חילוניות באסלאם

חילוניות באסלאם היא גישה המבקשת לצמצם את תפקידה של הדת האסלאמית במרחב הציבורי ובמערכת השלטון. היא ניצבת במוקדו של פולמוס רעיוני מאז תחילת המודרניזציה של העולם המוסלמי במאה ה-19, כשהחשיפה לרעיונות אירופאיים תחת השלטונות הקולוניאליים הפגישה את מסורת האסלאם עם מושג החילוניות. עקב כך, הופיעו במרחב המוסלמי תנועות פוליטיות ולאומיות חילוניות, ולבסוף קמו מדינות ומשטרים חילוניים. רוב מוחלט של חכמי ההלכה, בין אם הפגינו יחס חיובי למודרניות או שללו אותה מעיקרה, דחו את התביעה לצמצם את תפקיד הדת בחברה ולכונן משטר פוליטי שאיננו מושפע משיקולים דתיים, וקבעו שהדבר מנוגד בתוקף לחוקי האסלאם. רק הוגים דתיים מעטים הפגינו יחס חיובי כלפי החילוניות, וסברו שמשטר וסדר ציבורי חילוניים מותרים ואינם סותרים את הדת.

היסטוריה

ישנה הסכמה רחבה כי ההפרדה הנוצרית בין תחומים דתיים, הפרושים מן העולם הזה, לבין תחומים חילוניים שלאמונה אין נגיעה אליהם, זרה בעיקרה למורשת המוסלמית – בה ההלכה שמקורה בא-ל היא היא החוק והמנהיג הפוליטי הוא ראש המאמינים.^[1] אידאולוגים שחיפשו תקדימים בעבר ניסו להצביע על תופעות שונות בתולדות האסלאם כמטרימות חילוניות: האמנה בין מוחמד לשבטים הלא-מוסלמים באל-מדינה ניתנה כהוכחה לכך שהנביא הכליל יהודים ופגאנים בסדר הפוליטי; השושלת האומיית והשושלת הבויהית הוצגו כמופתים לסובלנות דתית, ששליטיהן החזקים התעלמו מהממסד של חכמי ההלכה והגבילו אותו. תיאורים אלו היו שרירותיים למדי.^[2] רק במאה ה-19, כשהמעצמות הקולוניאליות הכפיפו למרותן את העולם המוסלמי, נאלץ זה להתמודד עם הרעיונות המודרניים שייבאו. התחדיש "חילוני" (علماني, מלשון "שייך לעולם [הזה]") ונגזרותיו נטבעו בשפה הערבית כדי לתרגם את המושג האירופאי, ולא מופיעים במילונים לפני 1870.^[3]

במענה לשבר הפנימי שעוררה עליונותם הניצחת של הזרים, קמו בעולם המחשבה האסלאמי שתי מגמות. אחת, הפונדמנטליסטית, שללה בתוקף כל פשרה עם ההשפעות הזרות וסברה שהפתרון לבעיות השעה יהיה בשיבה לערכיו (המדומיינים למדי) של תור הזהב המוסלמי שחלף ובדבקות בעיקרי הדת; השנייה, המודרניסטית, טענה שאין סתירה בין הדת הטהורה לבין הקדמה והרציונליות, ושהיבטיה המגונים והנחשלים של המסורת הם אמונות תפלות שהצטברו עם הזמן. הקנאים דחו כמובן בתוקף את החילוניות, אך אף יריביהם הליברלים שללו אותה כמעט כאחד. שני הזרמים ראו אותה כייבוא נוצרי זר, שאיים לקרוע חלקים מחיי הכלל משליטת אלוקים: ג'מאל א-דין אל-אפגאני, מאבות המודרניזם, תיאר את החילוניות כזהה עם אתאיזם וכפירה, דימוי שדבק בה בעולם המוסלמי עד היום. תלמידיו של אפגאני, בעיקר מוחמד עבדו ורפיק אל-עזם (אנ'), גיבשו עמדה מורכבת, אותה הציגו כנטועה באופן אותנטי במסורת. לדבריהם, בניגוד לנצרות המנותקת מענייני העולם, שהפוליטיקה האירופאית הייתה חייבת להשתחרר ממנה כדי להתקדם, דת מוחמד הכילה מראש עיסוק בעניינים "חילוניים" וקיימה מערכות הלכה נבדלות עבור עניינים רוחניים-אמוניים, שהיו דוגמטיים יותר, ועניינים אזרחיים ויום-יומיים, שרב בהם המקום להכרעה חופשית, נטילת עצה שלא מאנשי הדת ושכל ישר. דגם חשיבה זה הכשיר שלטון אזרחי, ושימש מאוחר יותר כמענה לתביעת הפונדמנטליסטים לתאוקרטיה מלאה.^[4]

ב-1925, שנה לאחר ביטול הח'ליפות העות'מאנית, פרסם הקאדי המצרי עלי עבד א-ראזק (אנ') את "אסלאם ויסודות הממשל". אף כי לא חרג בהרבה מהקו המודרניסטי הקונבנציונלי, החיבור נחשב כביטוי הראשון לניסיון לטעון שהחילוניות לא סותרת את האסלאם. עבד א-ראזק טען כי הדת לא התיימרה לקבוע מסגרת פוליטית והייתה עניין רוחני-פנימי בלבד; הנביא מוחמד שימש כמנהיג רק מתוקף צורך השעה, והמצרים היו רשאים להקים משטר פרלמנטרי דמוקרטי. "יסודות הממשל" עורר סערה, ועבד א-ראזק הוכרז ככופר והודח ממשרתו.

אף שלא נמצא לה הכרה במסגרת האסלאם עצמו, העולם המוסלמי לא נותר חסין בפני החילוניות. מנגד למודרניסטים ולפונדמנטליסטים, צמח זרם שלישי ונפרד של אינטלקטואלים שאימצו את הרעיונות האירופאיים כליל מבלי לנסות לעגנם בדת^[5] (גם אם נדרשו לשלם לה מס שפתיים בחברה שנותרה דתית מאוד).^[6] אישים כמו זיא גקאלפ ואחמד לוטפי אל-סייד ביססו זהויות חליפיות ששחקו את הנאמנות לאסלאם בראש ובראשונה, כמו הלאומיות הערבית (שהטיפה להלכה לקבלת הנוצרים ואפילו היהודים כשווים), המצרית והטורקית. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו בטורקיה ובאיראן משטרים חילוניים אוטוריטריים שביקשו מודרניזציה מואצת, כפו חילון בתקיפות ובאלימות על האוכלוסייה המסורתית, וגימדו את חשיבות הדת ביחס לזהויות הלאומיות שגיבשו. לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו אליהם שורה של משטרים ערביים ששילבו לאומיות חילונית וסוציאליזם, כמו הבעת' בעיראק וסוריה וה-FLN באלג'יר. התפתחויות אלו טבעו זיהוי עמוק בין חילוניות לשחיתות, עריצות, חוסר דת ושלטונן של אליטות המנוכרות לעם הפשוט, הן בעיני האוכלוסייה והן בעיני הפעילים והאינטלקטואלים האסלאמיים. סייד קוטב, אבי האסלאמיזם במאה ה-20, תקף את החילוניות בארצות המוסלמים כסממן נוסף של התנוונות וחיקוי המערב וקרא להילחם באלו ללא שהיות.

קול נדיר נוסף שביקש להעניק לגיטימציה אסלאמית הופיע ב-1950, כשהמלומד הדתי המצרי ח'אלד מוחמד ח'אלד (ער') פרסם את הספר "מכאן אנו פותחים". כמו עבד א-ראזק לפניו קבע שהאסלאם איננו מתיימר לקבוע את טיב המשטר הפוליטי ומדינה חילונית היא רצויה. ח'אלד התפלמס בנדון עם ידידו, המודרניסט המוסלמי (הליברלי מאוד) מוחמד אל-ע'זאלי (אנ').

הגאות האסלאמיסטית החל משנות ה-70 והיחלשות המשטרים הפוסט-קולוניאליים, השיבו את הדת הפוליטית לקדמת הבמה. במצרים, לדוגמה, שלטון סאדאת נסוג מהחילוניות המתונה של ימי נאצר ונסמך על טיעונים מודרניסטיים אסלאמיים כדי לדחות את טענות האחים המוסלמים. באיראן הודח השאה והוקמה תאוקרטיה בראשות חומייני. בטורקיה, התחזקות הדמוקרטיה הגדילה את כוחן הפוליטי של השכבות הנמוכות והאדוקות, וגררה בתורה הפיכה צבאית שהתבצעה כדי להגן על החילוניות.

במאה ה-21, האינטראקציה של האסלאם עם המערב הובילה לעניין מחודש בפשרה בין סדר פוליטי חילוני לבין דת מוחמד. הזוועה והאימה שגרם הטרור האסלאמיסטי, למן פיגועי 11 בספטמבר, וההגירה ההמונית של מוסלמים לאירופה, בה נדרשו להסתדר עם החברה והחוק המקומיים, הניעו חכמי דת לחפש שוב הצדקות מתוך המסורת האסלאמית.

הערות שוליים

↑ נקודה זו מופיעה כמעט בכל המקורות בערך; על דרך השלילה: Abbasi, Rushain. 2021. Beyond the Realm of Religion: The Idea of the Secular in Premodern Islam. עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטת הרווארד, 2021.‏ ראו גם: יוסף דן, על הקדושה: דת, מוסר ומיסטיקה ביהדות ובדתות אחרות. מאגנס, 1997. עמ' 21-27.
↑ Armando Salvatore ואחרים (עורכים), Wiley Blackwell History of Islam.‏ Wiley-Blackwell, 2018. עמ' 119, 218.
↑ טלאל אסד, Formations of the Secular: Christianity, Islam, Modernity. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2003. עמ' 205-207.
↑ Zemmin, ב"לקריאה נוספת".
↑ Zemmin (לקריאה נוספת), עמ' 2; Azzam Tamimi, John L. Esposito, Islam and Secularism in the Middle East, C. Hurst & Co. Publishers, 2000. עמ' 25.
↑ Nurullah Ardic, Islam and the Politics of Secularism: The Caliphate and Middle Eastern Modernization in the Early 20th Century. ראוטלדג', 2012. עמ' 9.

לקריאה נוספת

Henri Lauzière,‏ "Secularism". בתוך: Gerhard Böwering, Patricia Crone (עורכים). The Princeton Encyclopedia of Islamic Political Thought. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2013. עמ' 489-490.
Nader Hashemi,‏ "Secularism". בתוך: The Oxford Encyclopedia of Islam and Politics. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2014.
Abdullah Saeed‏. "Secularism, State Neutrality, and Islam". בתוך: Phil Zuckerman; John R. Shook (עורכים). The Oxford Handbook of Secularism. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017. עמ' 188-200.
Florian Zemmin,‏ Secularism, Secularity and Islamic Reformism. הוצאת אוניברסיטת לייפציג, 2019.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חילוניות באסלאם42968449Q1151597

[1] נקודה זו מופיעה כמעט בכל המקורות בערך; על דרך השלילה: Abbasi, Rushain. 2021. Beyond the Realm of Religion: The Idea of the Secular in Premodern Islam. עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטת הרווארד, 2021.‏ ראו גם: יוסף דן, על הקדושה: דת, מוסר ומיסטיקה ביהדות ובדתות אחרות. מאגנס, 1997. עמ' 21-27.

[2] Armando Salvatore ואחרים (עורכים), Wiley Blackwell History of Islam.‏ Wiley-Blackwell, 2018. עמ' 119, 218.

[3] טלאל אסד, Formations of the Secular: Christianity, Islam, Modernity. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2003. עמ' 205-207.

[4] Zemmin, ב"לקריאה נוספת".

[5] Zemmin (לקריאה נוספת), עמ' 2; Azzam Tamimi, John L. Esposito, Islam and Secularism in the Middle East, C. Hurst & Co. Publishers, 2000. עמ' 25.

[6] Nurullah Ardic, Islam and the Politics of Secularism: The Caliphate and Middle Eastern Modernization in the Early 20th Century. ראוטלדג', 2012. עמ' 9.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]