חוות העלמות
חוות העלמות הייתה חווה חקלאית להכשרת נערות לעבודה בחקלאות על שפת ים כנרת, שפעלה בין השנים 1911–1916.
את רעיון הקמת חוות להכשרת פועלות חקלאיות פרסם מנחם שמואלי (ממש"י) ב-1910. בשנת 1911 חכרה החלוצה חנה מייזל מחוות כנרת שטח אדמה ליד שפת ים כנרת ובחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. מטרתה הייתה להכשיר פועלות לעבודה חקלאית אשר תוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים. בין החניכות הראשונות הייתה המשוררת רחל בלובשטיין אשר החוויות שלה מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה, וכן שרה מלכין ותחיה ליברזון. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.
הקמת החווה
בשנת 1910 הגה ממש"י את רעיון הקמת החווה במאמרו הפמיניסטי "לשאלת הפועלת הגלילית" שפורסם ב-1910:[1]
כשם שנקטנו אמצעים לחנך פועלים חקלאים, כך צריכים אנו לנקוט אמצעים לחנך פועלות חקלאיות, ואחד מהאמצעים הראשונים הוא: ליסד על־יד החווה כנרת מחלקה לגידול בהמות, עופות וכו', שעלמות תוכלנה להתלמד שם ולהתרגל בעבודה זו.
באותה שנה החלה מייזל לפעול עבור הקמת חוות לימוד חקלאות לנערות. היא נסעה לאירופה במטרה להשיג מימון מגורמים שונים בתנועה הציונית. אוטו ורבורג, יושב ראש המחלקה הארץ ישראלית של התנועה הציונית שישב בברלין, קיבל ממנה בביקורה הצעת תקציב מסודרת לתוכנית של חווה עבור חמש עשרה נערות שתשתרע על מאה דונם, ובה לול, גן ירק ושדות. מייזל צפתה שההוצאות הראשונות יגיעו ל-22,600 פרנק, וההוצאות השוטפות לשנה יהיו 6,000 פרנק. ורבורג ראה את העניין בעין יפה וביקש מארתור רופין להכריע בנושא. בנוסף לביקור זה, השתדלה מייזל גם אצל נציגות "ארגון הנשים היהודיות לעבודה תרבותית בפלשתינה", שהסכים לתמוך בחווה. ההחלטה שנפלה היא כי הקרן הקיימת תחכיר את האדמה, וארגון הנשים יממן את הוצאות החכירה וההוצאות השוטפות. אולם למעשה, מייזל הייתה זו שקבעה את העובדות בהגיעה עם קבוצת נערותיה לכנרת באפריל 1911, והארגון אישר בדיעבד את מה שכבר יצא לפועל[2].
הבחירה דווקא בכנרת נבעה משיקולים שונים. ארתור רופין, שלנגד עיניו עמדו הסיבות הכלכליות, לקח בחשבון את האדמה המושקית ושפע המים בכנרת שיאפשר גידול ירקות. מלבד זאת, מצב החווה באותו זמן היה קשה ביותר, ונתלו תקוות כי חוות הפועלות שקיבלה מימון שוטף לפועלות ולמנהלת ואף שילמה דמי חכירה על הקרקע תהווה כקרש הצלה.
מייזל קיוותה שהשפעתו המחנכת של המקום תגיע גם לבנות טבריה ולנשי המושבות:
ויש לחשוב עוד שלחווה החדשה תהיה השפעה על הסביבה. על בנות האיכרים למשל, שתראינה את הבנות שכמותן עובדות ועבודתן מביאה פרי, ואפשר שתעוררנה אף הן ותימשכנה אחרי עבודה. מפני הטעם הזה נחוץ אולי שהבית יעמוד על מקום גלוי ונראה לעין על הכרך בכנרת.
— מתוך מכתב של מייזל לארתור רופין, 31.10.1912, ארכיון ציוני מרכזי, ירושלים. ראו: מרגלית שילה, עמ' 152
בתחילה גרו הנערות במושבה כנרת, והצטרפו לחוות כנרת בניהולו של יואל גולדה כגוף נפרד אך תלוי. לדברי רופין, יהיה זה שלב ראשון לקראת ייסוד החווה ממש, באוגוסט אותה שנה. שכרן של הבנות נע בין שלושים לחמישים פרנק לחודש, כאשר חלקו הגיע מארגון הנשים וחלקו מחוות כנרת.
על אף שהחווה התפרסמה והביקוש להתקבל אליה עלה והלך, בעיות שונות שהתעוררו הביאו את מייזל להמשיך ולחתור לניתוק החווה מחוות הפועלים, וניהולה כחווה עצמאית:
יש לראות את השנה בסיפוק. אני משוכנעת עתה יותר מתמיד כי ניתן לעשות מהבנות היהודיות פועלות חקלאיות טובות. ואולם, אם אשאל את עצמי- האם כדי להשיג את מטרתנו עלינו להישאר בכנרת? עליי לענות- לא. יש לנו מוסד בעל מסגרת חינוכית ועליו לקבל מקום מתאים. ההנהלה לא מבינה את מטרת מוסדנו ורואה בנו עסק בלבד... אם ברצוננו לחנך פועלות, עלינו לייסד מוסד לשם כך.
— מייזל אל בטי לישנסקי, 14.2.1912, ארכיון ציוני מרכזי, ירושלים. ראו: מרגלית שילה, עמ' 155
בעקבות חילוקי דעות עם מנהל החווה יואל גולדה באשר לשכר הפועלות הנמוך, חוסר התכנון החקלאי ואי הסדרים השונים, הגיעה מייזל למסקנה כי יש להעביר את החווה למקום אחר כחווה שתעמוד בפני עצמה. לבסוף, עם עזיבת גולדה את החווה קטן מאוד מספר הפועלים בה וחלק מהמקום הוחכר לעלמות. בין חוות העלמות לחוות הפועלים הוקם קיר, והחווה הייתה למוסד עצמאי.
יעדיה החינוכיים של חוות העלמות
שלא כחוות כנרת, חוות העלמות לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה מייזל לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. אכן, בחווה תפסו לימודי החקלאות מקום מרכזי, בעוד לימוד ניהול משק הבית קיבל חשיבות משנית. באשר למקומה של הבחורה כאשת איכר, התגלעו מחלוקות בין מייזל לבין מי מבין הבחורות. בעוד היא ראתה בחזונה אישה העובדת בכפר בנוסף על תפקידיה כעקרת בית, בעיני הבחורות נראו עבודות משק הבית, המטבח והילדים כשוליות.
מלבד החזון החקלאי החלוצי, ביקשה מייזל גם לחנך ולפתח בבנות את הרגש העמוק אל הארץ באמצעות אהבת הטבע, וראיית האזור כקרקע ליצירת בראשית.
שגרת היומיום בחווה
יום רגיל בחיי החווה היה בעל שמונה עד תשע שעות עבודה, כאשר בערב התפנו הבנות ללימודים ולתכנון משותף של יום העבודה הבא. מייזל התעניינה בעיקר בגן הירק, והביאה את החווה להתמחות במגוון של גידולי ירקות. הוקמה אף משתלה מוצלחת שאת שתיליה מכרו הבנות לחקלאי האזור. כמו כן נעשו ניסויים בפיתוח סוגים שונים ומגוונים. הבנות עבדו בחקלאות ובבית, כאשר בימים שאינם יפים לחקלאות, הוחלט כי הבנות יעסקו בתפירת בגדי עבודה לפועלים. בימי החורף נתנה מייזל שיעורים בבוטניקה לבנות. בהמשך הוחלט ללמד את הנערות גם טיפול במשק החלב. בדו"חות שוטפים על החווה נכתב תכופות על מצבן הבריאותי של הבנות. האקלים והביצה בכנרת גרמו למחלת המלריה, מה שהביא ב-1914 להחלטה לנטוע אקליפטוסים על מנת לייבש את הביצה[3].
לפי התמונות מהימים ההם הפועלות עבדו כשהן לבושות בשמלות ארוכות, עטופות בכאפיות להגנה נגד יתושים וברחשים למיניהם שגדלו בביצות הנרחבות שהיו בשטחים דרומית לים כנרת. הפועלות נאלצו גם להדוף את הציפורים אשר גילו את עלי הירק במהלך נדידתם. הירקות מגן הירק הוסעו על ידי הנערות בעגלות לשוק בטבריה לחיפה והגיעו גם לדמשק באמצעות הרכבת החיג'אזית. גן הירקות המשיך להתקיים גם לאחר חיסול חוות העלמות בשלהי מלחמת העולם הראשונה[4].
ענף נוסף שנמצא מתאים לבנות היה רפת החלב. יש ביטוי בשירה של המשוררת רחל "חליבת לילה", בו היא מתארת את ההתרחשות ברפת של כנרת. וכך היא כותבת:
בחצר - ביעותי ירח,
להטיו הקרים ודממה,
הו מהר למקלט לרפת,
לפרה, נושמת, חמה."— רחל / "חליבת לילה"
מייזל רוותה נחת מהישגי החווה ומעבודתן של הבנות. מעדויות שונות שנשתמרו במכתביהן של הבנות (ובהן רחל בלובשטיין) משתקפת אווירה טובה של שביעות רצון מהעשייה, על אף תנאי החיים, שהיו קשים ביותר. הבנות עבדו מתוך שמחה ואהבה, וכזה גם היה יחסן למייסדת. ברם, הבנות אהבו את העבודה החקלאית אך מצאו פחות עניין בלימוד תורת משק הבית, תפירה ובישול. הן ביקשו להשתוות לפועל החלוץ וראו את שליחותן בעבודת האדמה. חילוקי דעות שעלו בנושא זה, וכן ספקות באשר ליכולתה של האישה להסתגל לעבודה חקלאית, הביאו לעיתים בחורות לעזוב את החווה. אף על פי כן הייתה מייזל בעיני הבנות כ"אחות יותר גדולה". החוקרת מרגלית שילה רואה את העזיבות מהחווה על רקע הנדידה המתמדת שאפיינה את פועלי העלייה השנייה וביטאה את סערת רוחם. כמו כן, ככל שעלה מספר הפועלות שעלו ארצה היה לחץ גדול של בחורות שביקשו להתקבל לחווה[5].
הבנות התנערו מחיי הדת, והשבת לא נשמרה. את השבתות והחגים ניצלו הבנות לטיולים ולבילויים. השפה העברית, שהייתה חשובה לבנות ביותר, הייתה השפה היחידה בה דיברו בחווה. בקנאותן, השפיעו הבנות גם על הפועלים: "בזה השפיעו העלמות שהדיבור העברי יתפוס מקומו בין כל פועלי כנרת"[6]. בערבים נערכו שיעורים לשיפור העברית, ובוועידת הפועלות במרחביה הציעה מייזל שיתקבלו לחווה רק פועלות שהעברית שגורה בפיהן, שמא תפגע הרמה הלימודית בחווה עקב אי ידיעת השפה.
סגירת החווה והערכת חשיבותה
על אף השתדלותה הרבה של מייזל, נסגרה החווה בקיץ 1917 עקב הקשיים הרבים שהביאה עמה מלחמת העולם הראשונה. עם סגירת החווה ועזיבת הבחורות את המקום, הורגש היעדרן של הבחורות: מלבד בחסרון תוצרתן החקלאית, הדבר ניכר גם במראהו החיצוני של היישוב, בטיפוח הנוי ובניקיון הציבורי.
על אף הזמן הקצר בו פעלה, הייתה החווה בעלת משמעות מיוחדת בכל הנוגע למקומן של הפועלות במטרה הציונית החקלאית. מייזל הביאה לשינוי מעשי, ובעקבותיו לשינוי ההתייחסות אל הפועלות. היא הכניסה בלבן את הכרת ערכן העצמי, תוך שחרורן מהצורך להשתוות בכל לחברים. הפועלים מצדם חדלו לראות בעבודתן כעבודת משרתות, והחלו לראות את השווה והשונה. שינוי זה ביחס לפועלת התאפשר לאחר שהוכיחה את יכולתה וכישוריה, והראתה כי בכוחה להגיע להישגים ולתוצרת.
מייזל מחתה על כך שהבחורים והבחורות שהגיעו לכנרת ראו את אותה מטרה מול עיניהם: עבודה חלוצית חקלאית בארץ ישראל. אולם בעוד הבחורים, שלא ידעו לעבוד, למדו זאת תוך כדי עבודה, הרי ש"איש לא חשב שיש אותה הזכות לצעירה החלוצה"[7]. ואמנם, הוכיח הניסיון החיובי עם הבחורות בחוות הלימוד בכנרת, כי אין הן נופלות מהבחורים ביכולתן לעבוד במשק.
ממרחק של שנים רבות העריכה מייזל עצמה את ההשפעה הגדולה של החווה על מעמד האישה: "זאת הייתה ההתחלה הנועזת לכל הפעולות שעליהן דיברתן... השפעתה על מקום האישה במשק החקלאי ועל גיוונו הייתה מכרעת."[8].
הספר "חוות העלמות"
ערך מורחב – חוות העלמות (ספר)
בשנת 2006 פרסמה הסופרת שולמית לפיד רומן בשם "חוות העלמות" שהוא למעשה המשך לספרה "גיא אוני". בספר זה נוניה סילֶס, בת הזקונים של פאניה סילס, גיבורת הרומן "גיא אוני", מבקשת להתרחק מהחיים המגוננים של בית אמה בראש פינה. נוניה עוזבת את בית אמה בשל אהבתה למתניה בן שלום ומצטרפת לחווה כחניכה. שם היא פוגשת צעירות אחרות בנות גילה, בהן רחל המשוררת. חלקן, כמוה, מגששות אחר עצמאותן וחלקן מבקשות להשתלב בחזון ההתיישבות של הקהילות החלוציות השונות[9].
ראו גם
- חנה מייזל שוחט
- שרה מלכין
- בתי ספר חקלאיים בארץ ישראל
- החלוצות בתקופת העלייה השנייה
- עיינות
- כפר הנוער ויצו ניר העמק
- כפר הנוער ויצו נהלל
לקריאה נוספת
- שולמית לפיד, חוות העלמות, הוצאת כתר, 2006
קישורים חיצוניים
- רחל המשוררת, "על שפת ים כנרת", פרויקט בן יהודה
- מרגלית שילה, חוות הפועלות בכנרת 1911 - 1917 כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השנייה, קתדרה 14, ינואר 1980
הערות שוליים
- ^ ממשי, לשאלת "הפועלת הגלילית", הפועל הצעיר שנה רביעית, מספר 4, 1910, עמ' 4-6
- ^ מרגלית שילה, אתגר המיגדר: נשים בעליות הראשונות, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007, [דרושה הבהרה]
- ^ מרגלית שילה, [דרושה הבהרה]
- ^ אלי שילר, חוות העלמות בחוות כנרת, אריאל 21, 1999, עמ' 113-114
- ^ מרגלית שילה, [דרושה הבהרה]
- ^ הפועל הצעיר, ה, תרע"ב. ראו: מרגילת שילה, [דרושה הבהרה]
- ^ בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל[דרושה הבהרה]
- ^ לתולדות חינוך הבת להתיישבות, תל אביב: תרבות וחינוך, 1967, עמ' 47
- ^ מקור: [1]
