תקנת 1804
תקנת 1804 (נקראה גם "חוקת היהודים" או "חוקת 1804" בפי היהודים "גזירת הפונקטין[1]") היא תקנה שבמסגרתה ניסה אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה להתמודד עם תוספת של למעלה ממיליון יהודים לארצו, בניסיון לשלבם במדינה על פי השקפת עידן הנאורות.
רקע
עד לסוף המאה ה-18 חל איסור על יהודים לחיות ברוסיה. יהודים בודדים בלבד קיבלו היתר ישיבה מוגבל. בשלהי המאה ה-18 חולקה פולין מספר פעמים בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה. כתוצאה מכך התווספו לרוסיה שטחים נרחבים (אשר נמצאים היום בבלארוס, ליטא, אוקראינה המערבית ומחוזות פולין המזרחית) ובהם חיו יהודים רבים. בעקבות כך, נוספו מאות אלפי יהודים לגבולות רוסיה, ובבת אחת נוצר ברוסיה המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם. הממשלה קבעה כי היהודים יוכלו לגור רק בשטחים הרוסיים החדשים, שבהם ישבו היהודים גם קודם. תחום זה נקרא "תחום המושב".
הצארית יקטרינה הגדולה ניסתה להנהיג רפורמות בהשפעת רעיונות הנאורות. כחלק מגישה זו ניסתה לקבל את היהודים שצורפו לממלכתה כשווים בין שווים. ליהודים הוענקו זכויות בערים, בהן הזכות לעסוק בסחר בלי כל מגבלות. כתוצאה מכך התלוננו סוחרים רוסים על כך שיהודים מתחרים בהם בצורה בלתי הוגנת.
הוועדה לשיפור מצבם של היהודים
עם עלייתו לשלטון נדרש הצאר אלכסנדר הראשון לשאלת מעמדם של היהודים בממלכתו. הוא הקים ב-9 בנובמבר 1802 את "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים", שדנה למעשה בדרך הטובה ביותר ל"תיקונם" של היהודים. ההתלבטות הייתה בין אלו שסברו שצריך קודם לשנות את אורח חיי היהודים ואז אפשר יהיה לשלבם בחיי המדינה, לבין אלו שסברו שיש להעניק קודם זכויות וכתוצאה מכך יחול התיקון המבוקש. באוקטובר 1804 השלימה הוועדה את מלאכתה והגישה לצאר את מסקנותיה.
התקנות וביצוען
על בסיס מסקנות אלה אישר הצאר ב-9 בדצמבר 1804 (כ' כסליו תקס"ה) את "תקנת 1804" (תקנת היהודים) הכוללת חמישים וארבע פסקאות, ומשקפת את ההנחות האלה: היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה ועל כן יש לתקן את מצבם, תיקון ברוח האבסולוטיזם הנאור. התקנות יועדו להגן על החברה מפני היהודים, על פי תפיסות משכיליות-יצרניות לפיהן עובד האדמה הוא אדם מועיל ויצרני, ולעומתו הסוחר הזעיר והמתווך הם גורם מזיק לכלכלה ויש לרסנו.
כמסקנות מהחלטות הוועדה הוטלו על היהודים גזירות ובמקביל הם זכו בהישגים אזרחיים. נאסר על יהודים להמשיך לעסוק בחכירה ובהפעלת בתי מרזח, פעולות שהיו פרנסות יהודיות מקובלות. על מנת ליצור חיץ בין יהודים לכפריים ולמנוע ניצולם קבע הצאר כי על יהודים היושבים בכפרים ואינם עוסקים בחקלאות באופן אישי לצאת מהכפרים אל העיירות של תחום המושב. במקביל עודדו התקנות יהודים לעבור לעסוק בחקלאות והובטח כי יהודים שיהיו חקלאים לא יהיו צמיתים. התקנה קבעה כי על מנת לאפשר ליהודים להתפרנס, חייבות גילדות האומנים לקבל יהודים לשורותיהן והובטח כי יינתנו הלוואות למי שירצה להקים בית מלאכה. ילדים יהודים הורשו ללמוד בבתי-ספר כלליים ובמקביל הותר ליהודים להקים ולתחזק בתי ספר משלהם.
פסקה 10 קבעה כי מ-1812 ואילך לא יוכל יהודי להיבחר לתפקיד ציבורי, כולל משרת רבנות או משרה בקהילה היהודית, אם אינו שולט באחת מהשפות: רוסית, פולנית או גרמנית.
פסקה 51 קבעה כי משרתו של רב הקהילה מוגבלת להשגחה על מנהגי הדת של חברי הקהל ופרשנויות הקשורות לעניינים דתיים. הופקעה מהרבנים סמכותם לדון בדיני ממונות או חובות. דיונים אלו נמסרו על פי פסקה 49 לבתי הדין הכלליים.
פסקה 53 אפשרה, במקרה של מחלוקת בין שתי קבוצות בתוך הקהילה, לקבוצת יהודים לפרוש מהקהל הקיים ולהקים לעצמם בית כנסת. פיסקה זו נוצלה על ידי החסידים להקים לעצמם בתי כנסת בלי לחשוש מן המתנגדים לחסידות.
תחום המושב הורחב מעבר לשטחים שסופחו מפולין, גם לדרום אוקראינה ולחופי הים השחור, וכן הותר ליהודים להתיישב בקווקז, כולל גאורגיה. עם זאת, הגבול המזרחי של תחום המושב נותר במקומו, כדי למנוע ישיבת יהודים בשטחי רוסיה ההיסטורית.
בעקבות תקנת 1804 החלה ההתיישבות החקלאית היהודית בחרסון. ב-1807 החל בעצלתיים הגירוש מהכפרים. הגירוש היה תלוי בפקידי הממשלה המקומיים. חלקם חשבו שהערים שבתחום המושב כבר מלאות ביהודים חסרי פרנסה ונמנעו מביצוע הגירוש. חלק אחר ניצל את התקנות וגירשו את כל היהודים הכפריים. בעלי האחוזות הפולנים והביילורוסיים היו זקוקים לחוכרים היהודים לתפעול האחוזות, לסחר בתוצרת החקלאית ולמכירת היי"ש והתנגדו לגירושם של היהודים "שלהם". ההתנגדות מהשטח והסתננותם של יהודים חזרה מהעיירות לכפרים הקפיאו את התהליך.
הערות שוליים
