חורבן בית המקדש ובזיזתו (מוזיאון ישראל)
 |
בית-המקדש ובזיזתו (בצרפתית: La Destruction et le Sac du Temple de Jérusalem; באנגלית: The Destruction and Sack of the Temple of Jerusalem) הוא ציור שמן על בד מאת הצייר הצרפתי ניקולא פוסן (Nicolas Poussin), שנמנה עם האמנים המרכזיים של האסכולה הקלאסית-בארוקית במאה ה־17. היצירה צוירה בתקופת פעילותו המוקדמת של פוסן ברומא, ככל הנראה בין השנים 1625–1626, ונחשבת לנקודת מפנה חשובה בדרכו האמנותית. גודלו של הציור 145.8 על 194 ס"מ. הוא נמסר במקור כמתנה מדינית מטעם האפיפיור לצרפת, נחשב לאבוד במשך כ־300 שנה, ואותר מחדש באנגליה בשלהי המאה ה־20. לאחר זיהויו, שימורו ורכישתו, נתרם הציור למוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1998 על ידי קרן רוטשילד, לזכר הפילוסוף היהודי סר ישעיה ברלין. כיום הוא נמנה עם היצירות המרכזיות באוסף האמנות האירופית של המוזיאון.[1]
כיבוש ירושלים על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה הוא נושא למספר ציורים היסטוריים מאת ניקולא פוסן. הגרסה המוקדמת ביותר, משנת 1626, נמצאת במוזיאון ישראל, מקוטלגת תחת הספר 'חורבן בית המקדש ובזיזתו.[1] גרסה נוספת, מתוארכת לשנת 1635, נמצאת במוזיאון לאמנות היסטורית בווינה, מקוטלגת כחורבן בית המקדש בירושלים על ידי טיטוס (בגרמנית: Zerstörung des Tempels in Jerusalem durch Titus ).[2]
תיאור היצירה
הציור מציג סצנה דרמטית של חורבן בית המקדש השני בירושלים בשנת 70 לספירה, בעת פלישת הלגיונות הרומיים בפיקודו של טיטוס. הקומפוזיציה בנויה באופן סימטרי אך רווי תנועה, תוך חלוקה לשני מוקדים ברורים: ברקע נראית חזיתו של בית-המקדש הבוער, שעוצב בהשראת הפנתיאון הרומי, עם עמודים קורינתיים ואדריכלות קלאסית; ובחזית מתוארת סצנת בזיזה ולחימה כאוטית, המתרחשת בשטח מדורג ומלא גופות. במרכז ההתרחשות בולטת דמותו של טיטוס, הרכוב על סוס לבן, כשהוא פורש את ידיו בניסיון לעצור את החיילים המשתוללים, אך נראה כי קולו נבלע בתוך הרעש והמהומה.
החיילים הרומיים נראים בעיצומו של מסע בזיזה אכזרי, כשהם גוררים ונושאים כלי קודש מבית-המקדש. המנורה מופיעה בעמדה מרכזית, כשהיא נישאת על ידי חיילים – בצורתה כפי שהיא מתוארת בשער טיטוס. הגופות נערמות סביב המזבח, וההמולה גוברת ככל שמעמיקים במרחב הצפוף של הציור. כלי הנשק, שריונות, תגי דרגות, חרבות, ולפידים בוערים – כולם מצוירים בפרטי פרטים, בגוני זהב, ברונזה ואדום־דם. צבעי הדמויות נעים בין עור כהה לחיוורון דרמטי, והבעות פניהן משדרות אימה, כאב וזעם.
פוסן יצר אפקט דרמטי באמצעות שימוש בקווים אלכסוניים, חלוקה בין אזורי אור וצל, ועיבוד מעודן של מרקמי הבד. הציור גדוש בדמויות רבות, אך תנועת המבט של הצופה מודרכת בבירור על ידי קומפוזיציה קלאסית מאוזנת, המקנה לסצנה האלימה מסגרת של סדר צורני. הארכיטקטורה משמשת כאן לא רק כרקע אלא ככלי נרטיבי: היא מדגישה את גודלו של המקדש ואת חשיבותו, ואף מרמזת על האובדן התרבותי הכרוך בחורבנו.[3][4][5][6]
רקע ליצירה
"חורבן בית-המקדש ובזיזתו" צויר בשנים 1625–1626 ברומא, בתקופה המוקדמת של פוסן בעיר. היצירה הוזמנה על ידי הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני, אחיינו של האפיפיור אורבן השמיני ומזכירו האישי. באותה עת עמד ברבריני בראש משלחת האפיפיור שנשלחה על מנת לנסות לתווך בין צרפת לספרד, שהיו שרויות במלחמה עקובה מדם. ברוח זו, הציור נועד לשמש מחווה מדינית של האפיפיורות ונמסר במתנה לקרדינל רישלייה, ראש ממשלת צרפת, כאות לרצון לפיוס.
ביצירה יצר פוסן הקבלה ישירה בין פטרונו, ברבריני – המדינאי השואף לשלום – לבין הקיסר הרומי טיטוס, שהוצג כשליט נאור המבקש לבלום את ההרס אך נכשל. בחירה זו נועדה לשקף את כישלון המאמצים לשלוט באלימות כשזו יוצאת מכלל שליטה, וממילא לשקף את הקושי הדיפלומטי שמולו עמד ברבריני עצמו.
בעקבות הצגת היצירה ברומא, זכה פוסן לתשומת לב ציבורית נרחבת ולשבחי מבקרים, והציור נחשב לציון דרך משמעותי בהכרה בו כמאסטר מן השורה הראשונה. ההישג האמנותי, לצד ההקשר הפוליטי, הפך את היצירה לאבן דרך במעברו של פוסן מאמן כמעט אנונימי לדמות מוערכת בחוגים הגבוהים של הכנסייה והמדינה.[1][7][4][2][6]
פרשנות
הציור מתבסס על תיאור חורבן ירושלים ובית-המקדש בספרו של יוספוס פלאוויוס, מלחמות היהודים, ובמרכזו עומדת דמותו של טיטוס, המוצג כמנהיג רציונלי ומרוסן, המבקש לעצור את השריפה וההרס. אולם בתוך הכאוס – קולות הקרב, הלהבות, הדם והשאגות – קולו לא נשמע, ותנועות ידיו אינן נענות. תיאור זה מבטא את רעיון אובדן השליטה בעת התפרצות אלימה, ואת אי־יכולתו של שליט לכפות את רצונו כשהחברה סביבו קורסת. אחת השורות המרכזיות מהתיאור של יוספוס – "תשוקות לבדן שלטו" – מתורגמת בציור לארגון חזותי שבו הרצון לסדר נכנע להמולת החורבן.
באמצעות השימוש באדריכלות קלאסית – חזית הדומה לפנתאון ברומא, דמותו הרכובה של טיטוס המאזכרת את "פסל מרקוס אורליוס", ודימוי המנורה כבשער טיטוס – בונה פוסן מערכת רמזים המזוהה עם התרבות הרומית הפגאנית. בכך, הוא מעגן את הרגע של חורבן המקדש בתוך נרטיב היסטורי קלאסי, שמסמן את סופה של היהדות ככוח תרבותי ומוסרי. הדבר בולט עוד יותר נוכח העובדה שכמעט ואין בציור דמויות יהודיות מזוהות. כפי שציין הרב יונתן זקס בעת הצגת היצירה בלונדון, פוסן הצליח "לתאר טרגדיה יהודית כמעט בלי יהודים".
מאפייני הסגנון הבארוקי, שהיו בראשית דרכם בציור זה, ניכרים בהבעת רגש עזה, בתנועה דרמטית ובשילוב אור וצל המטעינים את הקומפוזיציה במתח רגשי. הניגוד בין ההרס הנפשי־מוסרי לבין הסדר הצורני המאופק מחדד את המתח שבין תוכן לצורה, ויוצר אמירה כפולה: על חורבן שלא ניתן לבלום, ועל ניסיון עיקש למסגר אותו בתוך תבנית אמנותית קלאסית.[4][7][1][8][9]
השוואה ליצירות אחרות
ציורו של ניקולא פוסן "חורבן בית-המקדש ובזיזתו" הושווה ליצירתו של רמברנדט "ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים", שצוירה גם היא בשנות ה־20 של המאה ה־17. שתי היצירות עוסקות באותו אירוע היסטורי - חורבן ירושלים - אך מציגות אותו מנקודות מבט שונות בתכלית, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה סגנונית.
פוסן בחר למקד את יצירתו בזירת הקרב ובכוחות הרומיים הפולשים. דמותו המרכזית היא טיטוס הרכוב על סוס לבן, בעוד המקדש הבוער מאחור מהווה רקע להתרחשויות סוערות של אלימות וביזה. היהודים כמעט נעדרים מהציור, פרט לרמזים כלליים של גופות ודמויות אנונימיות. תפיסתו של פוסן את החורבן מתווכת דרך הדימויים של התרבות הרומית – אדריכלות קלאסית, לבוש חיילים רומאי, והשראה ברורה מהקונבנציות החזותיות של הקיסרות.
לעומת זאת, רמברנדט מיקד את יצירתו בדמותו של נביא מקונן – ירמיהו – היושב באבל, נשען על ספר פתוח, ומוקף בכלים יקרי ערך שאין להם עוד משמעות. המקדש הבוער מופיע ברקע, אך במעמד משני. הנביא מצויר כדמות אנושית מלאת רגש, המחוברת לטקסט המקראי ולכאב האישי והלאומי. בניגוד לפוסן, רמברנדט מציג את החורבן לא כנקודת סיום אלא כמקור להמשכיות – תודעת אבל ותקווה כאחת.
ההבדל בין שתי היצירות משקף גם את הבדל הרקע הדתי והתרבותי של שני האמנים: פוסן פעל ברומא הקתולית, שבה יהודים חיו בגטו ומעמדם היה מושפל; רמברנדט פעל באמסטרדם הפרוטסטנטית, שם חיה קהילה יהודית משגשגת, והוא נחשף באופן ישיר למקורות יהודיים ולכתבים של יוספוס פלאוויוס. בעוד שפוסן מציג את חורבן ירושלים כסופה של היהדות וכשחרור הרומאי של העולם מהדת הישנה, רמברנדט מציג את האבל היהודי כהמשך למסורת רוחנית שלא נכחדה.[9]
פוסן חזר לנושא החורבן גם בשנת 1638, בציור נוסף בשם "כיבוש ירושלים בידי טיטוס". ביצירה המאוחרת יותר בולטות מגמות קומפוזיטוריות וסמליות שונות: מבנה ברור יותר של חלל ותנועה, נוכחות ישירה יותר של דמויות יהודיות, וסידור היררכי מובהק של הדמויות. השוואה זו חושפת את ההתפתחות הסגנונית והרעיונית של פוסן עצמו, כמו גם את דרכו לגיבוש שפה אמנותית אישית בתוך המסורת הקלאסית.[4]
היסטוריית הבעלות
לאחר שנמסר כמתנה מדינית לקרדינל רישלייה, עבר הציור בירושה לאחייניתו, אשר מכרה אותו. במהלך המאות ה־17 וה־18 עבר בין אספנים שונים באירופה, עד שנעלמו עקבותיו בשלהי המאה ה־18. במשך כ־300 שנה נחשב הציור ליצירה אבודה. בשנות ה־50 של המאה ה־20 נרכש הציור על ידי התעשיין הבריטי ארנסט אוניאנס (Ernest Onians), שכונה "מלך הפודינג", לאחר שהתעשר ממחזור פסולת מזון לצורכי תעשיית בעלי חיים. אוניאנס רכש את הציור, ככל הנראה במכירת חצר במחיר זעום, ואחסן אותו במשך עשרות שנים באחד ממבני המשק שלו, בין מאות יצירות נוספות שאסף.
לאחר מותו של אוניאנס בשנת 1994, הועבר אוסף הציורים למכירה פומבית בבית המכירות סותביס בלונדון. בעת גילויו מחדש בשנת 1995, נמצא הציור קרוע, מלוכלך ומכוסה בלכה ישנה, עד שכמעט ולא זוהה. הציור, שהיה מכוסה בלכה כהה ובשכבת צבע מהמאה ה־19, יוחס בטעות לפיוטר טסטה ונקרא "שקיעת קרתגו" (The Sack of Carthage). הוא הוצע למכירה במחיר של 15,000–24,000 ליש"ט. סר דניס מאהון, מומחה בינלאומי לפוסן, זיהה בקטלוג מכירה צילום כהה וקטן של הציור, הבחין בדימוי המנורה, והורה לגלריה הלונדונית Hazlitt, Gooden & Fox לרכוש אותו "בכל מחיר". הגלריה שילמה כ־244,000 ליש"ט.
הציור שוחזר ונוקה, ולאחר בדיקות והתייעצות עם מוזיאון הלובר הובהר כי מדובר ביצירתו המקורית של פוסן "חורבן בית-המקדש" ובזיזתו משנת 1625–1626. הגילוי פורסם ברבים בשנת 1998. בעקבות חשיפת הערך האמיתי של הציור, תבעה עזבון משפחת אוניאנס את בית המכירות סותבי'ס בגין רשלנות בזיהוי היצירה, בטענה שהציור נמכר בהרבה מתחת לשוויו. לאחר שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, הגיעו הצדדים להסדר פיצויים חסוי. באותה שנה רכשה קרן רוטשילד את הציור והעניקה אותו למוזיאון ישראל בירושלים, שם הוא מוצג לזכרו של סר ישעיה ברלין.[1][10][4][6]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 The Destruction and Sack of the Temple of Jerusalem, Israel Museum
- ^ 2.0 2.1 "Gemäldegalerie, 1556". Kunsthistorisches Museum.
- ↑ The Destruction and Sack of the Temple of Jerusalem by Nicolas Poussin – Artchive (באנגלית אמריקאית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Penny Herscher, The strange story of the lost Poussin the "Destruction And Sack Of The Temple Of Jerusalem" and my Uncle Ernie, The Grassy Road, 2016-05-25 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Nicolas Poussin’s Destruction of Jerusalem, 1625-26 | Center for Online Judaic Studies (באנגלית אמריקאית)
- ^ 6.0 6.1 6.2 The Destruction and Sack of the Temple of Jerusalem [Nicolas Poussin | Sartle - Rogue Art History], www.sartle.com, 2015-06-24 (באנגלית)
- ^ 7.0 7.1 Nicolas Poussin’s Destruction of Jerusalem, 1625-26 | Center for Online Judaic Studies (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Poussin's Painting Reminds us of a Past not yet Overcome | The Rabbi Sacks Legacy, rabbisacks.org, 1999-05-16 (באנגלית)
- ^ 9.0 9.1 How Rembrandt Understood the Destruction of Jerusalem (and Poussin Didn't), mosaicmagazine.com
- ↑ Vogel, Carol (1999-01-01). "Inside Art; Israel Gets A Poussin". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-07-11.
חורבן בית המקדש ובזיזתו (מוזיאון ישראל)41473696Q28796947