חירש-אילם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חרש-אילם הוא מונח ששימש לתיאור אדם הסובל מחירשות, שעקב לקות זו אינו לומד לדבר בשפה כלשהי - לא שפה מדוברת (אפשר ללמוד אותה בעזרת קלינאי תקשורת, למרות חירשות) ולא שפת סימנים. כיום רבים רואים במונח זה, כשהוא מובא שלא בהקשרו ההיסטורי, ביטוי מזלזל, שאינו תקין פוליטית[1], שכן חרשים לרוב אינם סובלים מליקוי במערכת הדיבור.

בהלכה

בהלכה לחרש, שוטה וקטן יש מעמד נחות.[2] במשנה מוסבר: "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר".[3] באנציקלופדיה הלכתית רפואית נאמר בעניין זה:

לאור החידושים המדעיים-טכנולוגיים ביחס לחרש בדורות האחרונים, ובעיקר לאור השיפור ביכולת השיקומית-חינוכית שלו בבתי ספר לחרשים, התעוררה שאלה עקרונית בדבר יחסה של ההלכה לחרש. יש הסבורים, שמעמדו של החרש בהלכה לא יכול להשתנות מהקביעה העקרונית של חז"ל, שהוא נחשב כחסר דעת וכפטור מכל המצוות, ועל כן לא מועיל השינוי בחינוכו לשנות את מעמדו. ולעומתם יש הסבורים, שחז"ל דיברו בחרש של זמנם, שלא שמע ולא דיבר, ועל כן אמנם היה חסר דעת וחסר חינוך, מה שאין כן בחרש של זמננו, שלמד בבית ספר לחרשים, ומסוגל לדבר ולהתבטא, שאין הוא נחשב לחסר דעת, ודינו כפיקח.[4]



הערות שוליים

  1. ^ What is wrong with the use of these terms “deaf-mute,” “deaf and dumb,” or “hearing-impaired”?, National Association of the Deaf
  2. ^ הם פסולים לעדות, אין מקחם מקח ואין ממכרם ממכר, אין להם חזקה בחפץ הנמצא אצלם, וכאשר חבלו באחרים הם פטורים
  3. ^ משנה, מסכת תרומות, פרק א', משנה ב'
  4. ^ הערך חרש, באנציקלופדיה הלכתית רפואית