חסידות

מתוך המכלול
(הופנה מהדף תנועת החסידות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "חסיד" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חסיד (פירושונים).
Disambig RTL.svg המונח "חסידות" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חסידות (פירושונים).
המגיד מקוז'ניץ, מגדולי מפיצי החסידות בפולין גופא.

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית בעם ישראל שהתעוררה בשנות ה'ת"ק. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב. תלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לרחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה. הגותה של החסידות, מתאפיינת בשאיפה ל"דבקות" בה', עבודת ה' בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. בדורות המאוחרים יותר מתאפיינת החסידות גם בגיבוש חצרות חסידיות ספציפיות סביב שושלות של אדמו"רים.

היסטוריה

רקע היסטורי

הסיבות להצלחת תלמידיהם של ממשיכי הבעש"ט והמגיד ממזריטש ולקליטת דרכם בעם ישראל אינם ברורים כל צרכן בדרכי המחקר.[1]

הנסיבות לצמיחתה והתפשטותה של התנועה החדשה – זאת מלבד עצם החידוש המהפכני שבדרכה, שהציעה ולו לפשוט מבין תומכיה התעלות רוחנית וקשר עם הבורא גם בהיבטים הגשמיים והרגילים של החיים, באמצעות דבקות בצדיק – נתלו במספר גורמים. במאה החמישית לאלף השישי הלכה והתפשטה חכמת הקבלה, מה שהיה בעבר נחלת מובחרים מעטים הפך לגלוי לעין כל.[2] החלטת הבעש"ט ואנשיו לחדול מלפעול כמעגל מקובלים נסתרים כפי שהיה בעבר ולהפוך את עיסוקם לפומבי, הרגע שחולל את החסידות, הייתה מעין הד לכך.

בנוסף, על אף שערב הופעת החסידות האוטונומיה הקהילתית היתה איתנה יחסית, סמכותה המוסרית של ההנהגה הוותיקה הלכה והתערערה. הפריצים הגויים שהיהודים השתייכו להם התערבו לא פעם בהליכי בחירת הפרנסים והרבנים, עד כדי כך שנושאי משרות אלה נתפשו לעתים קרובות כעושי-דברם ותו לאו. יחס שלילי זה הקשה על הקהל לראותם כנטולי פניות בהיבטים של חיי הציבור שנדרשו להכריע בהם, בעיקר הסדרת נושא החכירות – רכישת זכיונות על מכירת יי"ש, טבק ועוד היו אבן הפינה של החיים הכלכליים בקרב היהודים לצד מסחר – ומניעת תחרות שוחקת כנגד התושבים הוותיקים מצד מהגרים חדשים. הצדיקים, שכוננו הנהגה חוץ-ממסדית, יכלו להופיע כבוררים הוגנים בסוגיות אלה.

לבסוף, היה אופי ההנהגה המפתח להצלחתה של החסידות: ראשיה, על אף הטונים הקבליים החזקים שליוו את פעילותם ועוררו חשש כבד בקרב מתנגדיהם מהמשך לשבתאות ולפרנקיזם, נמנעו מתוקפנות יתרה כלפי האליטות הישנות והדגישו כי לא באו לערער את סדר הערכים של אלה. הם היו שמרנים ומתונים בבסיסם. עלייתם הייתה קרובה דיה להופעתה של ההשכלה כאיום משותף עליהם ועל יריביהם; הם ניחנו בכשרון ארגוני רב שאפשר להם להתקבל על כל החוגים בחברה היהודית, מפטרוניהם העשירים של האדמו"רים בערים הגדולות ועד לעניים המרודים. שמרנותם והצלחתם להתברג בהדרגה אל תוככי הממסד הפכה אותם עד מהרה לגורם הדומיננטי ביותר בקרב יהודי מזרח אירופה: כבר בה'תק"ס, שלטה החסידות בכל המרחב למעט ליטא[3].

הבעש"ט

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבעש"ט
ההרים בסמוך לקוסוב.

מעט ידוע בוודאות על רבי ישראל בן אליעזר, הבעש"ט, הנחשב לאבי החסידות. הוא נולד ככל הנראה מדרום לנהר הפרוט, בספר הצפוני של נסיכות מולדובה, בשנת ה'תנ"ח. הוא סבב בדרום-מערב אוקראינה של היום ורכש מוניטין כ"בעל שם", מרפא עממי שהשתמש בעשבים וגם בקמיעות, לחשים והשבעות קבליות. אף שלא היה משמש כרב, היה תלמיד חכם מספיק גדול כדי לקבץ תלמידים בבית-המדרש ולשאת את אחותו הגרושה של רב. מלבד זאת, תולדותיו לקוחות מהגיוגרפיות חסידיות. לפי מסורות אלה, בעודו ילד הכיר בסגולותיו "רבי אדם בעל שם טוב", שהיה לכאורה נצר לשושלת ארוכה של צדיקים נסתרים שהעבירו זה לזה מדור לדור רזין דאורייתא שלא התגלו עד אותה שעה. אלה נמסרו לישראל הצעיר. הוא התבודד עשר שנים בהרי הקרפטים, בין קיטוב לקוסוב, ושם התגלה אליו אחיה השילוני ולימד אותו עוד נסתרות. בגיל שלושים ושש ניתנה לו הרשות משמים להתגלות כמקובל ופועל ישועות.

בשנות ה'ת"ק מתועד שהתיישב במז'יבוז' שבפודוליה, הקים לעצמו מעגל של תלמידים ושמו יצא בכל החבל ומעבר. ברשומות מן הזמן שהיה עשיר ומפורסם מאוד. הבעש"ט הדגיש כמה יסודות בקבלה ובמידת-מה גיבש משנה ייחודית משלו. בין היתר, הרבה לעסוק בנוכחות ה' בכל הבריאה והסביר שבשל כך, גם מעשים גשמיים פשוטים כמו אכילה יכולים להיטען במשמעות רוחנית ולאפשר השגת דביקות בה'. הוא נודע במיוחד בתפילותיו ההתלהבותיות והארוכות ובהקפדתו על כוונה, ותיאר את המילות והאותיות ככלים הנוצרים לאגירת האור מהעולמות העליונים. בנוסף החשיב מאוד את השמחה וההתלהבות בעבודת ה' וההתעלות הרוחנית ודחה את הסגפנות והפרישות שרווחו אז בקרב מקובלים ומבקשי דרגה גבוהה יותר. אחד התלמידים שנמשכו אליו עקב כך היה רבי דב בער ממעזריטש, שהיה לפי המסופר נכה עקב סיגופיו הקשים. הבעש"ט הניח את היסודות לתורת ולתנועת החסידות ופיתח דרך שתציע להמונים מסלול פשוט ונגיש יותר לקרבת ה'. למרות זאת, הוא נותר כל ימיו מנהיגו של חוג מצומצם של תלמידים מורמים מעם ומעולם לא הפיץ את משנתו בציבור הרחב. [4]

התבססות

עם מות הבעש"ט, קיבלו על עצמם רוב תלמידיו את הנהגתו של רבי דב בער, רבי המגיד ממעזריטש, אם כי רבי יעקב יוסף מפולונאה ומעט אחרים בחרו לפעול לבד. מחצרו בווהלין פנה המגיד לשכלל ולהרחיב את הרעיונות הבסיסיים שפיתח מורו, כשהוא ומעגל תלמידיו בונים תורה שלמה ומקפת, תהליך שהמגיד החל בו אך נעשה ברובו רק על ידי ממשיכיו. הבעש"ט וסובביו השתמשו במושג "חסיד" במובנו הישן, של אדם ירא שמים לפנים משורת הדין; בהמשך נוצרה הבחנה ברורה בין משמעות זו לדרך החסידות שיצאה ממעזריטש, ושההולכים בה כונו בשעתו "חסידים חדשים" כדי להבדילם. המונח "חסיד" התקשר כל כך עם התנועה הצומחת עד שמובנו המקורי הואפל תחת החדש, וככזה נכנס גם ללשון העכשבית – במשמעות של "אוֹהֵד, מַעֲרִיץ" ולא של אדוק.[5]

משנתם של המגיד ורעיו כללה היבטים רבים. חשיבות התפילה והכוונה בה הודגשו כל כך עד שרבים מאנשיהם איחרו את זמנה מעבר לזמן תפילה כדי להתכונן ולכוון. דברי הבעש"ט על הצורך להעלות מחשבות טמאות לשורשן במקום להיאבק בהן שוכללו לעיקר שלם על ידי יורשו, שתיאר את ההתמרה של מחשבות ורגשות רעים לטובים כתהליך פנימי שלם, מעין מקבילה בתוך האדם של הספירות האלוקיות. אבל החשוב ביותר היה רעיון הצדיק החסידי, שהפך לצינור להורדת שפע להמוני מאמיניו ולהעלאת תפילותיהם ובקשותיהם, וכסמכות מוסרית ומדריך רוחני. המגיד ממעזריטש נפטר ב-ה'תקל"ב. כעשרים מאנשי מעגלו יצאו, קודם ואחר כך, להפיץ את רעיונותיהם ברחבי מזרח אירופה. רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי שניאור זלמן מליאדי פעלו בצפון הרחוק, בליטא; רבי מנחם נחום מצ'רנוביל חצה את הדנייפר והשתקע מצפון-מזרח לקייב; רבי לוי יצחק מברדיצ'ב נסע בתחילה לפינסק ולאחר מכן התיישב בפודוליה,[6] בסמוך למרכז; רבי אלימלך מליז'נסק, אחיו רבי זושא מאניפולי ותלמידם המשותף רבי ישראל הופשטיין ביססו את נוכחות התנועה בפולין גופא; רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב הביא את החסידות לסביבות גליציה. רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם הכהן מקליסק הנהיגו את עליית החסידים לארץ ישראל. החסידות החדשה התפשטה במהירות במרחב.

התלהבותם הרבה בתפילה ואיחור בזמניה, ונטיית מנהיגיהם להורות לפעמים הלכה בנימוקים קבליים – לפי המסופר בחיבור הבעיתי והאנטי-חסידי "שבר פושעים", המגיד ממעזריטש הורה פעם לשחוט פרה חולה שלא יכלה ללכת ארבע אמות, בטענה שהתגלגלה בה נשמה שנצרכה לתיקון; סיפורים רבים מן הסוג הזה נפוצו בתקופה – כולם הטרידו את הרבנים והזכירו לרבים את השבתאות. כך החלה ההתנגדות לחסידות, שהוביל הגאון מווילנה. במסגרתה הוחרמו ב-ה'תקל"ב החסידות ואנשיה. ב-ה'תקמ"א, במהלך סיבוב עימותים נוסף, נשרפו כתבי ר"י מפולונאה והוטל חרם על החסידים בברודי. המעבר ההדרגתי לתפילה בנוסח האר"י במקום נוסח אשכנז אף הוא סיפק למתנגדים עילה למאבק. סידור ראשון ממין זה במזרח היבשת הודפס ב-ה'תקמ"א בז'ולקבה דווקא בהסכמת חכמי הקלויז בברודי, מוקד חריף של התנגדות, אך הם הדגישו כי אל לאנשים פשוטים להתפלל מתוכו. כבהיבטים אחרים, המלחמה בתנועה החדשה הובלה על ידי "החסידים הישנים", המקובלים המורמים מהעם שקיימו את אורח חייהם בסגירות ובהיעלם מהציבור (ראש וראשון להם היה הגר"א עצמו). חרמות, הלשנות ועימותים קשים התחוללו בכל המרחב, אך התנועה הוסיפה להתפשט ולהתעצם ללא הרף. בשנות ה'תק"ם יצאו לאור שלושת החיבורים הגדולים של החסידות המוקדמת: "תולדות יעקב יוסף" לר"י מפולנאה שנתפרסם ב-ה'תק"ם; "מגיד דבריו ליעקב" שכלל את ליקוטי דבריו של המגיד עצמו ויצא ב-ה'תקמ"א, תשע שנים לאחר מותו; ו"נעם אלימלך" שנתחבר על ידי רבי אלימלך מליז'נסק.

ב-ה'תקנ"ח עוד הביאו המתנגדים למעצר בעל התניא באשמת ריגול, אך פטירת הגר"א שנה קודם שלל מהם את מנהיגם ואת מקור סמכותם העיקרי. ב-ה'תקס"ד אירעה עוד התפתחות חשובה שקיצצה את כנפיהם, כשהצאר אלכסנדר התיר הקמת מנייני תפילה עצמאיים. גם האיסור על חרם ברוסיה ב-ה'תקנ"ה ותקנות אחרות שהחלישו את הקהילות מנעו מאויביה לפעול נגד התנועה בתקיפות.[7] בממלכת הבסבורג, נהנתה החסידות מסובלנות רשמית באופן רציף, כחלק מהמדיניות הקיסרית, וכבר ב-ה'תקמ"ח נאסר על רדיפתה.[8] רבי חיים מוולוז'ין הוביל את המתנגדים לשיטות התגוננות סבילות יותר, כמו הקמת מוסד הישיבה שנועד לחסן את הנוער ולספק לו חלופה רוחנית מושכת לא פחות. הוא נטרל את ניגודיות ואחדות הניגודים הטמונים בקבלה – ואת הפוטנציאל שלהם להשוות את הערך הרוחני של קיום מצוות לכל מעשה שנעשה בכוונה מתאימה וכולי – באמצעות הקביעה שהאדם אינו יכול להתקרב לנקודת המבט האלוקית ולכן מנוע כליל מלתפוש את המציאות באחדותה. אין לו אלא למלא את מה שנמסר לו.

החסידות עצמה יצאה מהמאבק מחוזקת ומגובשת לאין שיעור, עם זהות ברורה.[5] בדור הרביעי של הצדיקים: רבי מנחם מנדל מרימנוב תפס את מקום הנעם אלימלך שמת ב-ה'תקמ"ז כמנהיג בגליציה, והחוזה מלובלין ירשו בפולין הקונגרסאית.

דור שלישי ואילך

לאחר פטירתו של המגיד ממזריטש התפצלה הנהגת התנועה לפי האזורים השונים. בשלב השלישי (ה'תקל"ב - ה'תק"ס) עמדו בראש החסידות תלמידי המגיד. בווהלין פעל רבי פנחס שפירא מקוריץ, בפודוליה פעל רבי לוי יצחק מברדיטשב. בראש מפיצי החסידות בגליציה עמדו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי. תלמידי רבי אלימלך, בהם רבי אברהם יהושע השל מאפטא והחוזה מלובלין הפיצו את החסידות בפולין. בין מנהיגי החסידות ברוסיה הלבנה בלטו רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי שניאור זלמן מלאדי, שהיה הראשון ליצור חיבור שיטתי של החסידות, בספרו "לקוטי אמרים-תניא". בספר זה, ובהנהגתו בכלל, הוא כיוון לחסידות שכלית יותר, בניגוד לגישה הרגשית יותר ששלטה בחסידות, ולכן רבים ממנהיגי החסידים בדורו התנגדו לו.

בשל ריבוי היהודים החסידיים, התפצלה התנועה לחצרות רבות. בתחילת שנות ה'ת"ר השתנה אופיה של התנועה, ובמקום מנהיגות שמתבססת רק על השראה, שאחריה נהרו החסידים, התפתחה מנהיגות שושלתית, הממשיכה עד היום.

בזמן השואה הושמד חלק גדול מהתנועה, אך אדמו"רים וחסידים שנמלטו מאימיה ייסדו מחדש קהילות, בעיקר בארץ ישראל ובארצות הברית. למרות ההשכלה והחילון, והמכה הגדולה שקיבלה התנועה בשואה, התנועה ממשיכה לגדול ולהתפתח, והיא מהווה חלק מרכזי בחברה החרדית בישראל.

מחשבת החסידות

הבחנות

ההיסטוריה הארוכה של החסידות, הסיעות הרבות שהופיעו בתוכה ובמיוחד שימושה הרב בדרשנות לסוגיה, בכתב ובעל-פה, עם התייחסות ענפה למקורות מוקדמים יותר, הקשו על חוקריה להציג משנה סדורה המשותפת לכל הזרמים בתוכה. כפי שציין יוסף דן, "כל נסיון כזה נכשל". מאפיינים שנחשבו בעבר ייחודיים לחסידות נתגלו עם הזמן כמקובלים הן בקרב קודמיה והן אצל המתנגדים לה, והדבר נכון עוד יותר ביחס למוטיבים נפוצים המזוהים עמה[9]. קשה גם להפריד בין התנועה למקור השראתה הראשי, קבלת האר"י, ולהכריע מה בהגותה מקורי ומה אינו אלא ניסוח שונה במקצת. מנדל פייקאז' טען שהחסידות לא חידשה כמעט דבר שאינו נמצא ביצירות שחוברו שנים רבות לפני עלייתה. מקוריותה, סבר, נעוצה באופן שבו ניצלה מושגים ישנים כדי ליצור תנועה ממוסדת ומאורגנת היטב[10].

בין המאפיינים המזוהים עם החסידות שנפוצים מאוד גם מחוץ לה, נמצא הדגש על השמחה בעבודת הבורא ובחיים. כך גם הכבוד ל"יהודי הפשוט" לעומת האדרת תלמידי החכמים שנפוצו לכאורה בקרב מתנגדיה; מאפיין זה מוזכר בספרות מוסר שקדמה לה במאות שנים. המתח בין החסידות לממסד הרבני השלט באותם ימים, שסמכותו נשענה על גדלות מזויפת של חבריו בתורה, התפוגג במהירות והתנועה הדגישה במהרה את מרכזיות הלימוד הסדור. גם הדימוי הפופולרי של ניגוד בין החסידים הנלהבים והשקועים בקבלה למתנגדיהם ה'יבשים' והרציונליסטים הוא חסר בסיס: האחרונים עסקו בקבלה לא פחות מהראשונים[9]. למרות שהיא מקושרת עם הדגשת החיוניות והחיים הבריאים כאמצעי להתעלוּת, במקום הסיגופים העצמיים שרווחו לפניה, החסידות לא דחתה כליל את הסיגוף והפרישות. חצרות אחדות אף הנחילו אותם לכלל הציבור בהיבטים מסוימים, בעוד שלפני התנועה רק קומץ נהג כך[11].

עניין נוסף שהקשה על הגדרת גבולות ומכנים משותפים הוא הפער בין החסידות המוקדמת, לבין זו המאורגנת. השלב הראשון התנהל כתנועת תחייה דינמית, בעוד שהבא אחריו התאפיין בהתבססות והקמת חצרות ממוסדות עם מנהיגות העוברת בירושה. התורה הרוחנית-קבלית שהופצה על ידי אבות החסידות לא נזנחה: אדמו"רים רבים הוסיפו להיות הוגים מקוריים ויצירתיים, ולמרות הטענות בדבר "ניוון", התנועה נותרה תוססת ופעילה. עם זאת, אכן הופחת הדגש על היבטים רבים של הדוקטרינה המוקדמת לטובת אפיקים שגרתיים ומקובלים יותר לביטוי רוחניות, כמו לימוד תורה, ויסודות קיצוניים יותר נוטרלו ועומעמו. החסידים לא בחרו להם צדיק על פי סגולותיו האישיות והכריזמטיות אלא המשיכו בדרך כלל להשתייך לחצר שאליה השתייכו אבותיהם[12].

הנכוחות אלוקית והתאחדות ההפכים

רבי משה טייטלבוים מאויהל,ממפיצי החסידות בהונגריה.

המושג הבסיסי העומד בבסיס מחשבת החסידות הוא רעיון הנכוחות (האִימַנֶנְצִיָה בלע"ז) – הנוכחות האלוקית ביקום כולו, המבוטא תדיר בציטוט מתיקוני הזוהר (קכ"ב עמ' ב'): "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ". השקפה זו, שלפיה כל העולם ספוג ממש באלוקות, יונקת מהקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט, אך הורחבה מאוד במחשבת החסידית. בטרם הבריאה, נדרש ה' לצמצם את נוכחותו המושלמת, המופשטת והבלתי-מוגבלת, המכונה "אור אין-סוף". כך נוצר "חלל פנוי" שנותר בו רק רישום לאור אין-סוף והנפרד לכאורה מעצמות האלוקות. לכן, בחלל זה יכלו להתקיים טוב ורע, סתירות, רצון חופשי ותופעות אחרות שלא היו אפשריות בתוך האין-סוף המושלם והאחיד; ובפשטות, ניתן היה לברוא בו את העולם. אך מציאות היקום תלויה לחלוטין במקורו האלוקי ובמהותו הרוחנית שבלעדיו היה כאין וכאפס. במקביל, האין-סוף אינו יכול להופיע בצורתו השלמה בתוך החלל הפנוי ומוכרח לצמצם את עצמו בגשמיות מוגבלת שניתן לתפוש בחושים. כך מתקיימת אחדות ההפכים (דיאלקטיקה בלע"ז) בין הגשמיות החומרית לאלוקות, כשל אחת מתמירה עצמה לשנייה: כשם שה' צריך לצמצם את עצמו כדי להתבטא בעולם החומרי, כך שומה על הגשמי ובני-האדם במיוחד להתעלות ולהתאחד מחדש עם האין-סוף. רש"ז מלאדי תיאר את אחדות הההפכים הזו והשלכותיה ב"תורה אור": "תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחינת יש לבחינת אין". תכלית האדם היא לחלץ את הניצוצות, רישומי האור המקורי, שנשבו בקליפות המצויות ב"חלל הפנוי", להעלותם לשורשם מלמעלה ובכך לתקן את הבריאה.

כאמור, תפישה זו נשאבת מהקבלה. אך בעוד שהאחרונה הציגה אותה בעיקר בהקשרים העולמיים, דוגמת האופן שבו ה' מצמצם את עצמו אל העולם בעשר הספירות והיחסים בין מידותיו השונות המגולמות בהן, החסידות החילה אותה על הפרטים הפשוטים והיום-יומיים ביותר של החיים. סיעות החסידיות מקדישות מקום רב לניגודיות המשלימה בין "אין", במשמעותו הכפולה כ"שום-דבר" ו"אינסוף", ל"יש" הגשמי, המדיד, ונוטלות אותה כאמצעי לפענוח והבנת המציאות עצמה. מורי החסידות למדו שכל דבר מגלם בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, ומעבר לכל חזות נגלית של המציאות הסופית מצויה מהותה האינסופית. המציאות איבדה את מעמדה העומד וקיים משעה שהיא נמדדת באמת מידה המבקשת לחשוף את מהותה האלוקית הגלומה בהיפוכה הגשמי.

מושגים רבים נגזרו מעקרון-על זה. החסידות הדגישה את הצורך להשיג דבקות בה'. מאחר שה' נוכח בכל מקום, פשוטו כמשמעו, יכול וצריך כל יהודי לדבוק בו בכל שעה. לשם כך מוטל עליו להשתיק את דחפיו הנמוכים ולהתוודע למציאות היות הבורא בכול, וכך להשיג דבקות, ועמה ביטחון ושלווה. הדבקות פורשה גם כמעין מצב של היגאלות פרטית לרוח האדם. מנהיגיה היו אמורים לא רק להשיג דבקות בעצמם אלא גם להנחות את קהלם אליה. היו בכך שלבים ורמות מרובים, מההתעלות בדבקות של הצדיקים ועד לקרבת אלוקים, פשוטה יותר, של האדם הפשוט במהלך התפילה.

בנושא הדבקות כרוך גם המושג החבד"י של ביטול היש, כלומר ההבחנה בכך שבעוד "עיני הבשר" הנחותות מציגות בפני האדם מצג שווא שלפיו העולם הוא חומרי, אדיש ונטול רוחניות, בר-הדעת צריך לדעת כי מדובר באשליה ולראות מבעד לה את נוכחות הבורא בכול. יש להתגבר על הבלי והסחות הקיום הגשמי ולהתמקד בעבודת הבורא ובדבקות בו. מי שמצליח ליישם זאת באופן מלא אמור להתנתק מהווייתו העצמית ולתפוש עצמו כ"אין", וכך נשמתו יכולה להשיג דבקות מלאה ולחזור לקיום שאיננו עצמאי ונפרד מזה של אלוהים. מצב מושלם זה מכונה התפשטות הגשמיות, שהוא ההיפוך הניגודי של מושג הצמצום. כדי להיות מסוגל להשיג את "ביטול היש" ולהתגבר על דחפי הבשר יש לדחוק הצידה את "הנפש הבהמית" המטעה את האדם ולהתחבר ל"נפש האלוקית" שנחצבה ממקור עליון ושואפת מטבעה לשוב ולהתרומם אליו; דיכוי "הנפש הבהמית" אמור להיעשות באמצעות התבוננות והרהור מתמידים על טבעו הנסתר והאמיתי של העולם, אותו יש לראות לא ב"עיני הבשר" של "הבהמית" אלא ב"עיני הרוח" של האלוקית. כדי להצליח בכך יש צורך בכוונה חזקה במחשבה. עניין הכוונות בכלל הוא נושא מרכזי ביותר חסידות, שמשנתה אודות אחדות המציאות ועל הזליגה בין מצב אחד למשנהו (חומר ורוח, אלוקי וגשמי) הביא אותה לעמעום ההבדלים בין מחשבה והרהור לעומת דיבור או מעשה ממשי ולראות את כולם כנעים על אותו מישור ללא מחיצה של ממש: כוונה עשויה להיתרגם מיד להשפעה רוחנית מיטיבה או שלילית, והרהור פגום עשוי להיות מסוכן ממש ואפילו יותר ממעשה קונקרטי.[13] באמצעות ההתבוננות, החסיד המושלם צריך לחוש "השתווּת", מעין אדישות עניינית וצוננת, כלפי ענייני העולם הזה. אל לו להזניח אותם כליל ושומה עליו לכלכל את עצמו ומשפחתו, אך הוא אמור להפנים ולהבין את השטחיות והשקריות של הגשמי. צדיקי החסידות הפצירו בחסידם ל"התבטל" ולהגיע לדרגה כזו, אם כי הבינו היטב שמדובר במאבק פנימי קשה. המתח שבין האמונה במהות האלוקית של הנראֶה לבין אדישותו ויתמותו של העולם הנתפש בחושים הם נושא מרכזי בספרות החסידות.

קברו של רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק.

נגזרת חשובה במיוחד של הניגודיות בין חומר לרוח היא העבודה בגשמיות. כשם שהאין סוף צמצם עצמו אל היקום המדיד כך אפשר להעלות את מרכיביו חזרה; ובאותה מידה שהספירות הגבוהות משפיעות על המתרחש בתחתונות, כך גם הפעולות הפשוטות ביותר בעולם הזה, אם הן נעשות כנדרש, יכולות לשנות את הקורה שם. החסידות לימדה שמעשים מוחשיים שבוצעו היטב ובכוונה, כמו ריקוד ואכילה, יכלו לשחרר את הניצוצות השבויים בקליפותיהם שסבבו בעולם. מאחר שהחומר היה ספוג רסיסים אלוקיים, נדרשו גם מעשים חומריים כדי לחלץ אותם.

אחדות הההפכים הושלכה בתורת החסידות גם על יסודות קוטביים אחרים, שתוארו כמשלימים והופכים זה לזה – טוב ורע, גאווה ושפלות, טומאה וטהרה וכולי. ראשי החסידות, כמו אחרים שהושפעו מן הקבלה, הדגישו כי כדי לפדות את הניצוצות ולהביא תיקון אין די במגע עם הגשמי, יש גם לחפש אותם במחוזות החטא והרשע. עוד בחסידות המוקדמת הומלץ לא להדחיק הרהורים רעים העולים בשעת התפילה, אלא להתמודד ולהתמיר אותם. המגיד ממזריטש לימד תורה שלמה אודות האופן בו רגשות ודחפים נחותים קשורים באחדות ההפכים הדוקה עם אלו הטובים והנאצלים בנפש האדם, בתהליך תמורה פנימי המשקף את עשר הספירות האלוקיות. החסידים נקראו להתמודד ישירות עם מידות רעות ו"לעלות"" אותן במקום לנסות להצניע אותן, רעיונות מסוכנים אלה עומעמו על פי רוב בחסידות המאוחרת, וגם הצדיקים שעסקו בנושא הקפידו להדגיש כי אין הם מיועדים כלל אלא רק לנבחרים מעטים.[14] עוד השלכה של הרעיון החסידי הייתה עמידה על קיומה של השגחה פרטית השוררת בבריאה. בניגוד לראשונים שהלכו בדרך הפילוסופיה, סברו הבעש"ט וממשיכיו כי מאחר שה' נוכח בכל, ממילא הוא משגיח על הכל.

הצדיק

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אדמו"ר, התקשרות לצדיק
הדברי חיים מצאנז.

בעוד שקשה להפריד את תורת החסידות מן הקבלה, המאפיין המובהק והמבחין של התנועה, הן כשאיפה ועיקרון והן כגורם מוסדי, הוא המנהיג הרוחני של העדה החסידית, הצדיק — המוכר כיום גם בתואר הכבוד הכללי "אדמו"ר" (אדוננו, מורנו ורבנו) או בכינוי בפי החסידים "רבי". הרעיון שקיימים בכל דור צדיקים דרכם נמשך השפע לעולם הגשמי קדם כמובן לתלמידי הבעש"ט, וספר הזוהר הצהיר על כך שאחד מהם עליון, "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור". החסידות הפכה את מושג הצדיק לבסיס כל שיטתה ולליבה הארגוני, עד כדי כך שבספרותה קיבל התואר משמעות שונה ונבדלת מזו המקורית של אדם ירא שמים.

כשהתנועה הצעירה התפשטה מעבר למעגל הסגור והקטן שהייתה בתחילתה וצברה המוני תומכים, הבינו ראשיה שהסיכוי ללמד את פשוטי העם את תורתה העמוקה קטן. גם בחירי תלמידיהם התקשו להתמודד עם אחדות ההפכים המורכבת בין יש ואין אפילו ברמת ההבנה; התקווה שהאחרים יפנימו בכנות את ההבנות הללו, לא רק מן השפה ולחוץ, הייתה קלושה. המנהיגים הפצירו בחסידים להאמין וללמוד, אך הפתרון האמיתי שגיבשו כמענה היה מוחשי ובר-תפישה לכל, וסימן את הפיכתם לתנועה מובחנת ועצמאית: מנהיג חסידי שהיה בקיא ברזי השיטה נועד לשמש כהתגלמות חיה של רעיונותיה עבור הקהל הרגיל ולהנגישם בעצם נוכחותו. הוא היה מסוגל לבטל את היש, לעבוד בגשמיות, לעלות לעולמות העליונים ולהשיג דביקות ובאופן כללי למלא את כל השאיפות שהתנועה הציבה. מאחר שהרוב המוחלט של הציבור החסידי לא היה מסוגל לעשות זאת או אפילו להתקרב לכך, הם היו אמורים להידבק בו במקום וכך להשיג לפחות חוויה דומה כלשהי מכלי שני. אישיותו המצווה נועדה להמחיש להמונים את האור שבתורת התנועה, לספק להם בטחה נפשית ולבטל ספיקות וחששות. אבל תפקידו היה הרבה יותר מרוחני גרידא: מאחר שהיה, כאמור, מסוגל להתעלות ולהמשיך את השפע מן הספירות הגבוהות, סברו שהוא צינור דרכו מזדמנות להם השפעות מיטיבות חומריות לגמרי.

נכונותו של הצדיק לוותר על הדביקות כדי להנהיג את עדתו הייתה נדיבות וויתור כבד שעשה למען החסידים. בתמורה, החסידים ספקו לרבי את צרכיו החומריים. המושג של "ירידת הצדיק" אל ענייני העולם הייתה כחלק משליחותו להציל את החוטאים ולפדות את הניצוצות השבויים, והקישור שנעשה כך בין תפקידיו הרוחניים והשלטוניים העניק מתן הכשר לסמכותו בשני המישורים: הנהגתו את הקהילה הייתה חלק מייעודו הרוחני. בשיחת החסידים הצדיקים הם מושא להערצה ונאמנות גורפות וסיפורים נרחבים. הם מושווים לדמויות מן המקרא ומתוארים בכבוד עצום. ראשית, מאחר שהמוני העם לא יכלו לבטל את עצמיותם דיה כדי להשיג דביקות בכוחם שלהם, צופה מהם "להתבטל לצדיק" בהכנעה גמורה וכך נעשה הוא חוליה מקשרת דרכה ינקו. הוא שימש גשר, מושך שפע מלמעלה עבור החסידים ומעביר את התפילות והבקשות שלהם בכיוון ההפוך. התגבשה מערכת יחסים ברורה בין הצדיק לחסידים, כשאלו מצייתים לו, פונים אליו בכל שאלה כדי לקבל עצה ומתכנסים בחצרו כדי לספוג השראה והתעלות, והוא מספק ברכה ושפע.

סיעות

צדיקים מסוימים וחלק מן החצרות המאורגנות פיתחו תורות והשקפות מורכבות ומקוריות שהדגישו כל אחת צדדים מסוימים במחשבת החסידות. חלק מהשקפות אלה היו בעלות השפעה עצומה גם מעבר לתנועת החסידות, ואחרות נגוזו עם פטירת מחדשיהם. ניתן לסווג את החצרות החסידיות השונות לפי דגשיהן בעניין: כך, לדוגמה, חלק מאופיינות צדיקים שהם בעיקר תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, ושואבים את סמכותם באופן שאיננו רחוק מזה של רבנים לא-חסידיים. חבריהן מקפידים במיוחד על לימוד תורה ודקדוק בשמירת מצוות. התנהלות כזו מאפיינת למשל את בית צאנז ואת ענפיו, כמו סאטמאר, או את בעלזא. שושלות אחרות, דוגמת ויז'ניץ, מתמקדות בהשראה של האדמו"ר ובהיותו פועל ישועות המקרב את ההמון, ומצטיינות בסגנון תפילה נלהב ואופי תוסס של מנהיגיהן. חצרות מסוימות אימצו גישה שכלתנית והגותית המחשיבה את ההתקדמות הרוחנית של האדם ואת תפקיד הצדיק בהדרכתו לכך, קו הרווח בין היתר באלו שיונקות משיטת בית פשיסחה כמו גור. קבוצות מעטות יחסית, כמו בית זידיטשוב וענפיו, משמרות במידה ניכרת את אפיוני החסידות המוקדמת ומעודדות קריאה בספרות קבלית ואף (בזהירות רבה) עיסוק בהיבטים המעשיים של רעיונותיה.[15] אף חצר איננה מתמקדת כליל בקו אחד, וכולן גיבשו שילוב כלשהו במינונים כאלה ואחרים.

אחד הפיצולים המוקדמים על רקע רעיוני התרחש ב-ה'תקע"ב, כשהיהודי הקדוש פרש מעל החוזה מלובלין והקים קבוצה עצמאית. החוזה ראה את תפקידו כקירוב ההמונים הפשוטים על ידי עשיית מופתים, הבטחות להשפעת שפע וסגנון נלהב. היהודי הקדוש, לעומתו, היה דוגל בהתרחקות מההמון ומהורהר יותר והתרכז בצד ההגותי: הוא הרבה לטעון שתכלית האדם היא שיבה למצב תודעה שאיננו עצמאי ונפרד מזה של האלוקות, כפי שהתקיים בטרם אכילת פרי עץ הדעת. משימתו של הצדיק הייתה להנחות את תלמידיו ומוקיריו ליעד זה. מבטא קיצוני של גישה זו היה רבי מנחם מנדל מקוצק, שנודע כקיצוני חסר-פשרות שתבע התמסרות מוחלטת למסע אחר האמת הפנימית ונהג לגרש את מי שביקשו את ברכתו. אדמו"רי בית פשיסחה שהמשיכו בדרך היהודי הקדוש לא התנערו מעולם מביצוע מופתים או סגנון עממי, אך היו מרוסנים מאוד לגביהם; הסיעה הייתה דומיננטית בפולין המרכזית, בעוד שהסגנון הלובליני היה נפוץ במיוחד בגליציה.[16]

שיטה אחרת היא זו של חב"ד, שפותחה על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי ויורשיו. חב"ד דורשת גם מהחברים הפשוטים בה התעמקות שכלית בענייני הספירות, הצמצום וכיוצא בזה. החצר מדגישה את חשיבות ההבנה השכלית של תורת החסידות ושוללת התחברות רגשית ומידית כאשליה חסרת בסיס; ראשי התיבות של השם חב"ד, "חכמה, בינה ודעת", מתייחסים לשלוש הספירות המתבטאות בתהליך החשיבה. עוד תנועה בולטת היא ברסלב. מורה דרכה רבי נחמן מברסלב הרבה ללעוג למי שניסו לתפוש בשכלם את טבע אחדות ההפכים בין יש לאין ואת האופן בו ה' נוכח ונעדר גם יחד בחלל הפנוי; לשיטתו, עניינים אלה היו ניגודיים, מעבר להשגה אנושית, ורק אמונה תמימה וויתור על היומרה השכלית יביאו להשגתם. הוא הדגיש את אופיו הקודר של העולם הגשמי ואת ריבוי הכשלים והמניעות שניצבים בדרכה של הנשמה האלוקית הכמהה להשתחרר מדחפיה החייתיים.

החיים החסידיים

חצר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חצר חסידית
האדמו"ר מבויאן בעת עריכת הטיש, סוכות תש"ע

המבנה הארגוני הבסיסי של החסידות הנו החצר. זו משמשת במובן כפול, הן כמקום משכנו הפיזי של הצדיק העומד בראש כל קבוצה חסידית אליו נקהלים תומכיו לחזות בו, והן במובן תיאורי המתייחס לכלל האישים והמוסדות הכפופים לשושלת צדיקים מסוימת. החצרות הממוסדות החלו להופיע בשנות ה'תק"ס; בניגוד לרבנות הקהילה המסורתית, הן לא היו מוגבלות לשטח גאוגרפי מסוים ולא היו בעלות סמכות לגבי כל היהודים שישבו בו. נספח אליהן כל מי שרצה לחסות בצל צדיק מסוים, הן בעיר מושבו והן בכל אתר אחר. החצר הקונקרטית, ביתו ושולחן השבת של האדמו"ר, נמצאה ביישוב בו התגורר. השושלות נקראו בדרך כלל על שם העיר או העיירה, ושמרו על שמן גם לאחר שעזבו אותן. כך, חסידות סאטמר השוכנת בניו יורק נושאת עדיין את שם העיירה בטרנסילבניה בה קמה ב-ה'תרס"ה.

החצר עצמה מונה את הצדיק ואת המעגל הפנימי של משפחתו ומקורביו. זה כולל את משמשיו ועוזריו, הגבאים או המשב"קים, ואת החסידים הקרובים השוכנים קבע לצדו, ה"יושבים" (אלו היו נפוצים למדי בימים שטרם השואה, אך כיום רק חצרות מעטות מחזיקות "יושבים" של ממש). מרבית חסידי כל חצר סרים אליה לעתים נדירות יותר, בשבתות או לרגל החגים, כדי להתברך מפי הצדיק ולשהות עמו בתפילות ובסעודות. החצרות הגדולות יותר בימינו הן מסגרות ארגוניות משוכללות, המחזיקות גם מערכות חינוך נפרדות וגופי רווחה וצדקה. במזרח אירופה הישנה, חסידי אותו אדמו"ר בכל אתר ואתר מחוץ לחצרו היו מקיימים מעין קהילה זוטא במקומם שעיקרה היה התפילה המשותפת בשטיבל, מניין נפרד קטן. גם כיום, רבים מחסידי אותן שושלות מחזיקים בתי-כנסת עצמאיים.

מנהגים רבים סובבים סביב החצר. אולי החשוב מביניהם הנו מתן פדיון, או קוויטל, בו נמסרות לצדיק בקשות אישיות שונות בכתב בצירוף סכום כסף. ההכנסות מפדיונות היו בעבר מקור הפרנסה הראשי של החצרות. המעמד העיקרי הנו הטיש, מלשון "שולחן" ביידיש, בו נאספים המוני חסידים לשבת או חג עם האדמו"ר, משתתפים בסעודות מן הקידוש ועד למלווה מלכה, שרים זמירות יחד עמו ורואים אותו אוכל. בחסידויות רבות היה נהוג לחלק שיריים מסעודתו, הידועים כספוגים בקדושה, לקהל החסידים. דברי התורה והדרשות שנושא הרבי במהלך השבת משוננים על ידי "חוזרים", חסידים בעלי זיכרון טוב, ומועלים על הכתב עם צאתה. גם חתונות וחגיגות אחרות של משפחת האדמו"ר הם הזדמנות לכנס את החצר; בחסידויות גדולות, מוקף האולם בבמות מדורגות (פארנטשעס) עמוסות קהל בעוד בני המשפחה סועדים ועורכים ריקוד מצווה למטה.

האדמו"ר הוא מנהיגה השלט של חצרו, וחסידיו אמורים להיות מסורים ולציית לו. מתוקף היותם מנהיגיהן של קהילות גדולות ומאורגנות היטב, רבים מהאדמו"רים התרכזו בתפקידיהם אלו. משנות ה'תש"ם צצה התופעה של משפיעים, מורים המוסרים שיעורים ועוסקים בענייני רוח באופן המזכיר את תפקידו המקורי של הצדיק החסידי אך אינם טוענים לאדמו"רות.

לבוש חסידי

גברים חסידיים מתפללים בכותל המערבי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

לבוש מהווה רכיב חשוב בעולם החסידי; לחצרות מסוימות יש פריטים אופייניים המיוחדים להן, וניתן לזהות את חבריהן לפיהם. ישנם גם פריטי לבוש המשותפים למרביתן. היסטורית, הביגוד החסידי המקורי הנו זה שהיה נהוג בקרב יהדות מזרח אירופה בכלל עד העידן המודרני. הלבוש של יהודי מזרח אירופה היה על פי רוב דומה לאופנה שרווחה בקרב אצולת האיחוד הפולני-ליטאי, ה"שלאכטה". לבוש זה נשמר אף בקרב קבוצות לא-חסידיות שמרניות מעטות, כמו הפרושים המתנגדים ביישוב הישן בירושלים שעודם חובשים שטריימלים בשבתות. [17] בספרי חסידות ניתנו נימוקים רוחניים לעטיית פריטים שונים, אף שאלה נטבעו כמעט תמיד בדיעבד.

פריט בולט אחד הוא כובע פרווה הנלבש בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים. הגרסה הנפוצה היא השטריימל, מצנפת עשויה מזנבות בעלי-חיים שעירים שלובשים חסידים יוצאי הונגריה, גליציה, רוסיה ורומניה. הספודיק, הגבוה ממנו וצבעו נוטה לשחור, מקובל בקרב חסידי פולין. נכדי אדמו"רים ואחרים חובשים כובע קולפיק. בימי חול לובשים חסידי גליציה כובע סמט: אצל אנשי חסידות ויז'ניץ הסרט ממוקם בו דווקא בצד ימין, אחרות בצד שמאל והחצרות הירושלמיות וחלק מסאטמאר חובשים אותו בגרסה נמוכה.

אביזר חשוב הנו הגרטל, אבנט בד שהחסידים משתמשים בה בשעת התפילה. ישנם סוגים שונים של גרטל, וזהו סימן זיהוי נוסף בין הקבוצות השונות. הגרטל היה נפוץ בקרב כלל היהודים בעבר, בהשראת חגורות הבד של ה"שלאכטה"; עם השנים הוטען בדבר סודות מן ההלכה וקבלה, כיצירת חיץ בין הלב לערווה ובין הרוחני לבהמי. רוב החסידים לובשים גם קפוטה, מעיל שחור ארוך. יש שמות שונים לבגד החול ולבגד השבת, ויש גם סגנונות שונים של קפוטות: בהרבה חצרות, דוגמת באבוב, ויז'ניץ ובעלז, נלבש בגד עליון בשם "ראשוולקא".

פריטים מיוחדים המציינים חסידויות הם, לדוגמה, ה"הויזן אין די זאקן" (מכנסיים בגרביים) של חסידות גור, סגנון שאומץ לאחר גזירות הלבוש של ה'תר"ו בפולין. חסידי מזרח גליציה, בעלזא במיוחד, גורבים גרביים שחורים בימות החול ולבנים בשבתות וחגים. חב"ד מתייחדת בלבושה המודרני, ואנשיה אינם נושאים שטריימל, קפוטות וכולי.

שחיטה חסידית

בחסידות התפתחה שיטת שחיטה שונה במקצת מאשר שיטת השחיטה שהייתה מקובלת בקהילות היהודיות של מזרח אירופה: הסכין ששימשה לשחיטה בעבר, הייתה דקה ביותר, והוחלפה בסכין עבה בחלקה הקהה. להתפתחות שיטת שחיטה זו היו מספר סיבות:

  • הפן טכני: את הסכין מן הסוג הישן היה קשה להשחיז, כיוון שהיא הייתה מתעקמת בקלות במהלך ההשחזה.
  • חשש משחיטה שבתאית לא כשרה: במרחב היהודי התהלכה שמועה כי שוחטים מהזרם השבתאי מעקמים את סכין השחיטה ובכך פוסלים אותה בכוונת תחילה מתוך רצון להאכיל את היהודים בבשר שאינו כשר. את הסכין המלוטשת קשה יותר לעקם ועקמומיות נראית יותר לעין.
  • שוחטים לא כשרים: חלק גדול מהשחיטה נעשה במרחב הכפרי, שוחטים נודדים שלא הייתה עליהם בקרה מספקת וגם הכשרתם הייתה מוטלת לעתים בספק הגיעו אל היהודים החוכרים ושחטו אצלם את החיות המיועדות לשחיטה, הן לתצרוכת ביתית והן למכירה. נאמר על שוחטים נודדים אלו שחלקם לא היו בקיאים כראוי בהלכות שחיטה ולכן שחיטתם אינה ראויה. לעומתם השוחטים מטעם החצרות החסידיות קיבלו מינוי וגושפנקה מהרב והחסידים האמינו כי שוחטים אלו בעלי הכשרה מספקת שנבדקה על ידי הצדיק.
  • בגלגול נשמות: לפי סוד גלגול הנשמות, נשמות בני אדם מגיעות לבעלי חיים ורק שחיטה נכונה לשיטתם תוביל לגאולת נשמות אלו.

יש טוענים כי השחיטה הנפרדת, הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתנגדות לחסידות, בכך שהיא יצאה נגד הסמכות התורנית של רבני הקהילות ואיימה על מעמדם הכלכלי של השוחטים האחרים וכן בגלל עצם העובדה שהיא גיבשה את החסידים לכדי קהילה נפרדת.

ארגון ודמוגרפיה


ב-ה'תשס"ה, הסוציולוג הבלגי ז'אק גוטווירט העריך ש-400,000 גברים, נשים וילדים השתייכו לחצרות החסידיות השונות ברחבי העולם. מתוכם, לאומדנו, 200,000 התגוררו במדינת ישראל, 150,000 בארצות הברית ועוד 50,000 היו פזורים במדינות אחרות, במיוחד בריטניה. אוכלוסייה זו צפויה לגדול במהירות עקב שיעורי לידה גבוהים במיוחד.[18] הריכוזים החסידיים הגדולים בישראל הם השכונות החרדיות של ירושלים וערים אחרות, הערים בני ברק ואלעד והתנחלויות כמו מודיעין עילית וביתר עילית. באמריקה, מדינת ניו יורק מכילה את השכונות החסידיות הגדולות ברובע ברוקלין – בעיקר ויליאמסבורג, בורו פארק וקראון הייטס – את היישוב מונסי, בו יושבת חסידות ויז'ניץ מונסי, ואת היישובים העצמאיים קריית יואל וניו סקוור, המשתייכים בהתאמה לחסידות סאטמר וחסידות סקווירא. קהילות חסידיות אחרות פזורות ברחבי ארצות הברית. בבריטניה, סטמפורד היל שבצפון לונדון משכנת את האוכלוסייה החסידית הגדולה ביותר, ולצדה יש עוד מובלעות בעיקר בבירה ובמנצ'סטר. אנטוורפן שבבלגיה גם היא ריכוז חשוב. בקנדה, חסידות טאש מחזיקה יישוב עצמאי בשם קריית טאש סמוך למונטריאול. קהילות חסידיות קטנות נוספות פזורות בכל רחבי תבל.

ניתן למיין את החצרות על צירים רבים. בפן הגאוגרפי, יש מתאם חלש ביותר בין מקורה של כל קבוצה לאפיוניה. חסידויות גליציה, לדוגמה, מזוהות עם פופוליזם וכריזמטיות, אלו של הונגריה מקושרות לקנאות ושושלות מרוסיה הלבנה והמרחב הבלטי עם שכלתנות ומתינות; אך אלה דימויים רווחים יותר מאשר מציאות. בפועל, ישנן חריגות משמעותיות לא רק בכל מרחב כזה, אלא גם בתוך כל חצר המזוהה שטחית עם גישה מסוימת.[19] במחשבת חב"ד הרציונליסטית לכאורה יש רבדים שונים מאוד בעוד שקנאי הונגריה עסקו בתחומים אזוטריים כמו עבירה לשמה וצדיקים גליציאנים מסוימים נטו לשכלתנות והגות.

חלוקה בסיסית אחרת היא בתחום הפוליטי. זו נסובה בעבר על היחס למתרחקים מהדת ועל שאלות כמו כינון קהילות חרדיות נפרדות, וכיום נוגעת למתח בין האנטי-ציונים לבלתי-ציונים. הראשונים מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, רואים בה שיקוץ ומסרבים להשתתף בבחירות הישראליות או ליטול תקציבים ממשלתיים. קו זה מובל על ידי החסידויות התומכות בהתאחדות הרבנים ובעדה החרדית, במיוחד סאטמאר. הבלתי-ציוניים, המהווים רוב גדול בעולם החסידות, משתייכים על פי רוב לאגודת ישראל ולענפיה; תריסר אדמו"רים מכהנים במועצת גדולי התורה שלה ועוד רבים שותפים בה. אף כי הן דוחות את הציונות, הן משתתפות בפוליטיקה ונוטלות תקציבים. קו זה מאפיין חצרות כמו גור, ויז'ניץ ורבות אחרות. עד שנות ה-ה'תש"ל היו גם אדמו"רים ציוניים בעלי השפעה, במיוחד מענפי בית רוז'ין, אך אלה דעכו ונעלמו. עם זאת, בקבוצות מסוימות כמו ברסלב וגם בזרם המרכזי ניכרת נטייה לעמדות של הימין הישראלי הקיצוני והתנגדות לנסיגה מהגדה המערבית, לאו דווקא מתוך הזדהות גלויה עם המדינה.[20]

ישנן למעלה מתריסר חצרות המונות קהל גדול של אלפי בתי-אב, ועוד יותר ממאה עם חברות קטנה או אפסית. קבוצות רבות נמחו בלי זכר בשואה, ואחרות שרדו ומתקיימות רק פורמלית, עם אדמו"ר המחזיק בתואר וחסידים בודדים ממש. החצר הגדולה בעולם היא חסידות סאטמאר, המונה יותר מ-120,000 נפש ומרכזיה הם ויליאמסבורג שבברוקלין וקריית יואל. היא נוסדה ב-ה'תרס"ה בעיר בשם זה בטרנסילבניה ומאופיינת בקנאות ובשמרנות דתית, בבידוד מן העולם החיצוני ובאנטי-ציונות. ב-ה'תשס"ו התפלגה סאטמאר בין האדמו"רים האחים רבי זלמן לייב טייטלבוים ורבי אהרן טייטלבוים. החצר השנייה בגודלה היא גור, שמרכזה בישראל וטוענת ליותר מ-10,000 בתי-אב משויכים בארץ זו בלבד ועוד אלפים בבריטניה, בארצות הברית וביתר העולם. גור החלה לפעול ב-ה'תרי"ט בגורה קלוואריה הסמוכה לוורשה ושורשיה נעוצים בבית פשיסחא הרציונליסטי. במשך שנים רבות הייתה הכח הדומיננטי באגודת ישראל והתאפיינה ביחס מתון כלפי המדינה. מאז ה'תשנ"ו מכהן האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר. חצר גדולה מאוד נוספת המונה אלפי בתי-אב היא חסידות בעלזא, שקמה ב-ה'תרע"ז ביישוב בשם זה בגליציה המזרחית, מצפון ללבוב. בעלזא שילבה פופוליזם כריזמטי בשיטת החוזה מלובלין עם חסידות "רבנית" ולמדנית, והפגינה קנאות ונוקשות דתית. עד ה'תשל"ט שמרה על זיקה לעדה החרדית גם בהיותה באגודת ישראל, אך אז התנתקה בהנהגת האדמו"ר המכהן רבי ישכר דב רוקח והקימה מוסדות דת משלה. החצר הגדולה הרביעית היא חסידות ויז'ניץ, שנוסדה בעיר בשם זה בבוקובינה ב-ה'תרי"ד ודגלה בעממיות ובקירוב ההמונים באמצעות הפגנת גדולה מצד הרבי. ויז'ניץ התפצלה לכמה ענפים המתקיימים בשלום ביחד, כל אחד עם אדמו"רו: שיכון ויז'ניץ בראשות הרב ישראל הגר, מרכז ויז'ניץ בהובלת הרב מנחם מנדל הגר, חסידות ויז'ניץ מונסי וחסידות סרט ויז'ניץ. חצרות קטנות יותר הטוענות לבין 2,000 ל-3,000 בתי-אב כל אחת הן באבוב, שהתפלגה ב-ה'תשס"ה ל"באבוב 48" הראשית ו"באבוב 45"; חסידות צאנז-קלויזנבורג שפוצלה בהסכמה בין שלושה אדמו"רים; וחסידות קרלין, שאף היא התפלגה לפינסק-קרלין, קרלין-סטולין ומאוחר יותר גם לקהל חסידי ירושלים. חבורת שומר אמונים מן היישוב הישן בירושלים, המפוצלת לחמש חצרות נפרדות (שהגדולה שבהן היא חסידות תולדות אהרן), מונה אף היא למעלה מ-2,000 משפחות לענפיה.

שתי תנועות חסידיות גדולות מאוד שאינן מתפקדות כחצרות הן חב"ד וברסלב, ששתיהן נטולות אדמו"ר. רבי נחמן מברסלב אסר בעת מותו ב-ה'תק"ע למנות לו יורש ותלמידיו המשיכו כחבורות קטנות שהתקבצו סביב מורים שנצמדו לשיטתו. היא הייתה חסידות קטנה ונרדפת במשך כמאה וחמישים שנה, אך העניין המחודש במשנתה הוביל אליה חוזרים בתשובה רבים ועשה אותה פופולרית. ברסלב מונה למעלה מתריסר קבוצות-משנה, שלרובן אוהדים רבים שאינם חסידים ממש. בחב"ד, הקדיש האדמו"ר האחרון רבי מנחם מנדל שניאורסון את כל משאבי חצרו להחזרה בתשובה, עד טשטוש ההבדלים בין גרעין החסידים לכמה מעגלים של מקורבים שאינם כאלו: עקב כך, נעות ההערכות לגבי גודל החצר בין 50,000 ל-200,000, לפי הסיווג. לאחר מותו של הרב שניאורסון, שנחשב בעיני רבים כמלך המשיח, ב-ה'תשנ"ד, לא קם לו מחליף. חב"ד מתנהלת כשורה של מוסדות שיש להם הנהגה מרכזית אך לא אדמו"ר.

החסידות במבט ביקורתי

תנועת החסידות פעלה בתוך קבוצות ביהדות שכלתה נפשם למושיע, ומיקדה מבט למוטיבים שהיו קיימים ביהדות מאז ומעולם. כתוצאה ממיקוד זה, לטענת המתנגדים, היא הגיעה לכמה בעיות חמורות:

  • הדגשת התפילה והדבקות על חשבון לימוד תורה: רוב החסידויות למעט כמה בודדות, הדגישו את נושא הדבקות בה', והמאמצים הגדולים שצריכים להיות בתפילה. באופן טבעי, אריכות התפילה באה על חשבון לימוד התורה, דבר שנתפס אצל המתנגדים כביטול תורה. החסידים גם הדגישו את מעלת היהודים הפשוטים, ועודדו אותם להשקיע מאמצים בדבקות בתפילה, חרף יכולותיהם הלימודיות המועטות. כביקורת נגדם טענו המתנגדים, שדבקות רגשית ללא תוכן מחשבתי תורני היא לקויה, ושעל זה נאמר במשלי, שמי שמסיר אוזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה[21].
  • הדגשת הכוונה והדבקות בה' תוך זלזול בהלכה פסוקה: החסידות הדגישה את הכוונה והרוחניות שבמצוות, והדגישו את יתרונם על המתנגדים, בכך שהם אינם מתייחסים אל ההלכה כאל ספר חוקים יבש, אלא משתדלים לכוון אל רצון ה' שבהלכה. כתוצאה מכך, היו מקרים שחסידים עברו על דברי ההלכה, בחשבם שבכך הם מקיימים את רצון ה', בהסתמכם על האימרה החז"לית "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה"[22]. כך גם כמה מנהגים חסידיים לא תאמו את ההלכה המקובלת, לעתים כדי לשמר את ההתלהבות והדבקות בקיום המצוות. כך למשל חצרות רבות לא הקפידו בקיום תפילה בזמניה, וטענו שהכוונה והספונטניות חשובה מהדיוק[23]. לרבי מקוצק מיוחסת האימרה "אין לנו שעון, יש לנו נשמה".[דרוש מקור: מדויק] פוסקים חסידים כדוגמת האדמו"ר ממונקץ' ועוד, הצדיקו את המנהג באופנים שונים. הרב חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, כותב בספרו "נפש החיים", כי חסידים היו יוצאים לראות אם רואים בשמים שלושה כוכבים כדי להתפלל תפילת מנחה.

השפעת החסידות כל הקהילות במזרח אירופה

אף כי ראשוני מנהיגי החסידות לא תכננו זאת, הייתה להופעת החסידות השפעה רבה על הקהילות במזרח אירופה. החסידות השפיעה בתחומים הבאים:

  • ירידת כוחו של רב הקהילה: החסידים פנו בשאלות הלכתיות ושאלות כשרות אל האדמו"ר ולא אל הרב.
  • פגיעה בהכנסות הקהילה: חסידים פנו אל שוחטים שלהם שהעבירו חלק מדמי השחיטה לחצר הרב במקום לקהילה.
  • פגיעה במעמדם של נגידי הקהילה: עד הופעת החסידות היו בני הקהילה פונים בשאלות הלכתיות לרב ובשאלות התנהלות החיים לפרנסים. החסידים פנו בכל שאלותיהם אל הרבי, הרבי גם יצר לעתים קשרים עם הפריצים המקומיים ותיווך בינם לבין חסידיו, בעיקר בסוגיות דמי חכירה ועיכוב תשלומם. פעולה זו הייתה שמורה בעבר לנגידי הקהילה. הרבי היה זה שמינה או לפחות אישר את השוחטים ושאר נושאי המשרות הקהילתיות של בני קהילתו. תפקיד זה היה שמור בעבר לפרנסי הקהילה היישובית וניטל מהם.

עד הופעת החסידות היה כל יהודי שייך לקהילה מסוימת. גם החוכרים הכפריים השתייכו בצורה כלשהי לקהילה עירונית סמוכה, שילמו לה מסים והיו נוהגים לפנות לרב הקהילה בשאלות הלכתיות ולפרנסי הקהילה בבעיות שהיו להם עם השלטונות. התוצאה הכללית של כל השינויים הייתה ירידת התלות של היחיד בקהילה. תלות שעד הופעת החסידות הייתה מוחלטת. הופעת החסידות גרמה גם ללכידות אצל המתנגדים לה, קהילות שיתפו פעולה בחרמות והתנגדות לחסידות.

החסידות והמאבק בציונות

משפחת סלונים (צאצאי מנוחה רחל סלונים), ממחדשי היישוב היהודי בחברון.

רובם של אדמו"רי החסידות התייחסו בחשדנות כלפי הציונות, בעיקר בגלל אופייה החילוני, וכן בגלל תפיסה אמונית של גאולה ניסית בידי שמים, ללא מעורבות אנושית. חלק מהאדמו"רים הביעו את התנגדותם בפומבי. בין אלה אשר הביעו התנגדות זאת בחריפות יש למנות את רבי יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר, רבי צבי הירש שפירא וביתר שאת בנו - רבי חיים אלעזר שפירא אדמור"י חסידות מונקאטש (חתנו, הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ תמך בציונות לאחר השואה), רבי ישכר דוב רוקח מבעלז, רבי שלום דוב-בער שניאורסון האדמו"ר החמישי של חב"ד וכן רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא. חלקם אף התנגדו לאגודת ישראל, בטענה כי היא פועלת בשיתוף פעולה עם הציונות[24][25]

התנגדותם של מנהיגים חסידים רבים לציונות לא מנעה מקבוצות חסידים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ללא קשר מפורש לציונות. היו גם אדמו"רים אשר תמכו בעלייה לארץ ישראל ואף עלו בעצמם, כגון הרבי מגור שדירבן בגלוי את חסידיו לעלות לארץ וכן לרכוש בה קרקעות, ואף ערך מספר ביקורים פומביים בארץ, וכן החסידויות הנמנות עם שושלת רוז'ין: סדיגורא, בויאן, בוהוש, שטפנשט ועוד.

לקריאה נוספת

  • רחל אליאור, י' ברטל וח' שמרוק (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, ירושלים: מוסד ביאליק תשנ"ד
  • רחל אליאור, חירות על הלוחות, המחשבה החסידית, מקורותיה המיסטיים ויסודותיה הקבליים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1999
  • שמעון דובנוב, תולדות החסידות, הוצאת דביר, 1967 (לקריאה ברשת ביידיש: כרך א', כרך ב' וכרך ג')
  • משה אידל, החסידות - בין אקסטזה למאגיה, שנת 2000
  • יצחק אלפסי, "אנציקלופדיה לחסידות- אישים" כרכים א-ג, הוצאת מוסד הרב קוק, 1986, 2000, 2004.
  • עמנואל אטקס, ‏תנועת החסידות בראשיתה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ח
  • עמנואל אטקס, מחבורה לתנועה – תנועת החסידות בראשיתה, יחידות 9–10 של הקורס: פולין, פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א
  • יהודה לייב מימון, שרי המאה חלק שלישי, רשומות וזכרונות על תנועת החסידות. ירושלים תשל"ח
  • משה רוסמן, "פסק דינה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית על החסידות", ציון עד, תשס"ט
  • Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006
  • דוד אסף ואסתר ליבס (עורכים), השלב האחרון - מחקרי החסידות של גרשם שלום, הוצאת מאגנס, 2008
  • מאיר הלחמי, תולדות החסידות בארץ ישראל, הוצאת במה
  • עדה רפפורט-אלברט, חסידים ושבתאים אנשים ונשים, מרכז זלמן שזר, 2014.
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland: A History of Conflict, Littman, 2005.
  • Marcin Wodzinski, Hasidism and Politics: The Kingdom of Poland, 1815–1864, Littman, 2013.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. בעבר היו מקובלות במחקר התאוריות של שמעון דובנוב, שייחס אותה להרס הניכר שחוללו גזירות ת"ח-ת"ט ולהתמוטטות השלטון העצמי היהודי באיחוד הפולני-ליטאי עם פירוק ועד ארבע ארצות ב-ה'תק"ו, וההסברים המרקסיסטיים של רפאל מאהלר, שטען לייאוש שאחז בשכבות רחבות עקב הצרת צעדיהם של היהודים בתחום הכלכלי. גישות אלה נסתרו בהדרגה עם הרחבת המחקר בתחום. הנזק לחיים ולרכוש שהביאו ה'ת"ח-ת"ט היה קטן בהרבה מהמשוער, ועדויות רבות מצביעות על התאוששות החיים היהודיים; אפילו הטענה שהשפיעו ישירות על היווצרות השבתאות זמן קצר אחר כך כבר נחשבת כמוגזמת, כל שכן החסידות שפריחתה אירעה מה'ת"ק ובעיקר מהה'תק"ן. פירוק הוועד לא יצר פגיעה מתמשכת באוטונומיה הקהילתית, שהייתה מאורגנת ממילא על בסיס מקומי; דווקא בשטחים שסופחו לפרוסיה עם חלוקת פולין, בהן אכן חיסל אותה השלטון, לא הייתה לחסידות דריסת רגל. על אף שסבלו הגבלות ורדיפות במהלך פירוק האיחוד ולאחריו, התחולל במצטבר שיפור עקבי במצבם הכלכלי והאזרחי של היהודים בתקופה בה שגשגה החסידות.
  2. התופעה השפיעה על והושפעה מעליית השבתאות והפרנקיזם, ורקע משותף זה היה מניע מרכזי לההתנגדות לחסידות בהמשך
  3. הפרק מתבסס על: Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 3-23.
  4. הבעל שם טוב, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  5. 5.0 5.1 Moshe Rosman, Founder of Hasidism: A Quest for the Historical Ba'al Shem Tov. University of California Press, 1996. עמ' 37-38.
  6. הרב שלום לוין, מנהל ספריית חב'"ד בארה"ב, מספר שמתחילה היו הבעל התניא ורבי שלמה מקרלין ורבי לוי יצחק מברדיטשוב ברוסיה דאז, (רוסיה הלבנה בימינו), וסבלו מאד מרדיפות המתנגדים. וכתבו מכתב לרבי מנחם מנדל מויטבסק שהיה בארץ ישראל, והיה מנהיג החסידים ברוסיה, כיצד להתנהל מול המתנגדים. בשנת תקמ"ו שלח רבי מנחם מנדל מויטבסק מכתב מארץ ישראל, שהבעל התניא ישאר ברוסיה, ורבי שלמה מקרלין ורבי לוי יצחק מברדיטשוב יעברו לפולין. רבי שלמה מקרלין עבר ללודמיר, ושם נהרג עקה"ש, ורבי לוי יצחק מברדיטשוב עבר לעיר ברדיטשוב.
  7. ברטל, עמ' 54.
  8. רחל מנקין, Hasidism and the Habsburg Empire, Jewish History, 2013.
  9. 9.0 9.1 יוסף דן, החסידות:תורה וספרות, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  10. מנדל פייקאז', בין אידאולוגיה למציאות, מוסד ביאליק, 1994. עמ' 151-152.
  11. David Biale, The Lust for Asceticism in the Hasidic Movement, בתוך: Jonathan Magonet, Jewish Explorations of Sexuality . Oxford University Press, 1995. עמ' 53-55.
  12. בנימין בראון, Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism, עמ' 455-457; דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז. עמ' 100-121; Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 117-121.
  13. ראה למשל: בנימין בראון, “But Me No Buts”: The Theological Debate Between the Hasidim and the Mitnagdim. עמ' 531-532.
  14. למבוא נגיש למחשבת החסידות, ראו: רחל אליאור, The Origins of Hasidism, עמ' 10-25.
  15. ראה לדוגמה, בנימין בראון, The Two Faces of Religious Radicalism, עמ' 349-351; דיינר, Men of Silk עמ' 29-30.
  16. דיינר, עמ' 29-31.
  17. לבוש, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  18. Jacques Gutwirth, The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day, Odile Jacob, 2004. עמ' 139.
  19. דוד אסף, "חסידות פולין" או "החסידות בפולין": לבעיית הגאוגרפיה החסידית, בתוך: גלעד: מאסף לתולדות יהדות פולין
  20. בנימין בראון, היהדות החרדית והמדינה, עמ' 1-14, 234-236 וכו'.
  21. מתיה קם,תנועת החסידות, אתר מט"ח
  22. נזיר כ"ג ע"ב
  23. יעקב כץ, תנועת החסידות, בתוך: מסורת ומשבר, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח - 1978, עמ' 262-270.
  24. אספת הרבנים בטשאפ, המזרחי, 14 בספטמבר 1922
    "צדיקים" מדיינים אלו עם אלו, המזרחי, 15 בנובמבר 1923
  25. יש כמה "אדמו"רים" תמכו בגלוי בציונות הדתית, כגון רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, רבי שלמה חיים פרידמן מסדיגורא, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' והאדמו"ר החלוץ, שהיו חברים פעילים בתנועת המזרחי והפועל המזרחי ראו גם



סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0