חוק נכסי המדינה

חוק נכסי המדינה
פרטי החוק
תאריך חקיקה	6 בפברואר 1951
תאריך חקיקה עברי	ל' בשבט תשי"א
גוף מחוקק	הכנסת הראשונה
תומכים	37
מתנגדים	16
חוברת פרסום	ספר החוקים 68, עמ' 52
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד האוצר
מספר תיקונים	9
נוסח מלא	חוק נכסי המדינה, התשי"א-1951

חוק נכסי המדינה, התשי"א-1951 הוא החוק המגדיר מהם נכסי מדינת ישראל, כיצד יכולה המדינה לרכוש נכסים נוספים, ואיזה נכסים וזיכיונות יכולה המדינה למכור, ובאיזה תנאים.

תפקידו של החוק במשטר המקרקעין הישראלי

החוק הוא אחד מסדרת חוקים שנחקקו בעשור הראשון למדינה וגיבשו את משטר המקרקעין בישראל, שעיקרו בעלות המדינה ברוב שטחה של המדינה. בתקופת המנדט הבריטי אדמות המדינה בשטח שהיה לימים מדינת ישראל כללו כ-2.8 מיליון דונם שהם כ-13.5 אחוזים משטח המדינה.^[1] החוק קבע כי נכסי המקרקעין של ממשלת המנדט יעברו לבעלות מדינת ישראל, וכי נכסים שאין להם בעלים ייחשבו אף הם כנכסי מדינה. קביעה זו העבירה לבעלות המדינה 12.6 מיליון דונם של קרקע בנגב.^[2] רישום נכסי המדינה בלשכת רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל נעשה על פי תקנות נכסי המדינה (מקרקעים), תשי"ב-1952, שהותקנו מכוח סמכותו של שר המשפטים על פי סעיף 10 לחוק נכסי המדינה.

תפקידו של החוק

החוק מגדיר את בעלי התפקידים היכולים למכור את נכסי המדינה או לרכוש נכסים חדשים, כיצד ניתן להעניק הרשאה לעובד מדינה לפעול בשם המדינה לרכישת נכסים, ובאיזה סכום ובאיזה תחומי פעילות ותפקידים. בשל כך יש לחוק תפקיד חשוב בתכנון התקציבי של המדינה. בין היתר, הוראות תכ"ם (תכנון כספים ומשק) שקובע החשב הכללי במשרד האוצר הכוללות הנחיות אופרטיביות ומקצועיות, המחייבות את משרדי הממשלה, ניתנות מכוח חוק נכסי המדינה.

תחומי פעולת החוק

סמכויות הממשלה בדבר מכר מקרקעי מדינה מוגדרות בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, בחוק מקרקעי ישראל ובחוק רשות מקרקעי ישראל. לאחר חקיקת חוקים אלו מסדיר חוק נכסי המדינה את הסמכויות בנוגע ליתר נכסי המדינה כגון מטלטלין, מניות וזכויות אחרות. סעיף 2 לחוק יסוד: משק המדינה קובע כי לא ייעשו עסקאות בנכסי מדינה אלא על ידי מי שהוסמך לכך בחוק או על פיו, ובכך מעגן מבחינה חוקתית את הוראות חוק נכסי המדינה.

תיקוני החוק

מאז חקיקתו תוקן החוק מספר פעמים, ואלו השינויים העיקריים:

עם הקמת רשות מקרקעי ישראל בשנת 1960 (בשם "מינהל מקרקעי ישראל") תוקן החוק כך שקבע כי מכר של מקרקעי ישראל שאינם קרקע עירונית ידרוש אישור מועצת מקרקעי ישראל.
בשנת 1973 נקבע כי מכירת מניות בסדר גודל כספי מסוים, או מניות בחברות שעיסוקן העיקרי ייצור חשמל או ניצול מקורות מים, ידרשו אישור ועדת הכספים של הכנסת.
בשנת 1981 נקבע כי אגרות או היטלים המוטלים בעד פעולת עובד ציבור, וכן קנסות או כסף המתקבל כתוצאה מחילוט יימסרו לאוצר המדינה, באין הוראה אחרת משתמעת.
בשנת 1995 נקבע כי מתן זיכיון לתקופה העולה על 20 שנה בנוגע למכרות או מחצבים ידרוש אף הוא אישור ועדת הכספים.