זימפליציסימוס

"זימפליציסימוס", בגיליון מס.1 מ-4 באפריל 1896,קריקטורה של קרל בנדיקט אנגל:"אויבינו:"הטימטום, המיזנתרופיה, הצדקנות, הקנאות"

זִימְפְּלִיצִיסִימוּס (בגרמנית: Simplicissimus, מילולית מלטינית: ’הפשוט ביותר’) היה שבועון סאטירי מאויר אשר התפרסם במינכן מ-1896 ועד 13 בספטמבר 1944, ובו כתבו רבים מסופריה הבולטים של התקופה. סמלו של השבועון היה כלב בולדוג אדום על רקע שחור. השבועון נודע הן בזכות עמדתו הביקורתית והשנונה והן בזכות האמנות הגרפית שהוצגה בו.

את שמו קיבל כתב העת מהרומן הפיקרסקי "ההרפתקן זימפליציסימוס" מאת הַנְס יאקוֹבּ גְרימֶלסהַאוּזן, משנת 1668.

השבועון נוסד על ידי אלברט לנגן ותומאס תיאודור היינה. הוא תוכנן לשמש במה לביקורת אמנות וספרות ולא להיות שבועון סאטירי, אלא שתכנון זה לא האריך ימים. גליונו הראשון הופיע ב-4 באפריל 1896 במהדורה גדולה מאוד, אלא שמהגליונות הראשונים, שמחירם היה 10 פפניג, נמכרו רק עותקים מעטים - הגיליון הראשון נמכר באלף עותקים בלבד. עד מהרה נתחבב השבועון על קהל הקוראים וההכנסות ממנו הלכו וגדלו, אף שבית ההוצאה לאור המשיך לספוג הפסדים עוד זמן רב.

עם הכותבים והמאיירים בזימפליציסימוס נמנו דמויות בולטות מעולם הספרות והאמנות הגרמני, ביניהם הרמן הסה, תומאס מאן, וילהלם בוש, גוסטב מיירינק, אלפרד קובין, יעקב וסרמן, פרנק ודקינד, ג'ורג' גרוס (גיאורג גרוס), הוגו פון הופמנסתאל, היינריך מאן, היינריך צילה, היינריך קליי ועוד רבים אחרים. הסופר והמשורר אריך קסטנר פרסם מעל דפי השבועון בשנים 1927-1933 27 קטעים, ברובם שירים, אשר ראו בו אור לראשונה וכונסו אחר כך בספריו.

כתב העת ביקר בחריפות את המוסר הבורגני, את הכנסייה, את המדיניות של הקיסרות הגרמנית, את הפקידות, הצבא ושאר הגופים הפוליטיים של התקופה. באוסטרו-הונגריה נאסרה הפצת השבועון. תומאס היינה ופרנק ודקינד אף נאסרו לתקופות קצובות בשל פגיעה בכבוד המלכות. לא פעם הוחרמו גליונות שלמים של השבועון בידי השלטונות הגרמנים. המו"ל לנגן נקנס כבר בשנת 1898 בסך 30,000 מארק, ונאלץ לגלות למשך חמש שנים בשווייץ כדי להתחמק ממעצר. אלא שבמהרה התברר שפעולות הצנזורה מגבירות את מכירות השבועון ומעניקות לו פרסום חינם מצוין. השלטונות תכננו משפטי ראווה נגד המוציאים לאור, אשר יותירו את חותמם על הציבור. העמדתם לדין של המוציאים לאור והדיונים המשפטיים שבעקבותיה הביאו לשבועון פרסום נוסף, ובשנת 1904 הוא הגיע לתפוצת שיא של כ-85,000 עותקים.

בשנת 1906 כמה מהכותבים הבולטים בשבועון - אולף גולברנסון, לודוויג תומה, ברונו פאול ואחרים - אילצו את אלברט לנגן להוציא את השבועון מבית ההוצאה לאור שלו ולייסד חברה בע"מ שבה יהיו שותפים.

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בתקופת חייו של לנגן, הופיעו כמה גליונות של ה"המהדורה הצרפתית", שהורכבה מהעותק הגרמני שאליו צורפה חוברת קטנה עם תרגום כותרות התמונות לצרפתית. על לנגן נמתחה ביקורת בשל כך, משום ש"שיחק לידיו של האויב המושבע", צרפת.

במהלך מלחמת העולם הראשונה ריכך השבועון מאוד את ביקורתו, הצטרף להלך הרוח הכללי שתמך במלחמה, ויישר קו עם התעמולה הממשלתית. בתקופת רפובליקת ויימאר הפנה את חיציו נגד קבוצות פוליטיות קיצוניות מימין ומשמאל והלך והסתכסך עם המפלגה הנאצית. בשנת 1933 החריבו בריוני האס אה את משרדי המערכת. עם עלייתו של היטלר לשלטון חל מפנה נוסף בטון המערכתי של השבועון: תיאודור היינה נמלט, גולברנסון, קרל ארנולד ואחרים נותרו מאחור ומיתנו את הביקורת שלהם, והכותב אריך שילינג אף תמך במשטר החדש.

בפראג נעשה ניסיון להוציא לאור את זימפליציסימוס בגלות, והשבועון הופיע בין ינואר לספטמבר 1934 בשפות גרמנית וצ'כית.

השבועון העניק את ההשראה לשמו של מועדון האמנים "זימפליציסימוס" במינכן, שאותו נהגו לפקוד כמה מהכותבים בשבועון. בווינה קיים עד היום הקברט "זימפל", שגם סמלו הוא כלב בולדוג.

לאחר מלחמת העולם השנייה נעשו כמה ניסיונות לחדש את פרסום השבועון והוא אף התפרסם בשנים 1954–1967 אך בסופו של דבר נסגר. ניסיון נוסף היה בשנות התשעים – אך אלה לא עלו יפה.