חיל רגלים כבד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסל של הופליט יווני - דוגמה מובהקת לחיל רגלים כבד. בתמונה החייל חובש קסדה קורינתית ומוגן במגן, מוקיים ושריון גוף מארד. ככל הנראה מתואר הופליט מהמאה ה-8 או ה-7 לפנה"ס
ציודו של החיל רגלים הכבד בסוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס: שלושה שריוני לוחות וברקע כלי נשק מהתקופה (קופיץ, רובה קשת ושלל נשקי מוט - חניתות, רנסואר, מוטות-גרזן והאלברדות) שפותחו במיוחד כדי לחדור את קופסאות הפלדה המשוריינות.

חייל רגלי כבד הוא סוג של חיל רגלים המוגן בשריון כבד. השריון כלל בדרך כלל שריון גוף, מגן, קסדה ופרטי מיגון נוספים. החיילים חומשו בדרך כלל בחנית דקירה חזקה או נשק מוט אחר וחרב.

חיילים רגליים כבדים ידועים עוד מהתקופה העתיקה. החיל רגלים הכבד הופיע לראשונה בשומר. למרות כושר ההבקעה ושרידותו הרבה, צבאות הסהר הפורה לא השתמשו בחיילי חיל רגלים כבד, למעט הצבא המצרי וצבא אשור. הסיבה לכך היא מחירה הגבוה של המתכת בעולם העתיק.

בהתחלה חיילי חיל רגלים כבד נלחמו בגושים גדולים שנקראים פלנקס. הפלנקס הומצאה לראשונה בשומר והתפתחה מאד במצרים העתיקה, אך שיאה היה ביוון הקלאסית שם היא הורכבה מחיילים שנקראים הופליטים. הצבא הספרטני היה ידוע בהופליטים המצוינים שלו ויצאו לו מוניטין ששרדו עד עצם היום הזה. החיל רגלים הכבד קיבל תנופה רבה ברומא העתיקה והצבא הרומי השתמש במספר גדול של חיילי חיל רגלים כבד במערך הלגיון. בהתחלה, הלגיונרים היו חמושים בדומה להופליטים בחניתות, אך עם הזמן הם זנחו את החנית ואימצו את חרב הגלדיוס בתור נשקם העיקרי.

בעקבות המשבר של המאה ה-3 האימפריה הרומית החלה לאבד מכוחה ונפלה תחת ההתקפות הברבריות. החיל רגלים הכבד פינה את מקומו לחיל הפרשים בתור הזרוע העיקרית של הצבא, אך עדיין שמר על יוקרתו במקומות שונים בעולם דוגמת שווייץ. לרוב שריונם של החיילים הרגלים היה דל יחסית לפרשים וכלל בדרך כלל מעיל מחוזק בפיסות מתחת שריון קשקשים או שרשראות.

החיל רגלים הכבד בימי הביניים היה חמוש בדומה לפרשים, תלוי במעמדם ובעושרם של החיילים בו. לעיתים, החיל רגלים הכבד הורכב מאבירים פרשים שאיבדו את סוסם ולא יכלו לממן או להשיג סוס אחר. חיל רגלים זה היה עטוי בשריון כבד (בדרך כלל שריון שרשראות או שריון לוחות) והיה חמוש בחרב, מגן וכלי נשק ייעודי בהתאם לצורך. עם שיפור ברמת המיגון, ובייחוד עקב כניסת שריון הלוחות שסיפק הגנה טובה כנגד מרבית כלי הנשק, המגן הוקטן ואף נזנח לטובת האפשרות לתת ללוחם להשתמש בנשק דו-ידני שתוכנן במיוחד לחדירת שריון: חרב דו-ידנית כבדה וארוכה, נשקי מוט (שנועדו בעיקר כנגד פרשים משוריינים), פטיש קרב ואף גרזן קרב דו-ידני (Pollaxe). בנוסף לכלי נשק אלה רווח השימוש באלות, פטישים ואף כוכב השחר שעקפו את בעיית חדירת השריון על ידי ריסוק העצמות שמתחתיו על ידי מכות כבדות וחזקות.

לוחמי החיל רגלים השווייצרי היו לבושים בשריון לוחות וחמושים בנשקי מוט (בעיקר באלברדות ורמחים), דבר שסייע להם בתוואי ההררי להדוף את הפרשים ההאבסבורגים ויצר להם מוניטין רב באירופה.

עם התפתחות כלי הירי השריון האישי איבד מיעילותו, בשל כושר החדירה הרב של קליעי כלי-יריה, המנטרל כל שריון שפותח בחשיבה הצבאית הקונבנציונית הישנה.