רבי חיים בלייח
 | |
| לידה |
1833 ה'תקצ"ג תלמסאן |
|---|---|
| פטירה |
1919 (בגיל 86 בערך) ה'תר"ף תלמסאן |
| מקום קבורה | תלמסאן |
| מקום פעילות | מנהיג רוחני בתלמסאן |
| תחומי עיסוק | הלכה, דיינות, דקדוק, בלשנות |
| תפקידים נוספים | ראש ישיבה |
| חתימה |
 |
הרב חיים בלייח (ה'תקצ"ג 1833 – א' כסלו ה'תר"פ 1919) היה אב בית הדין ורבה של תלמסאן שבאלג'יריה, בלשן, משכיל ומשורר עברי במאה ה-19 וה-20.
קורות חייו
נולד בתלמסאן לאביו רבי אברהם בלייח. אודות מקור שם המשפחה, מציע רבי יוסף משאש שמקור המשפחה היה מבבל ליד נחל הסמוך לנהרדעא ששמו 'בלייח'.[1] למד אצל רבותיו רבי שלמה שוראקי ורבי יהודה לאסקאר, וכן הושפע מסבו רבי חיים קצבי. כמו כן למד בישיבתו של רבי אברהם אנקווא והיה לתלמידו המובהק. חברת הלימוד הייתה מצומצמת ומנתה ארבעה תלמידים בלבד.[2] בשנת ה'תרכ"ו, התמנה לדיין הקהילה. בהמשך עמד בראשות הישיבה בעיר, בין תלמידיו ידועים הרב אליהו בן גיגי (רבה של סעידא), והרב צמח אמסלם רבה של רזיליאן,[3] הרב יוסף אלנקאוה.[4]
בהגיע המשכיל יעקב גולדמן לתלמסאן, והתפעל מבקיאותם של אנשי העיר בלשון העברית, הטיף להקים אגודת חובבי עברית בעיר. הרב חיים הוציא לפועל את מבוקשו של יעקב, וביוזמתו נוסדה האגודה "בית יעקב" על שמו של יעקב.
עם הגעת ההשכלה לאלג'יריה, המצב הרוחני באלג'יריה החל לרדת, עד שנסגרו ישיבות רבות. רבי חיים שחשש מפני העתיד הרוחני של יהודי תלמסאן, חיפש רב ומורה שיסכים ללמד בישיבה חדשה שתוקם. בקיץ של שנת ה'תרנ"ז פגש רבי חיים ברבי דוד הכהן סקאלי, וביקש ממנו להתמנות לראש ישיבה בעירם. הרב דוד הסכים מייד, ורבי חיים ארגן באופן מיידי קבוצה של שנים עשר תלמידים שלמדו אצל רבי דוד.[5] הישיבה התקיימה במשך כשלוש שנים עד לשנת ה'תר"ס.
נפטר בתלמסאן בא' כסלו ה'תר"פ.
שני בניו המפורסמים הם רבי אברהם שהיה רב באלג'יר, ורבי מנחם רב בתלמסאן.
השפעתו ודרכו ההלכתית
רבי חיים השפיע באופן ניכר על כלל חכמי אלג'יריה ובייחוד בקרב חכמי העיר תלמסאן. לדוגמה, לקח חלק בפולמוס הגדול אודות כשרותם של מצות המכונה, ותמך בתלמידו הרב אליהו בן גיגי שעמד בראש עמדת המכשירים. לגודל הפולמוס ערך תלמידו הרב אליהו בן גיגי, ספר 'קול צעקת הרועים' בה הוא משיב על טענות החכמים האוסרים שבראשם עמדו הרב חיים יוסף מאמן ורבי רפאל חיים משה בן נאים (הרחמ"ן), אשר קודם לכן ערך האחרון ספר 'קול תחנה - קול טחנה' המצדד לפסול את כשרות מצות המכונה.[6]
פסקיו מצוטטים בקרב חכמי אלג'יריה,[7] הבולט מביניהם הוא רבי יוסף משאש שמצטט ממנו למעלה ממאה וחמישים אמרות הלכתיות.[8]
רבי חיים התפרסם כמומחה לשאלות בהלכות גיטין, והיווה כתובת כללית בקרב רבני אלג'יר בנושא זה.[9]
רבי חיים התכתב גם עם חכמי ארץ ישראל והמזרח, כדוגמת רבי רחמים יוסף פרנקו[10] ורבי רפאל מאיר פאניז'יל .[11] התכתבות בולטת עמהם הייתה בעניין הפקעת הקידושין. לטענת רבי חיים גם בזמננו, ישנה סמכות לבית הדין לתקן תקנה שהעובר עליה - יופקעו קידושיו.[12]
פסיקה ייחודית של רבי חיים נחשפה על ידי הרב יוסף משאש, לפיה בזמנינו אין צורך בעירוב חצירות, משום שאין רשות הרבים (מן התורה) בזמן הזה.[13]
כמו כן היקל בענייני גיור לשם אישות, וככל הנראה לא דרש שהמתגייר יתנהג באורח חיים דתי בכדי להתגייר.[14]
חיבוריו
- פתח השער - בשנת ה'תרס"ב, הוציא לאור את הספר "שער כבוד ה' " לרב אפרים אנקווה, וכתב פירוש מקיף הנקרא 'פתח השער'.
- ספר על חכמת הדקדוק - חיבור אבוד.[15]
- שאלות ותשובות - חיבור אבוד.[16]
לקריאה נוספת
- ש. ז. מייארה, תולדות רבי חיים בלייח ויצירתו, מבוא לשער כבוד ה' עמ' עא - פט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אוצר המכתבים ח"ב תתפז. ראו אוצר ישראל אות נו"ן.
- ^ מבוא לספר מלל לאברהם, עמ' 6-7.
- ^ מהות כרך כה תשס"ג עמ' 163–174 ראו גם סעיף ג הערות ביבליוגרפיות אודות רבי חיים.
- ^ חכמיהם של יהודי ספרד והמזרח, עמ' 104 אות עא.
- ^ ראו בהקדמת הרב דוד הכהן סקאלי לספרו 'לך דוד' דף ח.
- ^ ראו ספר קול צעקת הרועים. לדעתו של רבי חיים ראו שם עמ' לד.
- ^ ראו למשל בספר 'שמו יוסף' (וואליד) סימנים רטז, ריז, רסב.
- ^ ראו בשו"ת מים חיים, מים קדושים, מים טהורים. כמו כן מוזכר בספרו 'מנחת יוסף' ו'גרש ירחים'.
- ^ ראו גרש ירחים לרבי יוסף משאש, שו"ת מים קדושים (משאש). בין החכמים הפונים אליו בשאלות אלו: הרב חיים יוסף מאמאן רבה של אוראן, ורבי יעקב צ'רמון.
- ^ ראו שו"ת שערי רחמים סימן טז.
- ^ שו"ת כבוד יעקב, סימן ב, ט, טו.
- ^ שו"ת שערי רחמים סימן טז, וראו שם סימן יז מה שהשיבו על דבריו. וראו שו"ת כבוד יעקב סימן טו.
- ^ ראו דברי הרב יוסף משאש בשו"ת רבי ברוך סימן יט.
- ^ כפי שכתב רבי יוסף משאש במכתב לבנו, בספרו אוצר המכתבים ח"ב תשסה.
- ^ באוצר המכתבים ח"ב סימן תתפז הזכיר רבי יוסף משאש ספר זה. וכן בשו"ת מים קדושים סימן יג.
- ^ ש.ז. מייארה, מבוא לשער כבוד ה' עמ' פה - פו מהדורה חדשה.
