זלמן יהודה יפה
זלמן יהודה יפה (~1877, שקלוב, פלך מוהילב, רוסיה – 8 בספטמבר 1943, תל אביב) היה מחנך, סופר ועסקן עברי ציוני בוורשה ובתל אביב, מחלוצי החינוך העברי המודרני.
ביוגרפיה
זלמן יהודה יפה נולד בסביבות שנת 1877 בעיירה שְקְלוֹב שבפלך מוהילב, רוסיה (רוסיה הלבנה, ליטא). התחנך בישיבות בוברויסק ומינסק.[1] את עבודתו החינוכית העברית, שנמשכה 48 שנה, החל כשהיה בן 18. כבר בהיותו בן עשרים הכירו בכישוריו ובאינטואיציה הפדגוגית שלו, וד"ר יוסף לוריא, מנהל החדר המתוקן (בית ספר שבו ניתן חינוך יהודי לצד לימודים כלליים) הציוני החלוצי "החינוך" בוורשה, הזמינו כמורה. אחר-כך שימש בבתי ספר נוספים מסוג זה בוורשה: בבית הספר התיכון של קרינסקי ובבתי הספר "אסכולה" ו"יהודיה".
היה בעל ידע נרחב ומעמיק בתרבות היהודית העתיקה ובספרות העברית החדשה, וביקש להשלימו בהכשרה חינוכית מדעית. הוא היה בין המורים העבריים הראשונים שנסעו ללמוד פסיכולוגיה ופדגוגיה במערב אירופה: הוא למד באוניברסיטת לייפציג ולמד את תוכניות הלימוד והארגון המונהגים בבתי הספר הגרמניים. לאחר מכן שב לוורשה לעבודתו החינוכית, ומעתה, בנוסף לכהונתו כמורה בבתי ספר, שימש גם כמורה בסמינרים עבריים למורים וגננות, בהם הסמינר העברי לגננות של יחיאל היילפרין. היה מראשוני המורים לפסיכולוגיה ופדגוגיה במוסדות אלה ולימד בהם גם היסטוריה של החינוך.
על אף צניעותו הרבה, עבודתו החינוכית הפורייה זכתה לפרסום והכרה, ובשנת תרע"ה התמנה על ידי הקורטוריון (חבר הנאמנים) הציוני (המחלקה המיוחדת לחינוך ולתרבות על יד המרכז ההסתדרות הציונית בפולין[2]) למפקח על מוסדות החינוך העבריים של המחלקה, שהוא היה ממייסדיהם.
בחינוכו הכין במשך שנים תלמידים ואנשי הוראה לעלייה לארץ ישראל, ולבסוף עלה אליה בעצמו בשנת 1925. בארץ המשיך מיד בעבודתו החינוכית, תחילה בבית הספר לבני עדות המזרח בירושלים, ואחר-כך בבית הספר העירוני ע"ש ביאליק בתל אביב, שבו הורה עד יום מותו.
השתתף בעיתונות העברית והיידית, וחיבר מאמרים בפדגוגיה. י' צדדי כתב עליו ב"הצופה": "לאיכות דמותו הנאצלת ייאמר: הוא היה מלא התלהבות של צעיר-הצעירים גם בזקנתו, רצוף אהבה ללא-מצרים לילד, נוח תמיד לרצות, חבר מצוין לגדול ולקטן, בין מורי-הארץ היה הסניגור המובהק שלימד זכות-תמיד על הילד העברי בארץ. מצניע לכת היה מאין כמוהו, פולסי די-נורא הנתונים בתוך רפוד של קטיפה, וקטיפה זו בעלת צבע "נייטרלי", מאלה שאינם בולטים לעין."[3]
יפה נפטר בספטמבר 1943, בגיל 66. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[4] הותיר בכתב יד כתבים פדגוגיים פרי עטו.[3]
כתביו (עריכה ועיבוד)
- פּעסטאלאָצי’ס לעבען און שאפונג; בעארבייט נאך פערשיעדענע קוועלען פון ז"י יפה, וילנה: דפוס ב"א קלעצקין, 1913. (יידיש: 'חייו ופועלו של פסטלוצי')
- מדורה: תכנית לחגיגת ל"ג בעמר בבתי הספר ובהסתדריות הנער; לִקטו וחִברו: ז[למן] י[הודה] יפה וי[צחק] ספיבק; נערך ויצא לאור ע"י מחלקת הנער על יד הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, ירושלים: (דפוס ציון), תרפ"ט.
קישורים חיצוניים
- בעולם היהודי: עלית מורים עברים מוורשה לארץ-ישראל, דואר היום, טור 2, 19 באוגוסט 1925
- זלמן-יהודה יפה, דבר, 9 בספטמבר 1943
- תל-אביב: ז. י. יפה ז"ל, הצופה, 9 בספטמבר 1943
- י. צדדי, זכרון להולכים: יפה – המורים (לגילוי המצבה על קברו של המורה ר' ז. י. יפה ז"ל, היום, ד' תשרי), הצופה, 21 בספטמבר 1944
- זלמן יהודה יפה (שנה למותו), משמר, 21 בספטמבר 1944
הערות שוליים
- ^ זלמן יהודה יפה (שנה למותו), משמר, 21 בספטמבר 1944.
- ^ עדינה בר-אל, בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918–1939, ירושלים: הספריה הציונית – ההסתדרות הציונית העולמית; מכון דב סדן – האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ו 2006, עמ' 349.
- ^ 3.0 3.1 י. צדדי, זכרון להולכים: יפה – המורים (לגילוי המצבה על קברו של המורה ר' ז. י. יפה ז"ל, היום, ד' תשרי), הצופה, 21 בספטמבר 1944.
- ^ זלמן יהודה יפה באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
