חוק ההידקקות
חוק הַהִדַּקְקוּת (ידוע גם כן בשם: חוק ההידלדלות), הוא חוק בבלשנות היסטורית, המבטא את ההפך של חוק פיליפי. חוק ההידקקות מתאר תהליך שאירע בשפה העברית[1] שבו בחלק מהמקרים התנועה הקצרה a (פתח) הפכה לתנועה i הקדומה (חיריק חסר או צירי) במילים עם הברה בלתי מוטעמת וסגורה.
מקור השם
ההגייה הפתוחה (פתח) מידקקת/מידלדלת והופכת להגייה מצומצמת יותר (חיריק / צירי), מעין הידקקות.
דוגמאות לחוק ההידקקות
לפי חוק זה, שם העצם פַּת בתוספת כינויי הקניין, נהגה בתחילה כ-פַּתִּי/ פַּתַּם, ועם הזמן חל תהליך שבו הפתח בצורה זו הוחלף לחיריק וכך הפכה צורת הקניין הנ"ל לפִּתִּי ופִּתָּם. הסבר דיאגרמי לתהליך הנ"ל: פַּת > פַּתִּי > פִּתִּי. דוגמאות נוספות: גַּת > גַּתּוֹת > גִּתּוֹת וכן כַּת > כַּתִּים > כִּתּוֹת.
בשמות המלרעיים, שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא שלאחריו, כגון:גַּל, גַּלִי, גַּלְּךָ, גַּלְּכֶם, גַּלִּים, גַּלִּי; סַל, סַלּוֹ, סַלְּכֶם, סַלֵּיכֶם;... יוצאים מהכלל השמות הבאים, שבהם בא בנטייה חיריק במקום הפתח: גַּת, גִּתּוֹת; כַּת כַּתִּים, כִּתּוֹת; סַף, סִפִּים; מַס, מִסִּים; צַד, צִדּוֹ; פַּת, פִּתּוֹ; בַּת, בִּתּוֹ[2].
ביקורת והסתייגות
עם הזמן, בדומה למה שאירע לחוק פיליפי, התעוררה בקרב החוקרים הסתייגות מחשיבוּת חוק זה, אחר שגילו בו חוסר עקיבות.
בספר לימוד הקורס של פרופ' חיים רבין מהאוניברסיטה העברית נכתב כך:
"נוסף על כך, חוק ההידלדלות פועל בחוסר עקיבות הרבה יותר מובלטת מאשר חוק פיליפי.[3]
פרופ' עזי ארנן כתב:
ניסוח חוקי מעתק אחרים בתחום התנועות ובייחוד במה שנוגע ליחסי התנועות i ו-a הקצרות, הידועים בשם 'חוק פיליפי' ו'חוק ההידלדלות', נתקל בקשיי קשיים. חוקים אלה טעונים כל כך הרבה הסתייגויות ונימוקים לאי תחולה, ששוב למעשה אין להם תוקף של חוק.[4]
במקרה של בתו, נהוג כיום לחשוב שהמקור הוא דווקא בנתו כבערבית, והמילה בת היא זו שעברה את השינוי. וכך גם בדוגמאות רבות אחרות.[5]
לקריאה נוספת
- סיון וקמרון, "חילופי התנועות פתח וחיריק בהברה סגורה לא מוטעמת בעברית המקראית ושאלת חוק ההידקקות" לשוננו נט (תשנ"ו), עמ' 7–39.
- רפאל ניר, פרקים בתולדות הלשון העברית, כרך 4, 2004, עמ' 172 (סעיף 7: "מילים שבהן חל חוק ההידקקות").
- משה בר אשר, מחקרים בלשון חכמים, מוסד ביאליק, 2009, "חוק ההידלדלות בלשון חכמים", עמ' 12.
- שלמה מורג, עדה ירדני, אהרן ממן, אברהם בן־אמיתי, תורת ההגה והצורות של העברית, פונטיקה ופונולוגיה, הוצאת מאגנס, 2009, עמ' 176.
- חיים רבין, שפות שמיות – פרקי מבוא, מוסד ביאליק, 1991, עמ' 95.
- עוזי ארנן, המילה האחרונה, אוניברסיטת חיפה, 2003, עמ' 63.
הערות שוליים
- ^ ראו סול ליברמן, ספר חנוך ילין (קובץ מאמרים), קרית ספר, 1963, עמוד 157 בשם הפרופ' חיים רבין "תקופת פעילות חוק פיליפי, קדמה לזו של חוק ההידלדלות ביותר מאלף שנים"; ראו שם עוד אודות הנושא של חוק ההידלדלות.
- ^ מתוך ילקוט הפירסומים 872, י"ז באלול תשכ"א, 20/8/1961 (בתוך כללי הפתח).
- ^ תורת ההגה של העברית המקראית, חוברת לשיעור של חיים רבין, 1970, עמוד 19. ראו שם מספר דוגמאות ודיון בנושא.
- ^ מתוך עוזי ארנן, המילה האחרונה, עמוד 63.
- ^ אורנן, עמ' 63
