חבר הפרלמנט האירופי
חבר הפרלמנט האירופי (MEP) הוא אדם שנבחר לכהן כנציג הציבור בפרלמנט האירופי.[1]
כאשר הפרלמנט האירופי (שנודע אז כאספה המשותפת של קהילת הפחם והפלדה האירופית) התכנס לראשונה ב-1952, חבריו מונו ישירות על ידי ממשלות המדינות החברות מבין החברים שכבר ישבו בפרלמנטים הלאומיים שלהן. עם זאת, מאז 1979, חברי הפרלמנט האירופי נבחרים בבחירות אוניברסליות ישירות כל חמש שנים. כל מדינה חברה קובעת שיטה משלה לבחירת חברי הפרלמנט האירופי מטעמה - ובמדינות מסוימות זה השתנה עם הזמן - אך השיטה שנבחרה חייבת להיות צורה של ייצוג יחסי. חלק מהמדינות החברות בוחרות את חברי הפרלמנט האירופי שלהן לייצג מחוז בחירה לאומי אחד; מדינות אחרות מקצות מושבים לאזורים תת-לאומיים לבחירות.
ייתכן גם שיהיו בפרלמנט משקיפים שאינם מצביעים, כאשר מדינה חדשה מבקשת להצטרף לאיחוד האירופי.[2]
בחירות
החל מ-1 בינואר 2007, כאשר רומניה ובולגריה הצטרפו לאיחוד האירופי, היו בו 785 חברי פרלמנט, אך מספרם הצטמצם ל-736 בבחירות ב-2009. החל מהבחירות שנערכו במאי 2014 עלה מספרם ל-751. מספר זה צומצם ל-705 חברות לאחר פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי בינואר 2020, כאשר לכל מדינה חברה יש כעת לפחות שישה ולכל היותר 96 חברי פרלמנט. מבחירות 2024 יש בפרלמנט 720 חברים.[3]
הבחירות נערכות אחת לחמש שנים, על בסיס זכות בחירה אוניברסלית. אין שיטת בחירות אחידה לבחירת חברי הפרלמנט; במקום זאת, כל מדינה חברה חופשית לבחור את המערכת שלה, בכפוף לשלוש הגבלות:
- השיטה חייבת להיות צורה של ייצוג יחסי, תחת רשימות מפלגתיות או בשיטת הקול הנייד.
- ניתן לחלק את אזור הבחירה אם הדבר לא ישפיע בדרך כלל על האופי היחסי של שיטת ההצבעה.
- כל אחוז חסימה ברמה הארצית לא יעלה על חמישה אחוזים.
הקצאת המושבים לכל מדינה חברה מבוססת על עקרון של מידתיות דגרסיבית (אנ'), כך שבעוד גודל האוכלוסייה של כל מדינה נלקח בחשבון, מדינות קטנות יותר בוחרות יותר חברי פרלמנט ממה שאוכלוסייתן בלבד הייתה מצדיקה. מכיוון שמספר חברי הפרלמנט האירופי שהוענקו לכל מדינה חברה עלה מהמשא ומתן על האמנה, אין נוסחה מדויקת לחלוקת המושבים. שום שינוי בתצורה זו לא יכול להתרחש ללא הסכמה פה אחד של כל הממשלות הלאומיות החברות.
משך הכהונה
לפרלמנט האירופי יש תחלופה גבוהה של חברים בהשוואה לפרלמנטים לאומיים. במערכות הבחירות האחרונות, הוחלפו בכל פעם קצת יותר ממחצית החברים הנבחרים. אלמר ברוק (אנ') כיהן את תקופת הכהונה הארוכה ביותר ברציפות מהבחירות הראשונות ב-1980 ועד 2019 (39 שנים).[4]
חברי הפרלמנט האירופי בתוך הפרלמנט
ערך מורחב – מפלגות בפרלמנט האירופי
חברי הפרלמנט האירופי מתארגנים בקבוצות פוליטיות חוצות לאומים, למעט כמה חברים לא קשורים הידועים כחברים לא מצורפים (אנ') שבוחרים לא להצטרף לקבוצה (או שאף קבוצה לא רוצה בהם). שתי הקבוצות הגדולות ביותר הן קבוצת מפלגת העם האירופית (EPP Group) והברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים (S&D). שתי הקבוצות הללו שלטו בפרלמנט במשך רוב משך קיומו, והחזיקו ברציפות בין 40 ל-70 אחוזים מהמושבים יחד. אף קבוצה לא החזיקה מעולם לבדה ברוב בפרלמנט.
.jpg)
כתוצאה מהיותן בריתות רחבות של מפלגות לאומיות, מפלגות אירופיות מבוזרות יותר, ולכן יש להן יותר במשותף עם מפלגות במדינות פדרליות כמו גרמניה או ארצות הברית מאשר רוב מדינות האיחוד האירופי. למרות שהמפלגות האירופיות, בין 2004 ל-2009, היו למעשה מלוכדות יותר ממקבילותיהן האמריקאיות.[5]
מלבד העבודה באמצעות הקבוצות, מובטחות לחברים בודדים גם כמה סמכויות וזכויות אישיות בתוך הפרלמנט:
- הזכות להצביע על כל הצעות החקיקה, תקציב האיחוד האירופי וכל שאר הסעיפים המונחים בפני הפרלמנט.
- הזכות להגיש הצעת החלטה
- הזכות להפנות שאלות למועצת האיחוד האירופי, לנציבות ולמנהיגי הפרלמנט
- הזכות להגיש תיקון לכל טקסט בוועדה או (במשותף עם אחרים) במליאה
- הזכות להסביר את ההצבעה
- הזכות להעלות נקודות לסדר היום
- הזכות להעביר את אי קבילותו של עניין
תפקיד חבר הפרלמנט
בכל חודש מלבד אוגוסט הפרלמנט מתכנס בשטרסבורג לישיבת מליאה בת ארבעה ימים. בשאר הזמן הפרלמנט יושב בבריסל, שם מתקיימות כ-6 ישיבות מליאה משלימות במשך יומיים כל אחת, ושם נפגשות בעיקר ועדות הפרלמנט, הקבוצות הפוליטיות וגופים אחרים.[6][7] החובה לשהות שבוע בחודש בשטרסבורג הוטלה על הפרלמנט על ידי ממשלות המדינות החברות בישיבת המועצה האירופית באדינבורו ב-1992.[8]
תשלום והרשאות
העלות הכוללת של הפרלמנט האירופי היא כ-2.247 מיליארד אירו בשנה על פי תקציבו לשנת 2023, כאשר עלות התרגום והמתורגמנים, ועלות אחזקת מבני הפרלמנט בשני מיקומים עיקריים, מהווים נטל משמעותי שהפרלמנטים הלאומיים אינם מתמודדים אתו.[9]
שכר
עד 2009, חברי הפרלמנט האירופי קיבלו (מהמדינה שמטעמה הם נבחרו לפרלמנט) את אותה משכורת בדיוק כמו חבר הבית התחתון של הפרלמנט הלאומי שלהם. כתוצאה מכך, היה מגוון רחב של משכורות בפרלמנט האירופי. ב-2002, חברי הפרלמנט האיטלקי הרוויחו 130,000 אירו, בעוד שחברי הפרלמנט הספרדי הרוויחו פחות מרבע מכך, 32,000 אירו.[10]
עם זאת, ביולי 2005, המועצה הסכימה לחוק ושכר אחיד לכל חברי הפרלמנט, בעקבות הצעה של הפרלמנט. כך, מאז בחירות 2009, כל חברי הפרלמנט האירופי מקבלים משכורת חודשית לפני מס שנקבעה על 38.5 אחוזים מזה של שופט בבית הדין האירופי לצדק.[11] נכון ל-1 ביולי 2019, השכר החודשי הוא 8,932.86 אירו, או קצת יותר מ-107,000 אירו לשנה. חברי הפרלמנט האירופי מקבלים גם קצבת הוצאה כללית של 4,563 אירו לחודש.[12]
החוק האחיד ייצג קיצוץ בשכר של חברי פרלמנט מחלק מהמדינות החברות (למשל איטליה, גרמניה ואוסטריה), עלייה עבור אחרות (במיוחד החברות המזרח אירופיות בעלות השכר הנמוך) וסטטוס קוו עבור אלה מבריטניה, עד ינואר 2020 (תלוי בשער החליפין של היורו-ליש"ט). הסדרי ההוצאות שזכו לביקורת רבה עברו גם הם רפורמה חלקית.
אינטרסים פיננסיים
החברים מצהירים על האינטרסים הכלכליים שלהם כדי למנוע ניגודי עניינים. הצהרות אלה מתפרסמות ברישומים וזמינות באינטרנט.[13] כמו כן, עליהם להגיש הצהרה מפורטת על אינטרסים פרטיים, ולפרט את חברותם בדירקטוריונים של חברות, עמותות וגופים ציבוריים (כולל אלה שהתקיימו בשלוש השנים שקדמו לבחירתם). עליהם גם לפרסם באינטרנט את כל הפגישות שהיו להם עם לוביסטים ונציגי ממשלות של מדינות שלישיות. הם אינם רשאים לקבל מתנות, מלבד מתנות בשווי של פחות מ-150 אירו. עליהם להצהיר על כל מקורות ההכנסה החיצונית - אם סך ההכנסה החיצונית שלהם עולה על 5000 אירו.[12]
חסינות
על פי הפרוטוקול בדבר הפריבילגיות והחסינות של האיחוד האירופי, חברי הפרלמנט האירופי במדינתם מקבלים את אותה חסינות כמו חברי הפרלמנט הלאומיים שלהם. במדינות חברות אחדות, חברי הפרלמנט האירופי חסינים מפני מעצר ומפני הליכים משפטיים, למעט כאשר הם נתפסים בביצוע עבירה. ניתן לוותר על חסינות זו על ידי פנייה לפרלמנט האירופי שעורכים רשויות המדינה החברה המדוברת.
חברי הפרלמנט
מעברים פוליטיים
כשליש מחברי הפרלמנט האירופי החזיקו בעבר במנדטים פרלמנטריים לאומיים, וליותר מ-10 אחוזים יש ניסיון מיניסטריאלי ברמה הלאומית. בדרך כלל יש מספר ראשי ממשלה לשעבר וחברים לשעבר בנציבות האירופית. חברי פרלמנט רבים אחרים החזיקו בתפקידים ברמה אזורית או מקומית במדינות המוצא שלהם. חברי הפרלמנט הנוכחיים כוללים גם שופטים לשעבר, מנהיגי איגודים מקצועיים, אנשי תקשורת, שחקנים, חיילים, זמרים, ספורטאים ופעילים פוליטיים.
רבים מחברי הפרלמנט היוצאים עוברים לתפקידים פוליטיים אחרים. מספר נשיאים, ראשי ממשלה או סגני ראשי ממשלה של המדינות החברות הם חברי פרלמנט לשעבר, כולל נשיאי צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, פרנסואה הולנד, ז'אק שיראק ופרנסואה מיטראן, סגן ראש ממשלת בריטניה לשעבר ניק קלג, ראש ממשלת איטליה הנוכחית ג'ורג'ה מלוני, ראש ממשלת דנמרק לשעבר הלה ת'ורנינג-שמידט וראש ממשלת בלגיה לשעבר אליו די רופו.
מנדט כפול
- ערך מורחב – מנדט כפול
מצב של מנדט כפול, בו אדם הוא חבר הן בפרלמנט הלאומי והן בפרלמנט האירופי, נדחה רשמית על ידי מספר הולך וגדל של מפלגות פוליטיות ומדינות חברות, והוא אסור החל משנת 2009. בפרלמנט של 2004–2009, מספר קטן של חברים עדיין החזיקו במנדט כפול. איאן פייזלי וג'ון יום החזיקו בעבר בשלושה מנדטים כחבר פרלמנט, חבר פרלמנט בבית הנבחרים וחברי אספה של צפון אירלנד בו זמנית.
מגדר
נשים בדרך כלל מיוצגות בתת-ייצוג בפוליטיקה ובחיים הציבוריים באיחוד האירופי, כמו גם בפרלמנטים לאומיים, ממשלות ואספות מקומיות. אחוז הנשים בפרלמנט האירופי עלה מ-15.2 אחוזים לאחר הבחירות הראשונות ב-1979 ל-41 אחוזים לאחר הבחירות ב-2019. כדי להגיע לשוויון מגדרי, נשים צריכות להחזיק ב-50 אחוז מהמושבים ועמדות הכוח. עם זאת, על פי היעד שהציב המכון האירופי לשוויון מגדרי (אנ'), יחס בין 40 ל-60 אחוזים נחשב מקובל.[14][15]
לאחר הבחירות ב-2014, 11 מדינות מתוך 28 הגיעו ליעד זה במכסת המועמדים הנבחרים שלהן. בעוד שבתשע מדינות האיחוד האירופי היו מנגנונים שנועדו להקל על ייצוג נשים, רק בארבע מהן הנשים עלו על 40 אחוזים מהמועמדים הנבחרים. מצד שני, בשמונה מדינות יעד זה הושג למרות היעדר מערכות כאלה.[15] ועדת הפרלמנט לזכויות נשים ושוויון מגדרי (אנ') הזמינה מחקר הבוחן את תוצאות הבחירות במונחים של איזון מגדרי. מוסדות האיחוד האירופי התמקדו בהשגת איזון מגדרי טוב יותר (לפחות 40 אחוזים) או שוויון מגדרי (50 אחוזים) בפרלמנט הבא, ובמשרות בכירות אחרות במוסדות אחרים.[16]
בבחירות 2019 נבחרו 308 נשים לפרלמנט האירופי (41 אחוזים). שוודיה בחרה את האחוז הגבוה ביותר של נשים בפרלמנט: 55 אחוזים. בסך הכל, 13 מדינות בחרו 45 עד 55 אחוז נשים, כאשר שבע מדינות הגיעו ל-50 אחוז בדיוק. מצד שני, קפריסין בחרה אפס נשים, וסלובקיה בחרה רק 15 אחוזים. מדינות אחרות במזרח אירופה, כמו רומניה, יוון, ליטא ובולגריה, בחרו כולן פחות מ-30 אחוז נשים בפרלמנט. שמונה מדינות חברות בחרו במספר נמוך יותר של נשים ב-2019 מאשר ב-2014. מלטה, קפריסין ואסטוניה איבדו את הייצוג הנשי הגדול ביותר בפרלמנט האירופי, עם ירידה של 17 אחוז, בעוד סלובקיה ירדה ב-16 אחוז. עם זאת, מלטה עדיין בחרה ב-50 אחוז נשים ב-2019. קפריסין ירדה מ-17% ב-2014 לאפס, בעוד אסטוניה ירדה מ-50% ל-33%. הונגריה, ליטא ולוקסמבורג השיגו את הגידול המשמעותי ביותר (19, 18 ו-17 נקודות אחוז בהתאמה) כאשר משווים את 2019 ל-2014, ואחריהן סלובניה ולטביה, שתיהן הגדילו את אחוז הנשים בפרלמנט האירופי ב-13 אחוז. לוקסמבורג, סלובניה ולטביה בחרו כולן 50 אחוז נשים בפרלמנט.[14]
גיל
נכון לשנת 2019 חברת הפרלמנט האירופי הצעירה ביותר היא קירה מארי פטר-הנסן (אנ') מדנמרק, שהייתה בת 21 בתחילת המושב ביולי 2019, והיא גם האדם הצעיר ביותר שנבחר אי פעם לפרלמנט האירופי.[17] חבר הפרלמנט המבוגר ביותר אי פעם היה מנוליס גלזוס (אנ'), שהיה בן 92 כשנבחר ב-2014.[18]
בחירת לא-אזרחים
אזרחים אירופאים זכאים להיבחר מטעם המדינה החברה בה הם מתגוררים (בכפוף לדרישות התושבות של אותה מדינה); אבל הנבחרים לא חייבים להיות אזרחים של אותה מדינה. האזרחים הבאים נבחרו במדינה שאינה ארץ מולדתם.
משקיפים
מקובל שמדינות המצטרפות לאיחוד האירופי ישלחו מספר משקיפים לפרלמנט מראש. מספר המשקיפים ושיטת המינוי שלהם (בדרך כלל על ידי פרלמנטים לאומיים) נקבעים בהסכמי ההצטרפות של המדינות המצטרפות.
משקיפים רשאים להשתתף בדיונים, אך הם אינם רשאים להצביע או למלא תפקידים רשמיים אחרים. כאשר המדינות הופכות למדינות חברות מלאות, משקיפים אלה הופכים לחברי פרלמנט מלאים לתקופת הביניים שבין ההצטרפות עד לבחירות הבאות ברחבי אירופה. בין ה-26 בספטמבר 2005 ל-31 בדצמבר 2006 היו לבולגריה 18 משקיפים בפרלמנט ולרומניה 35. אלה נבחרו ממפלגות הקואליציה והאופוזיציה כפי שהוסכם על ידי הפרלמנטים הלאומיים של המדינות.[2] לאחר ההצטרפות ב-1 בינואר 2007, המשקיפים הפכו לחברי פרלמנט (עם כמה שינויים). באופן דומה, לקרואטיה היו 12 חברים משקיפים החל מ-17 באפריל 2012, שמונו על ידי הפרלמנט הקרואטי לקראת הצטרפותה ב-2013.[19]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של חבר הפרלמנט האירופי
הערות שוליים
- ↑ Rules of Procedure of the European Parliament - July 2006 - Rule 1 - The European Parliament, web.archive.org, 2019-12-10
- ^ 2.0 2.1 Observer MEPs must squeeze into overcrowded Parliament, POLITICO, 2005-09-14 (באנגלית בריטית)
- ↑ The European Parliament: Historical background | Fact Sheets on the European Union | European Parliament, www.europarl.europa.eu, 2024-03-31 (באנגלית)
- ↑ Veteran MEP Elmar Brok says he won’t stand in European Parliament election, POLITICO, 2019-01-21 (באנגלית בריטית)
- ↑ "What to expect in the 2009-14 European Parliament": Analysis from an EU expert, web.archive.org, 2010-02-10
- ↑ Work in plenary, web.archive.org, 2011-09-21
- ↑ European Parliament activities, web.archive.org, 2011-11-25
- ↑ The European Parliament | EUR-Lex, eur-lex.europa.eu (באנגלית)
- ↑ The Union’s annual budget for the 2024 financial year, 5.7.2023
- ↑ "Germany blocks MEP pay rises" (באנגלית בריטית). 2004-01-26. נבדק ב-2025-05-03.
- ↑ Fresh start with new Members' Statute, europarl.europa.eu
- ^ 12.0 12.1 About rules for Members | Ethics and Transparency | MEPs | European Parliament, www.europarl.europa.eu (באנגלית)
- ↑ CODE OF CONDUCT FOR MEMBERS, 7.2023
- ^ 14.0 14.1 EU closes in on target for gender parity in the European Parliament, European Data Journalism Network - EDJNet (באנגלית אמריקאית)
- ^ 15.0 15.1 How gender balanced will the next European Parliament be?, European Data Journalism Network - EDJNet (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Women in politics in the EU, 3.2019
- ↑ 21-year-old Danish student Kira Peter-Hansen is youngest ever MEP, euronews, 2019-05-29 (באנגלית)
- ↑ Oldest and youngest MEPs by Member State | News | European Parliament, www.europarl.europa.eu, 2014-06-26 (באנגלית)
- ↑ Parliament to welcome Croatian "observer" members | News | European Parliament, www.europarl.europa.eu, 2012-03-30 (באנגלית)
חבר הפרלמנט האירופי40973607Q27169