זלמן וויט
זלמן וויט (כ' בתמוז תרנ"ו, 1896 - כ"ז בסיון תשכ"ג, 19 ביוני 1963) היה ממייסדי חברת "הסולל" ומו"ל העיתונים דאר היום, Palestine Weekly ובאריד אל-יום (בערבית), ממייסדי שכונת בן-ציון בחיפה, וממייסדי הסתדרות בני בנימין.
קורות חייו
וויט[1] נולד בירושלים לאסתר (בת הרב ליפא מאיר ויגוליק) ויצחק וויט[2]. למד בבית ספר של חברת עזרה, אך למרות זאת השתתף במלחמת השפות, בצד שתמך בעברית כשפת הלימוד, בעודו תלמיד בסמינר העברי.
במלחמת העולם הראשונה גורש מארץ ישראל, בגין היותו נתין אמריקאי, לדמשק. בדמשק עבד כקבלן וסיפק לבתי החולים האוסטרים והגרמנים. עם כיבוש דמשק חזר לארץ ישראל ויחד עם איתמר בן-אב"י, אלכסנדר אהרנסון ואחרים הקים את "הסולל וויט ובן אבי - שותפות" שהוציאה בין השאר את עיתון דאר היום. השותפות פתחה בית דפוס ברחוב שנשא את שם חברתם. דאר היום הוקם כשופרם של בני המשפחות הספרדיות הוותיקות של ירושלים ובני הדור השני של העלייה הראשונה. זאת בניגוד להשפעה הרוסית על עיתון הארץ מצד אחד, והנטיות הסוציאליסטיות של הנהגת היישוב מצד שני.
ב-1929 נשא לאישה את שרה, בת ריקה ויחזקאל שימונוביץ[3] (משפחותיהם במקור מברטיסלאבה).
כאיש כספים בהסתדרות בני בנימין קנה קרקעות רבות בארץ ישראל. בתוך כך חבר למרדכי בן-ציון (גם הוא בן ירושלים) לקניית שטח אדמה ליד כרמל מרכזי. על שטח זה הקימו וויט וחבריו את מלון "מעונות בן-ציון" (לימים לב הכרמל) ושכונה קטנה מסביב למלון.
נפילת בנו
לזוג וויט היו ארבעה ילדים: אמנון, רבקה, יצחק ועלי. בנו, יצחק (חקי), התנדב לבריגדה היהודית. אחרי מלחמת העולם השנייה התקבל ללימודים באוניברסיטת מיאמי אך החליט ללמוד באוניברסיטה העברית. במלחמת העצמאות לחם בעיר מגוריו, ירושלים, ושם מצא את מותו.
זלמן וויט לא מצא מנוח לנפשו. הוא שלח מכתבים לדוד בן-גוריון בדרישה למצות את הדין עם מפקדיו של בנו[4], בשל טענתו שרשלנות הביאה למותו. הוא פרסם ספר זיכרון ושמו "על מוּת לַבֵּן", שככל הנראה, היה ספר הזיכרון הראשון לנופלי תש"ח. כמו כן קרא אחר בנו לבית הדפוס שלו בירושלים.
ב-1949 החליט לבנות בית חולים בנתניה ולקרוא לו על שם בנו. הבחירה בנתניה לא הייתה מקרית שכן העיר נוסדה על ידי הסתדרות בני בנימין, שזלמן וויט נמנה עם ראשיה. שנה אחר כך, ב-1950, נחנך בית החולים[5] ואמנון, בנו הבכור של זלמן וויט, שהיה רוקח במקצועו, הועמד בראשו. בבית החולים נפתחו מחלקת יולדות ומחלקה כירורגית. בית החולים הקטן שלא היה משויך לאחת מקופות החלים נסגר לאחר כמה שנים ונפתח מחדש, הפעם בניהולו של ד"ר דב צל ציון. צל ציון שהיה רופא ילדים ופנימאי[6] שינה את יעודו של בית החולים למוסד טבעוני. גם גלגול זה של בית החולים לא האיר פנים והוא נמכר והפך לבית "החלמה ונופש" - בית מרפא לפגועי נפש הקיים עד היום (נכון ל-2018).
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "זלמן ווייט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2587
- אבי ובני עורי, 'מרפא יצחק': בית חולים בנתניה שנשכח, בבלוג "עונג שבת", 5 באוקטובר 2018
- זלמן וייט (שלשים לפטירתו), הבוקר, 17 ביולי 1963
הערות שוליים
- ^ כך נרשם על מצבת בנו, יצחק. בני המשפחה וזלמן עצמו השתמשו במגוון איותים ווייט, וויט, וייט
- ^ ראו עליו בדוד תדהר (עורך), "יצחק ווייט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2587.
- ^ ראו עליו בדוד תדהר (עורך), "יחזקאל שימונוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2581
- ^ דוד בן-גוריון, מלב אל לב, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 31
- ^ בית-חולים "מרפא יצחק" נחנך בנתניה, הצופה, 17 ביולי 1950
- ^ נסים לוי ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948; עריכת תוכן, עיצוב וסדר: חדוה רוקח, איתי בחור, זכרון יעקב: איתי בחור הוצאה לאור, 2012 (הוצאה שנייה), עמ' 357
