחקר שונים בתחום זה: חקר ז'אנרים מבחינה מבנית (עיסוק סינכרוני) וחקר ז'אנרים מבחינה היסטורית (עיסוק דיאכרוני).
הגדרה ז'אנרית
ז'אנר אינו דבר מה הקיים בעולם, אלא קטגוריה אנושית. ז'אנר הוא הכללה מופשטת של אלמנטים (נרטיביים, סגנוניים, העולם המיוצג ביצירה וכדומה) החוזרים בשתי יצירות או יותר. האלמנטים החוזרים בז'אנר מסוים הם חוק ז'אנרי. ניתן, אם כן, לראות ז'אנר כסוג של אינטרטקסטואליות, מערכת קונוונציות ו"כללים" הקודמת ליצירה, והיצירה שומרת עליהן במידה כזו או אחרת.
בסיפור הבלשי, למשל, אחד מהחוקים הז'אנריים הוא שהרוצח מתגלה בסוף הסיפור. עם זאת, לא כל הסיפורים הבלשיים מקפידים לשמור על חוק זה, והם עדיין נחשבים לסיפורים בלשיים. מסתבר, אם כן, שחוקים ז'אנריים, במרבית המקרים, הם חוקים גמישים. יצירה יכולה שלא לקיים כמה מהחוקים הז'אנריים ועדיין להיות מסווגת בתוך ז'אנר.
בעיה נוספת, שעומדת בפני מי שמנסה להגדיר ז'אנר, היא שז'אנר הוא הכללה אנושית, מילה, שיכולה לשנות את משמעותה בתקופות היסטוריות שונות. המילה רומן, לדוגמה, שימשה במאה ה-18 במשמעות מסוימת (רומאן ריאליסטי), ואילו כיום היא מתארת, כדברי איין פורסטר, כל יצירת סיפורת ארוכה. משמעות הדבר היא שלעיתים קרובות לא ניתן למצוא הגדרה ז'אנרית שתכסה את כל היצירות, שסווגו תחת ז'אנר מסוים לאורך ההיסטוריה, ורק אותן. מי שמנסה להגדיר מהו "רומאן", אם כן, יאלץ להתאים את הגדרתו לאופן בו נתפס רומאן בתקופה מסוימת, כלומר הגדרתו תהיה הגדרה סינכרונית.
בשל בעיות אלו ואחרות ניתן לספק הגדרות שונות לאותו הז'אנר עצמו. ההבדל בהגדרות נעוץ, בדרך כלל, במטרת המחקר. הגדרה ז'אנרית היסטורית תהיה שונה מהגדרה ז'אנרית סטרוקטוראלית.
ציפיות ז'אנריות - הגדרה סינכרונית
בקריאת ספר (או בצפייה בסרט, מחזה וכו') מפתח הקורא ציפיות מסוימות, הן עלילתיות והן סגנוניות. ציפיות אלה אינן נשלטות רק על ידי התוכן של היצירה עצמה, אלא גם על ידי ההקשר החיצוני לה. אחד מההקשרים בהם נקראת יצירה הוא ההקשר הז'אנרי. הקורא או הצופה של יצירה מסוימת מפתח ציפיות ז'אנריות, ציפיות שנובעות מחוקי הז'אנר שבו נכתבה היצירה. רוב הקומדיות הרומנטיות, לדוגמה, מסתיימות בנישואים, ולכן צופה בקומדיה רומנטית, שמודע לחוק ז'אנרי זה, לא יחשוש לגורל הדמויות כצופה שאינו מודע לקונוונציה הז'אנרית.
מנחם פרי ומאיר שטרנברג, במאמרם "המלך במבט אירוני",[1] מדגימים את כוחן של ציפיות ז'אנריות לקבוע את הבנת הקורא. נניח לדוגמה, הם אומרים, סיפור, שבו מתוארת נסיעה במרכבה של גבר ואישה. הגבר מתבונן באישה ושם לב שעיניה עצומות. אם סיפור זה הוא רומאן בלשי, יניח הקורא כי יש סיכוי סביר שהאישה נרצחה. אם, לעומת זאת, הרומן הוא רומאן ריאליסטי מהמאה ה-19, יניח הקורא כי האישה פשוט נרדמה. אותו קטע, גם אם הוא מתואר באותה צורה, יכול לשנות את משמעותו, ואת הציפיות שהוא מעורר, בהתאם לז'אנר בו הוא נכתב.
כאשר יצירה שומרת על כללי הז'אנר בו היא נכתבת היא מסמלת לקורא/צופה את הז'אנר דרכו יש לקרוא אותה. ישנם מעין יחסי גומלין בין היצירה לבין הקורא. הקורא נתקל בקונוונציות ז'אנריות כלשהן במהלך הקריאה (אם אינו יודע לפני הקריאה לאיזה ז'אנר שייכת היצירה), מתאים את היצירה להקשר ז'אנרי כזה או אחר, ואחר כך קורא את היצירה וממשמע אותה דרך אותו הקשר ז'אנרי עצמו.
לעיתים קרובות ז'אנרים מסייעים לא רק לבניית ציפיות, אלא גם להבנת היצירה עצמה. יצירה קוביסטית, לדוגמה, עלולה להיות בלתי מובנת לצופה בה, אם הוא לא מכיר את הז'אנר של היצירה, ואת הסיבות להיווצרותו. כך הדבר גם בשירה דדאיסטית או סוריאליסטית. הכרת הז'אנר של היצירה, והבנת הסיבות לקונוונציות שלו, יכולים לשמש כעוגן פרשני. זאת ועוד, לחלק מהז'אנרים יש קונוונציות קריאה מסוימות. קשה להבין הייקו, למשל, מבלי לדעת כיצד יש לקרוא שירה זו. מאחר שההייקו התפתח ביפן, והיה מנותק מהשפעה אמנותית מערבית, קוראים אותו באופן אחר מעט מאשר שירה מערבית. עם זאת, אין צורך להדרש להייקו. יש חוקרים הטוענים ששירה ככלל נבדלת מז'אנרים אחרים לא במבנה שלה דווקא, אלא בקונוונציות הקריאה שלה.
בשל חשיבות הקונוונציות הז'אנריות לפיתוח ציפיות הקורא/צופה ולשם משמוע היצירה (הגדרת הררכיית החשיבויות ביצירה נתונה, למשל) יש חשיבות להגדרה ז'אנרית מבחינה מבנית. הגדרת חוקי הז'אנר באופן סינכרוני, כפי שהם נתפשים בנקודת זמן מסוימת, יכולה לעזור להבין כיצד מתבצעת קריאה והבנה של יצירות. הגדרה מסוג זה, מן הסתם, תהא קשובה לאופן בו מרבית האנשים מגדירים ז'אנר באופן אינסטינקטיבי, מכיוון שמטרתה היא הבנת האופן בו מרבית האנשים חווים יצירה בז'אנר מסוים.
המניפסטים של המודרניזם כמקרה מבחן
את כוחם של ז'אנרים בהקניית משמעות וקוהרנטיות ליצירות אמנות ניתן ללמוד מהמניפסטים של המודרניזם. השירה המודרנית פנתה לעיתים קרובות כנגד קונוונציות רבות שנים. היא מרדה במשקל השירי, בחריזה ואף בתמטיקה של השירה שקדמה לה. מרידה מודרניסטית זו במוסכמות לא הגיעה רק בכתיבת יצירות חדשות. לשירה המודרנית, על שלל ענפיה, קדמו בדרך כל מניפסטים, שהצהירו על כוונות קבוצת האמנים, ועל האופן בו ראוי, לדעתם, לכתוב שירה. כך, לדוגמה, טענו הפוטוריסטים האיטלקים במניפסט שלהם, כי הם מעלים על נס "את הסגידה למהירות ואת הבוז לנשים", ופירטו כיצד צריך להראות התחביר של השירה החדשה, ובאלו נושאים עליה לעסוק.
ייתכן כי יש במניפסטים המודרניסטים מעין ניסיון "להכין את השטח" לכתיבה המודרנית, ניסיון לגרום לקוראים להבין את המניעים למרד של המודרנה כנגד שירה "קונוונציונאלית" יותר, ואולי אף ניסיון להקנות לקוראים כלים להתמודד עם השירה החדשה. במקרה זה הדיווח על הז'אנר בו היצירה נכתבת משמש כדי לבאר את היצירה, ואת האופן בו יש לקרוא אותה. הכלים הז'אנריים יכולים לשמש, אם כן, כמעין "מדריך למשתמש" בקריאת ז'אנר חדש.
ז'אנרים והיסטוריה של האמנות - הגדרה דיאכרונית
אפשרות נוספת להגדיר ז'אנרים היא בהגדרה דיאכרונית, שמתארת כיצד ז'אנרים משתנים ומתפתחים על רצף היסטורי. תולדות האמנות והספרות מלאים בעלייה של ז'אנרים חדשים, תוך העלמות או שינוי של ז'אנרים אחרים. ז'אנרולוגים רבים מנסים להבין מדוע ז'אנרים מסוימים מופיעים בתקופה כזו ולא אחרת, ומדוע הם עוברים שינוי או מתפוגגים כעבור זמן.
אם לחזור לדוגמת הרומן הריאליסטי, ניתן לראות כי צמיחתו במאה ה-18 מעלה שורת שאלות, שחשוב לענות עליהן כדי להבין את ההיסטוריה של הספרות. מדוע צמח הרומן דווקא בתקופה זו? אילו יצירות בישרו את עלייתו? האם קיים קשר בין עליית הרומן הריאליסטי לבין הגידול שחל בקהל הקוראים?
מחקר ז'אנרולוגי היסטורי ניתן למקם על סקאלה, ששני ציריה מנוגדים זה לזה: הטענה שאמנות מתפתחת מתוך עצמה בלבד, והטענה שאמנות מתפתחת אך ורק בגלל שינויים חברתיים.
את הטענה הראשונה, כי האמנות מתפתחת מתוך עצמה, ניסחו באופן המובהק ביותר אנשי הפורמליזם הרוסי המוקדם בנוגע לספרות (אם כי ניתן למצוא רמזים לכך עוד אצל אריסטו ומושג האנטילכאה שלו). לטענתם טכניקות ספרותיות מסוימות הופכות בהדרגה לקונוונציונליות, ומאבדות את אפקט ההזרה שלהן. הן הופכות למוכרות ונדושות. במצב זה מגיעות יצירות חדשות, שמשנות את הטכניקות הקיימות (ולרוב מפנות לעצמן דרך על ידי פרודיות על הטכניקות הספרותיות הקודמות), במטרה להשיג שוב את אפקט ההזרה. תולדות הספרות, לדעתם, הן תוצר של התיישנות תחבולות ספרותיות והחלפתן באחרות. כלומר, הספרות משתנה מבפנים.
את הקצה השני של הסקאלה - הטענה כי האמנות מתפתחת כתוצאה משינויים חברתיים בלבד – ניסח באופן התקיף ביותר המרקסיזם. האמנות היא חלק מבניין העל החברתי, על פי המרקסיזם, שמשתנה בהתאם לשינויים כלכליים ושינויים באמצעי הצריכה. האמנות אך משקפת את המצב החברתי בו היא נוצרת, וכל שינוי במצב החברתי פירושו שינוי באמנות של החברה הנתונה.
האמת, ככל הנראה, אינה נמצאת באף אחת מהקצוות של סקאלה זו. האמנות משתנה הן בשל שינויים חברתיים והן בגלל תהליכים פנים אמנותיים. ניסיון לענות על שאלות הקשורות להתפתחות ז'אנרים, יאלץ, ככל הנראה, להתחשב הן במערכת החברתית והן במערכת האמנותית.
פוסטמודרניזם כמקרה מבחן
הניסיון להגדיר מהי אמנות פוסטמודרנית יכול להדגים כיצד שינויים ז'אנריים נתפסים אחרת בעיני חוקרים בעלי אוריינטציה תאורטית שונה.
בריאן מק'הייל, למשל, טוען כי הספרות הפוסטמודרנית התפתחה מתוך הספרות המודרנית. לטענתו הדומיננטה של הספרות המודרנית הייתה דומיננטה אפיסטמולוגית. ספרות זו עסקה בעיקר בנפש האדם, ובאופן בו הוא קולט את העולם שסביבו. הספרות הפוסטמודרנית, לטענתו, עוסקת בשאלות אונטולוגיות, כלומר שאלות לגבי מה קיים בעולם. המעבר מספרות מודרנית לפוסטמודרנית הוא מעבר בדומיננטה. מאחר שהאפיסטמולוגיה כרוכה באונטולוגיה בקשר בל ינתק (כל ניסיון לענות על "מה אפשר לדעת על העולם" דורש תשובה לשאלה "מהו העולם"), הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהספרות המודרנית תשתנה לספרות פוסטמודרנית.
לעומת מק'הייל, טוען פרדריק ג'יימסון, הקרוב למרקסיזם בדעותיו, כי האמנות הפוסטמודרנית התפתחה בעיקר כתוצאה משינויים כלכליים. הכלכלה הפכה לכלכלה גלובלית, והייצור השתנה מייצור ממוכן של מנועי חשמל ובעירה לייצור של מכשירים אלקטרונים וגרעיניים. עם השינוי הזה השתנתה גם האמנות, מתוך ניסיון להתאים עצמה לעולם ולחברה החדשים. האמנות הפוסטמודניסטית מנסה לדעתו לתפוס את השינוי החריף שחל באופן בו אנו תופסים את המרחב, ואת האופן בו קיימים בתקשורת מאפיינים של תרבות "גבוהה" לצד תרבות "נמוכה".
כפי שניתן לראות, הניסיון לסווג ולהבין ז'אנר מסוים באופן היסטורי כרוך במידה רבה בניסיון להבין את החברה והתרבות בה הז'אנר נוצר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הקדמה לתאוריות ז'אנריות (באנגלית)
- פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. חלק א' (בעברית) - מאמר בהאייל הקורא.
- פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. חלק ב' (בעברית) - מאמר בהאייל הקורא.
הערות שוליים
- ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג, המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך הספרות 1, 1968-1969, עמ' 263-292
