נשק מוט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נשקי מוט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נשק מוט בתצוגה. מימין לשמאל: פרטיזאן, 2 האלברד, 2 הכלאות בין האלברד לפרטיזאן, 3 האלברד, 4 הכלאות בין האלברד למוט-קופיץ וגיזארם.
נשק מוט בתצוגה. מימין לשמאל: ספטום, מוט-גרזן / האלברד, האלברד, חנית, קופיץ, מוט-גרזן, האלברד. האביר מימין מחזיק בהאלברד.

נשק מוט הוא קבוצה גדולה ומגוונת של כלי נשק, שהמכנה המשותף של כולם הוא שהם מורכבים ממטה או מוט ארוך (לרוב באורך של כמעט שני מטרים, ולפעמים אף יותר) שבקצהו להב אחד או מספר להבים, לרוב ממתכת. המונח מתייחס בדרך כלל לכלי נשק מבוססי המוט האירופאיים מימי הביניים והרנסאנס, אך לעיתים כוללים בו גם כידונים, חניתות, רמחים וחרמשים עקב הדמיון המבני ביניהם. במובן רחב זה, כלי נשק מוט מתפרשים על גבי כל ההיסטוריה ועל גבי תקופות שונות ויבשות שונות; הם משמשים למטרות שונות ופותחו כנגד איומים שונים.

קטגוריות של נשק מוט

החלוקה הטובה ביותר לסוגים השונים של כלי נשק המוט מתייחסת לדרך השימוש בהם. רומח הוא נשק מוט ארוך מאוד המשמש בעיקר לדקירה, דוגמת הסריסה של חיל הרגלים של הפלאנקס המקדוני ורומח הפרשים של האבירים האירופאיים. כידון הוא נשק מוט קל המשמש בעיקר להטלה, דוגמת הפילום הרומי. חנית היא כלי נשק היכול לשמש הן לדקירה והן להטלה. כלי נשק מוט מגליים שימשו בעיקר לחיתוך, דוגמת הפאלקס הארוך הדאקי והפאלקס התראקי. כלי נשק מוט מורכבים דוגמת ההאלברד והבק דה קורבין שימשו ליותר מפעולה אחת, לרוב לדקירה וחיתוך או לדקירה והלימה.

היסטוריה

מקור השם "Pole weapons" הוא בהיותם מבוססים על Pole - מוט ציר ארוך - המהווה את הידית של הנשק. רוב נשק המוט הורכב מראש קרב (חנית, גרזן או להבים אחרים) שהותקן על גבי מוט ארוך מעץ.

כלי נשק מוט היו כלי הנשק הקדומים ביותר. מוטות מחודדים ומוט שעליו הורכב להב מאבן צור (כידון) היו כלי הנשק הקדומים ביותר שהתגלו. כידונים וחניתות היו נשק עיקרי בתקופה הפרה-היסטורית, הן לציד והן ללחימה. חניתות וכידונים היו גם הנשק העיקרי בעת העתיקה עקב פשטות הכנתם. הצבאות של יוון העתיקה, אלכסנדר מוקדון ורומא העתיקה מקצעו את השימוש בכידונים, חניתות ורומחי רגלים.

נשק המוט היה נפוץ במיוחד בימי הביניים והרנסאנס, ובתקופה זו הומצאו כלי נשק רבים מקבוצה זו, רבים מהם הומצאו בצרפת. להרבה מנשק המקל היה חוד כשל חנית בקצה בנוסף לחוד הרגיל, ולפעמים גם להב מעוקל, וו (קרס) או "מקור" מאחורי הלהב הראשי. הסתערויות עם נשק מוט נעשו לרוב כאשר החיילים (שהיו פרשים או רגלים) מסודרים בשורה ארוכה או מספר שורות, מכוונים את נשקם קדימה ומסתערים (הפלנקס הרומאי נעשה בשיטה זו). החיסרון העיקרי של נשק המוט היה שלאחר ההסתערות היה קשה לתמרן איתם כאשר הלוחמים היו כבר צמודים ללוחמי האויב, לכן המסתערים לרוב נשאו גם נשק משני כגון אלה, פטיש קרב או חרב. לעומת רומחים למיניהם, כלי נשק מוט רבים פותחו עבור חיל הרגלים על מנת להפיל ולהרוג פרשים משוריינים. כלי נשק אלה כללו בנוסף לחוד חנית להבי גרזן בצורות שונות ומשונות, ווים, זיזים ובליטות, שמטרתם הייתה להכות בשריון בעוצמה, לתפוס את הפרש, להפילו על הקרקע ואחר להורגו באמצעו מכת גרזן או קרס כבדה.


נשק מוט אירופי של העת העתיקה

סריסה

פלנקס מקדוני בן 16 שורות, לוחמיו חמושים בסריסה ומגנים.

הסריסה היא נשק דמוי רומח באורך 4–7 מטרים ששימש ביוון העתיקה ובתקופה ההלניסטית. הסריסה נכנסה לראשונה לשורות הצבא עם פיליפוס השני, מלך מקדוניה. פיליפוס החליף את ה"דורי" (סוג של חנית עתיקה) במערך הפלנקס שלו ובכך יצר את הפלנקס המקדוני. הסריסה הייתה עשויה מעץ קורנל והייתה כבדה וקשיחה ושקלה יותר מחמישה קילוגרם. לעיתים השתמשו בה בכך שנעצו צד אחד באדמה ואת הצד השני, החד יותר, הפנו לעבר צבא האויב המסתער. החוד הכפול שירת גם כגולה מאזנת, ועזר לחיילים להילחם ביתר קלות. האורך הגדול באופן ניכר משאר חניתות התקופה (שניים עד שלושה מטרים לעומת ארבעה עד שבעה) הוכיח את יעילותו כנגד לוחמי ההופליט שהשתמשו בחניתות קצרות יותר, מכיוון שבמערך הפלנקס הצפוף היו חיילי אויב חייבים לעבור דרך הסריסות. על אף זאת, מחוץ למערך הפלנקס הייתה הסריסה מאבדת את יעילותה, והאטה את צעדת הצבא.

הסטה

ההסטה (בלטינית=חנית, Hastae) הייתה נשק המוט העיקרי של הצבא הרומאי בתקופה שלפני האימפריה, ונישאה בעיקר על ידי חיל ההסטטי (Hastati), שקיבלו את שמם ממנה. במהלך הרפורמות שהתחוללו בצבא הרומאי הרפובליקני במהלך המאות ה-4 וה-3 לפני הספירה, חומשו ההסטטי בפילום וגלדיוס, וההסטה עברה לידי חיל הטריארי (Triarii).

מוט ההסטה היה עשוי בדרך-כלל מעץ מילה עם חוד ברזל ובאורך של 2 מטרים. לעומת הפילום, שנזרק לעבר האויב, בהסטה נעשה שימוש לדקירה בקרב פנים אל פנים.

פאלקס ארוך

הפאלקס (בלטינית=מגל, falx) הוא נשק ארוך (קרוב לשני מטר) אשר נועד לחתוך דרך שריון ומגנים. מוצאו בדאקיה והוא עשוי ממוט שאורכו כמטר אשר מחובר ללהב ברזל באותו אורך. לאחר המצאתו נהיה לנשק מאוד פופולרי בקרב השבטים הדאקים והתראקים. הפאלקס התפתח מחנית לנשק מוט והלהב התעגל כדי ליצור כוח חיתוך חזק יותר. עיקול דרסטי זה הפך את הנשק למכשיר תוקפני בלבד, ששימש נגד כוח אויב שבור או בורח. למרות כוחו, הנשק השאיר את המשתמש מאוד פגיע, מכיוון שזהו נשק דו-ידני שלא מאפשר שימוש במגן. בפאלקס אפשר היה להשתמש כדי לבקע או למשוך מגינים, לכרות איברים ולדקור דרך קסדות.

נשק מוט אירופאי של סוף ימי הביניים

קבוצה זו מכילה סוגים רבים של כלי נשק בעלי להבים מסוגים שונים המיועדים לצורות תקיפה שונות. המגוון הרב של הלהבים והצורות השונות נובע ממגוון השיטות וכלי הנשק שניסו לפתח על מנת להתגבר על שריון הלוחות הכבד, שכיסה את האבירים באותה תקופה והעניק להם הגנה טובה מפני רוב כלי הנשק. באופן ציורי, אפשר לומר שלהבים רבים עוצבו כ"פותחני קופסאות שימורים" על מנת לפתוח את "קופסאות השימורים" שעטו האבירים והפרשים הכבדים של אותה תקופה.

לשמותיהם של רוב נשקי המוט אין תרגום לעברית, לכן מובאים כאן שמותיהם האנגליים. ברשימה זו מופיעים כלי נשק שפותחו בסוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס באירופה.

רומח

ערך מורחב – רומח

זהו נשק המוט הפשוט ביותר. מדובר בחנית ארוכה או במוט מחודד באורך של 4–5 מטרים (13–16 רגל). המוט נועד בעיקר לשימוש במבנה דמוי פלנקס כדי לבלום הסתערות של פרשים כבדים. צבאות אירופיים סדירים חימשו את חיל הרגלים שלהם ברומחי רגלים בעלי חוד מתכת ארוך יחסית. לעומת זאת, כאשר היה צורך ברומחי רגלים מאולתרים, נהגו פשוט לחדד את הקצוות של כלונסאות עץ ארוכים (שאומנם לא יכלו לחדור שריון לוחות אך יכלו לשפד את הסוסים). את הכלונסאות נהגו לתקוע באדמה לפני הקרב, בשורה לפני הקשתים והמחנה.

רומחי רגלים היו בשימוש מערכי הפלנקס של יוון העתיקה ומוקדון, אך "הומצאו מחדש" בימי הביניים על ידי חילות הרגלים השווייצרי ומשם התפשטו לשימוש בכל אירופה עקב פשטותו ויעילותו של הנשק.

מוט גרזן

מוט-גרזן (איור)
ערך מורחב – מוט-גרזן

מוט-גרזן הוא שם כללי לנשק מוט שבקצהו מותקן להב גרזן ולעיתים גם כלי נשק נוספים (כגון ראש חנית, מקור אחורי או פטיש אחורי). מוט הגרזן באו במגוון רב של סוגים, אורכים וצורות שונות.

מוט-גרזן שהיה נפוץ בשדה הקרב הוא בעצם גרזן דו-ידני בעל ידית הנפה ארוכה. סוג נשק זה נקרא pollaxe באנגלית, אך בעברית הוא נקרא פשוט "גרזן דו-ידני". ראשי הקרב האופייניים לנשק זה הם גרזן דו-ראשי, גרזן ראשי-משני, גרזן-פטיש וגרזן-מקור, כאשר לחלק מהם גם הוסיפו חוד דקירה בראש המוט. הקת הכבדה של ידית ההנפה יכלה לשמש כנשק חבטה.

לעיתים קרובות, המונח Pollaxe משמש לציין גם מוט-פטיש קרב, הדומה למוט-הגרזן במבנהו, למעט העובדה שבפטיש-הקרב להב הגרזן החד מוחלף בלהב קטן יותר או בראש פטיש קטן.

מוט-פטיש קרב (War Hammer)

זהו פטיש קרב בעל ידית הנפה ארוכה במיוחד, ההופכת אותו לנשק מוט. מוט-הפטיש דמה מאוד בצורתו לבק דה קורבין, אך ראש הפטיש שונה במקצת ומוט ההנפה קצר יותר.

האלבֵרד (Halberd)

ערך מורחב – האלברד
האלברד (שוודיה, המאה ה-16)

ההַלְבֵרְד הוא נשק מוט אשר היה בשימוש החל מהמאה ה-14 עד היום והוא גם הסמל של המשמר השווייצרי. פירוש אפשרי למילה הוא שהיא מורכבת משתי מילים: Halm, המילה הגרמנית למוט, ו-Barte המילה הגרמנית לגרזן. מקצהו של ההאלברד בולט חוד חנית היכול להיות באורכים שונים; קרוב לקצה זה מחובר להב של גרזן, ומולו (באותו קצה של המקל) בולט לרוב להב קצר או מקור, שהיה ישר או מעוקל. ראש קרב אימתני זה היה מחובר למוט באורך של 2 עד 3 מטר.

ההאלברד הוא נשק השומרים הקלאסי - בהרבה ספרים וסרטים המתרחשים בימי הביניים, זהו הנשק שמחזיקים השומרים האישיים של המלך או אנשים חשובים אחרים. ההאלברד היה בשימוש החל מהמאה ה-14, בעיקר בקרב השווייצרים שהשתמשו בו להדוף התקפות של פרשים כבדים ולהפלת אבירים מסוסם. נשק זה זכה להצלחה רבה בשדה הקרב וקנה לעצמו מוניטין מאיים. במאה ה-15 הוא קיבל את צורתו המוכרת והפופולרית ונהפך לנשק מוט נפוץ בכל רחבי אירופה. בימינו, ההאלברד עדיין נמצא בשימוש טקסי אצל המשמר השווייצרי של הותיקן.

בק דה קורבין (Bec de Corbin)

קובץ:Bec-de-Corbine01.jpg
בק דה קורבין הוא נשק מוט, שפירוש שמו הוא "מקור העורב". הנשק מורכב ממוט ארוך, שבקצהו יש חוד-חנית. המבנה העיקרי, בנוסף לחוד, הוא פטיש שבצידו השני מעין קרס או "מקור" (fluke) עם חוד. בקצהו התחתון היה חוד נוסף. נשק זה, שדמה לפטיש קרב מוארך, נועד כנגד פרשים בשריון. באמצעות מכה חזקה, המקור של הבק-דה-קורבין יכול היה אף לחדור שריון לוחות.

בארדיש (Bardiche)

הבארדיש הוא מוט-גרזן ארוך בעל להב גרזן מוארך. הוא היה נפוץ בתקופת ימי הביניים והרנסאנס באירופה, בעיקר במזרח אירופה ורוסיה.

הבארדיש מורכב ממוט ארוך ועליו להב גרזן מוארך שמעוצב כך שבקצהו העליון יש חוד המשמש לדקירה. הלהב היה מחובר למוט באמצעות שני מסמרים: אחד בראש הלהב ואחד בתחתית הלהב. הלהב היה די מוארך לגרזן (למעלה מ-2 רגל - כ-60 ס"מ) ואילו המוט היה קצר יחסית לנשק מוט אחר: רק כ-5 רגל, שהם 153 ס"מ (מטר וחצי). כתוצאה מכך, עיקר הנזק נגרם עקב משקלו של הלהב הכבד ופחות מהתנופה הסיבובית של המוט. יש המתייחסים לבארדיש כאל גרזן דו-ידני ולא כאל נשק מוט אמיתי. הבארדיש הוא במידה רבה גרסה מחודשת לגרזן הדני, שפותח עוד במאה ה-11 והיה בשימוש בידי הסקסונים, הויקינגים והנורדים.

קופיץ (Voulge)

הקופיץ (וולג) הוא בעצם סכין קצבים על מוט. הקופיץ דומה לבארדיש, אך להב הגרזן שלו קצר יותר, והמוט שלו ארוך יותר. בניגוד לבארדיש, הלהב כלל בליטות וזיזים שונים להגברת הנזק ולאפשר דקירה או תפיסה של אדם בשריון. הלהב חובר למוט לרוב על ידי השחלתו באמצעות 2 טבעות, אך לעיתים חובר כמקשה אחת, כפי שמחברים ראש חנית. קופיצים מסוימים כללו וו אחורי על מנת לתפוס פרשים בעת דהירתם ולהפילם על הקרקע.

הקופיץ היה נפוץ באירופה של ימי הביניים לצד נשק מוט אחר ושימש בעיקר כנגד יריבים משוריינים. בגלל הלהב המשונן ומלא הזיזים שלו, הוא היה קטלני גם נגד יריבים לא משוריינים.

פכארד (Fauchard)

הפכארד הוא מוט ארוך שבקצהו להב מעוקל, דומה לשל חרמש אך בו הלהב בצד החיצוני של העיקול, והלהב מורכב כהמשך של המוט, ולא בניצב לו כמו בחרמש חקלאי. נשק זה היה נפוץ בשילובים שונים עם מוטות-קרס וגיזארם (ראו בהמשך).

מוט-קרס (Bill Hook)

מוט-הקרס, שנקרא בלעז Bill Hook, התפתח מכלי חקלאי שמיועד לכרות ענפים גבוהים ולחתוך גבעולים. הלהב של הכלי החקלאי ניצב בקצהו של מוט ובקצהו הותקן להב ארוך שמעוקל פנימה. באמצעות הלהב היה אפשר לתפוס אביר בשריון ולהפיל אותו מסוסו.

בהתבסס על הכלי החקלאי פותח נשק דומה המכיל בנוסף לקרס (הלהב נהיה מעוקל יותר מזה החקלאי) "מקור" בצד השני, ומראש המוט בלט חוד ארוך ששימש לדקירה. בנוסף, הכת הייתה כבדה ויכלה לשמש כנשק חובט.

כלי נשק נועד לטיפול בפרשים משוריינים אך אפשר היה להילחם בו גם נגד אבירים רגליים, אם כי הסיכויים לנצח בעזרתו סייף מאומן היו קלושים.

גיזארם (Guisarm)


לגיזראם להב אחד בצורת וו. היתרון שלו הוא שכך ניתן להשתמש בו כדי לתפוס או למשוך דברים, וגם כדי להפיל את היריב (על ידי תפיסת רגלו בעזרת הוו). הרוקוון (ראו להלן) לפעמים נחשב גם לגיזארם.

רוקוון (Rocone)

לנשק זה ישנם שני להבים: חוד חנית הבולט קדימה, וממנו בולט הצידה חוד מעוקל קצר. שני החודים מחוברים אחד לשני ובולטים כחתיכה אחת מקצה המקל. הרוקוונים לעיתים נקראים גם בשם גיזארם, אף שהגיזארם לרוב מתכוון לסוג שונה של נשק-מקל (ראו למעלה).

פארטיזאן (Partisan)

הפארטיזאן הוא למעשה חנית בעלת להב גדול ורחב במיוחד. הלהב חד בקצהו ומשונן בצדדיו, כך שניתן להשתמש בו גם לשיסוף וגם לדקירה. לפי מקורות אחרים, הפארטיזאן היה במקור להב חנית שבבסיסו הותקנו שני להבי גרזן, כך שמה שנוצר היה חנית עם גרזן דו-ידני. בפועל, להבי הגרזן היו קטנים מאוד ונראו יותר כשינון בצד ראש החנית, מאשר כלהב גרזן עצמאי. נשק זה התגלה כלא יעיל וכתוצאה מכך עיקר השימוש בו היה טקסי.

קלשונות

משפחה שלמה של נשק מוט מבוססת על הקלשון. הם בנויים כחנית שראשה מוחלף במעין ראש-מזלג עם שניים או שלושה חודים. ידועים במשפחה זו הם:

  • הטריידנט, הדומה לקלשון של פוסידון
  • קלשון דו-ראשי
  • ספטום - נשק רומאי שבו שני החודים הצדדיים פונים באלכסון החוצה. בדרך כלל, החודים הצדדיים קצרים יותר מהחוד המרכזי.
  • ה-Ranseur - נשק מוט שבו החודים פונים פנימה בעיקול כחלק מחרמש של ירח. במקומות אחרים הרנסואר מתואר כנשק שבו שני החודים הצדדיים יוצרים מעין ניצב, דבר השימושי לחסימת התקפות ונעילת כלי נשק. עיצוב נכון של החודים יכול היה לגרום להם לתפקד כמו חוד-מכוש חודר או קרס להפלת פרש.
  • ה-Corseque - החודים החיצוניים פונים הצידה בזווית רחבה.

אלשפיס (Ahlspiess)

זהו נשק נעיצה הבנוי מלהב מתכת ארוך (כ-1.5-2.5 מטר), שאליו מחוברת ידית ארוכה באורך 90 ס"מ בערך. הידית הארוכה נועדה לתת איזון לנשק וכן לאפשר לחייל לנעוץ חזק באמצעות שתי ידיו.

האלשפיס הומצא בגרמניה במאה ה-15 והיה יעיל למדי כנגד פרשים. כנשק נעיצה, האלשפיס היה מסוגל לחדור שריון ולשפד פרש בשריון לוחות המסתער לעברך. כנגד אביר משוריין רגלי, האלשפיס היה יכול לשמש כנשק נעיצה רגיל ואף כחרב דקה, זאת הודות ללהב הארוך ולמגן היד שהיה בין הלהב לידית.

כתוצאה מכך, חיילים רבים נשאו אלשפיס. בנוסף אליו הם גם נשאו חרב שכן היה קשה לתמרן עם האלשפיס בקרב פנים אל פנים עמוס בלוחמים.

נשקי מוט אסייתים

יארי

ערך מורחב – יארי
להב של סו יארי

היארי (יפנית: "槍") היא נשק יפני הדומה לחנית המערבית. את היארי אפיין להב ישר שאורכו נע בין מספר ס"מ בודדים, עד לאורך של כמעט מטר. הלהבים היו עשויים לרוב מאותה פלדה איכותית ממנה היו עשויים שאר ארסנל כלי הנשק של הסמוראי (כמו הקטאנה) והיו עמידים ביותר. במהלך ההיסטוריה הופיעו סוגים שונים של להבי יארי ישרים שהותקנו על מוטות באורכים, צורות ועוביים שונים. כלי נשק זה שימש בעיקר את הפרשים היפנים. הלהב של היארי בא במגוון צורות וגדלים, כשהיארי הפשוט (בעל הלהב היחיד והישר) נקרא "סוּ יארי". טכניקת הלחימה ביארי נקראת "סוֹג'וטסו" ואמנות הלחימה היחידה שעדיין עושה בו שימוש קבוע, אם כי מצומצם, היא בוג'ינקאן, ארגון הנינג'יטסו הגדול ביותר.

נאגינאטה

סמוראי אוחז נגינטה.

הנאגינאטָה (יפנית: "薙刀") היא נשק מוט שמקורו ביפן המזוהה עם נשות הלוחמים. הוא עשוי ממוט עץ ארוך שבקצהו להב מעוקל צר, הדומה לגואן דאו הסיני או לפכארד האירופאי, אם כי צר מהם על פי רוב, בדומה לחרב היפנית. בגלל צורתו המעוקלת, ניתן להשתמש בנשק זה ביעילות גם בלי לרכב על גב סוס במיוחד כנגד פרשים, זאת בניגוד ליארי. לכן התקבע מעמדו כנשק הגנה עצמית של נשים ונזירים בזמני מלחמה.

כבר במאה ה-10 היו עדויות לשימוש נרחב בנאגינאטה בשדות הקרב. במהלך מלחמת גאמפיי (1180 לספירה) בין שבט טאירה ושבט מינאמוטו שימשה הנאגינאטה כנשק עיקרי. יעילותה כנגד פרשים הייתה גבוהה, ואף הובילה לצירוף הסוּנֵה אטֵה (sune ate), פריט שריון לרגליים, לשריון הסמוראים הסטנדרטי. בניגוד לתרבות האירופית, הנשים היפניות ממעמד הלוחמים נלחמו לעיתים קרובות לצד הגברים, והנאגינאטה שימשה כנשק מועדף על ידיהן. במאה ה-17 החלה לגבור המודעות לכלי ירי שהגיעו במקור מהספרדים וטקטיקות שדה הקרב החלו להשתנות בהתאם. הנאגינאטה חזרה למעמדה כנשק להגנה עצמית אשר היה מיועד לנשים ולנזירים. במהלך תקופת האדו נשות יפן ממעמד הלוחמים היו מחויבות להתאמן בנאגינאטה ועד היום מרבית המורים הגדולים ביפן בתחום הן נשים.

ב-1950 הוקם ארגון הספורט "אטרשי נאגינאטה" (נאגינאטה חדשה). הארגון פיתח שיטת לחימה ספורטיבית כחלק מתופעת הגנדאי בודו, התרגום של שיטות לחימה יפניות מסורתיות לספורט מודרני, בדומה לג'ודו. בעזרת שריון אימונים (בוגו) הדומה לזה שמשתמשים בו בקנדו ונאגינאטות שהלהב שלהן הוחלף במקלות במבוק גמישים, ניתן לנהל קרב כיום מלא ללא סכנת חיים או פגיעה פיזית משמעותית. בדומה לקנדו, הנאגינאטה תופסת תאוצה גם במערב [דרוש מקור]. כיום מתקיימות אליפויות מקומיות באסיה, אירופה ואמריקה, ומדי כמה שנים מתקיימת גם אליפות עולם.

ישנן מספר שיטות מוכרות של נאגינאטה:

  • Atarashii Naginata - אטאראשי נאגינאטה
  • Jikishin-Kage Ryu -ג'יקישין קאגה ריו
  • Tendo Ryu - טנדו ריו
  • Toda Ha Buko Ryu - טודה הבוקו ריו

נאגַמאקי

נאגמאקי

הנאגמאקי הוא חרב יפנית מסורתית (קטאנה) המולבשת על ניצב ארוך במיוחד. ישנם שני הבדלים בין הנאגמאקי לנגינאטה- הראשון הוא שלהב הנאגמאקי זהה באורכו ובצורתו ללהב הקטאנה, ולכן הוא ארוך וצר יותר מלהב הנאגינטה, והשני הוא שהוא אינו מולבש על מוט פשוט כמו הנאגינאטה אלא על ניצב חרב מוארך. אורך הניצב שווה בדרך כלל לאורך הלהב, ולכן האורך הכולל של הנשק הוא בין 120 ס"מ ל-160 ס"מ, קצר יותר ממרבית נשקי המוט.

ציור של גואן-יו אוחז בנשקו, ממציא הגואן דאו לפי המסורת.

גואן דאו

גואן דאו או יאן יוּאֵה דאו (סינית: "偃月刀"; "להב הירח הנח" או "להבו של גואן יו", על שם גנרל בצבאו של ליו ביי) הוא נשק סיני המקביל לפכארד האירופי. נשק זה מורכב מלהב מעוקל כבד ורחב בעל חוד בגבו. להב זה הוא מעוקל ביותר וכתוצאה מכך משמש לשיסוף, בדומה לנשקים מעוקלים אחרים.

נשק מוט דמוי חנית

המונח "נשק מוט" משמש לציין גם במשמעות רחבה יותר את כל כלי הנשק דמויי החנית.

  • חנית Spear - נשק מוט באורך בינוני הנועד בעיקר לדקירה. לעיתים שימש גם להטלה.
  • כידון Javelin - שם כללי למשפחת כלי הנשק המורכבת ממוט נושא חוד המשמש בעיקר להטלה.
  • רומח Pike - נשק מוט ארוך במיוחד (7-3 מטר) הנישא על ידי מערכים צפופים של חיילים רגלים. רומח מסוג זה היה בשימוש אצל הפלנקס המקדוני וההלניסטי וכן על ידי יחידות רגלים שווייצריות שנלחמו בתוואי הררי כנגד רגלים ופרשים כבדים.
  • רומח פרשים Lance - רומח הפרשים, נשק מוט ארוך המשמש לדקירה, לרוב מעל גבי מרכבות או סוסים. בימי הביניים היו נפוצים רמחים כבדים (בקרב חיל הפרשים) ורמחים קהים לטורנירים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32449072נשק מוט