חסה שיכנית
 חסה שיכנית
| |
|---|---|
חסה שיכנית
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אסטראים |
| משפחה: | מורכבים |
| שבט: | עולשיים (Cichorieae) |
| סוג: | חסה |
| מין: | חסה שיכנית |
| שם מדעי | |
 Lactuca aculeata
| |
חסה שיכנית (שם מדעי: Lactuca aculeata) היא צמח עשבוני דו-שנתי ממשפחת המורכבים, השייך לשבט העולשיים (הכולל גם את ניסנית, מרור והרדופנין)[1]. המין נפוץ בעיקר ברמת הגולן[2]. בשלב הצעיר, מנובמבר ועד אביב, גובהו אינו עולה על 10 עד 20 ס״מ. לקראת מאי מתארך הגבעול, נושא עלים רחבים, ומגיע לשיא גובהו – 100 עד 150 ס״מ – בתוך כחודש. הגבעול זקוף, לבן בוהק, ומכוסה לכל אורכו בשִׁיכים חזקים וישרים. לעיתים היא גדלה בצוותא עם חסת המצפן, שלה היא דומה מאוד במראהּ, אולם היא נבדלת ממנה בכמה מאפיינים ובייחוד בפריחתה המאוחרת – מחודש אוגוסט ועד אוקטובר – בעוד שחסת המצפן ברוב המקרים כבר יבשה באותה עונה, או לכל היותר מצויה בשלב הפצת זירעוניה ופריחת פרחיה האחרונים[2].
התפוצה בעולם ובישראל
התפוצה הגאוגרפית של חסה שיכנית מצומצמת, וכוללת את טורקיה (מרכז ומזרח אנטוליה), צפון עיראק (נדיר), צפון-מערב איראן, סוריה, ירדן וישראל[1]. בישראל מרבית האוכלוסייה תועדה ברמת הגולן עם מספר מקומות נוספים כמו עמק יזרעאל, רמת יששכר[2].
אקולוגיה ובית גידול
כל האוכלוסיות שנצפו בדרום הגולן נמצאו בקרקעות שמקורן בבזלת, לרוב באזורים אלוביאליים – כלומר במקומות שבהם שיטפונות וזרמי נחלים הסיעו במשך אלפי שנים כמויות גדולות של סחף – וכתוצאה מכך נוצרו אדמות עמוקות ועשירות, המתאימות להתבססות מין זה.
בטורקיה תוארו אוכלוסיות של חסה שיכנית הצומחות בקרקעות קירטוניות – קרקעות שמקורן בסלעי קירטון רכים ועשירים בסידן פחמתי. קרקעות אלה בסיסיות, מנוקזות היטב, אך נחשבות דלות בחומרי הזנה מסוימים. עובדה זו מצביעה על יכולת ההסתגלות של חסה שיכנית למגוון רחב של סוגי קרקעות, החל מאדמות בזלתיות עמוקות בדרום הגולן ועד קרקעות קירטוניות בצפון טורקיה.
האוכלוסיות ברמת הגולן הן רודרליות מובהקות – כלומר מופיעות בעיקר בבתי גידול מופרעים מעשה ידי אדם, כגון דרכים, עפר ועיי פסולת. לא ברור מהו בית הגידול הטבעי של מין זה, וייתכן כי בתי גידול רודרליים הם אכן בית גידולו המקורי, בדומה לחסת המצפן[3].
בתי גידול מתועדים ברמת הגולן
- צדי דרכים – בעיקר לאורך כבישים. הכביש הראשי בדרום הגולן נכבש בהדרגה בידי חסה שיכנית, שכנראה עמידה לריסוסי עשבייה בצדי דרכים. במיוחד בולט הקטע מול מנחת פיק, בין צומת אפיק לאל-על, שבו יוצרת החסה שדרות צפופות לאורך הכביש.
- ערימות פסולת בניין ושרידי עבודות עפר – על ערימות סטריליות של עפר ושברי בטון נמצאו פרטים גבוהים במיוחד, עד 3 מטרים. בערימות ותיקות, שכבר אוכלסו במיני חלוץ אחרים (כגון דגניים וחד־שנתיים), לא נמצאו כלל פרטים של חסה שיכנית. תצפית זו מעידה שהמין הוא חלוץ מובהק, המופיע ראשון בבתי גידול חדשים ולא מיושבים.
- גינות מושקות ושטחי נוי – במקומות מושקים, יחד עם מינים רודרליים אחרים המשגשגים בסביבה לחה, נראית חסה שיכנית ירוקה ורעננה יותר: העלים בשרניים, והפרטים מאריכים את תקופת הפריחה לעיתים עד דצמבר. בית גידול זה נצפה רק בתחומי יישובים. מחוץ ליישובים – בשדות נטושים, מעובדים או שטחים חקלאיים – לא נמצאו פרטים של חסה שיכנית.
מאפיינים מורפולוגיים
בפרק זה מובאים רק המאפיינים המבדילים. המעוניין להעמיק מוזמן לעיין בערך חסה ובשני הפרקים הבאים.
חסה שיכנית היא צמח עשבוני דו-שנתי, גבוה (100 עד 150 ס״מ), מכיל מוהל חלבי. גבעוליו ועליו מכוסים שיכים – ומכאן שמו.
הגבעול זקוף, לבן, ומכוסה שיכים חזקים וישרים לכל אורכו (ואילו בחסת המצפן השיכים מצויים בעיקר בחלק התחתון של הגבעול).
העלים מסורגים פשוטים אליפטיים, לא מפורצים (לא שסועים), ושפתם משוננת. הם אינם סרוחים אלא חובקים את הגבעול, בעלי אוזניות מעוגלות פחות או יותר. אורכם 3 עד ס״מ ורוחבם 1 עד 4 ס״מ. שני צדי העלה מכוסים שיכים, ולעורק המרכזי בצד התחתון שיכים עבים במיוחד.
ענפי התפרחת מפושקים בזווית ישרה ויוצרים נוף מבודר.
לעוקצי הקרקפות יש גם שיכים וגם שערות זיפניות נושאות בלוטות (glandular-setulose) מתחת לראשי הקרקפות. השערות הבלוטיות יוצרות לעיתים תחושת דביקות בעת מגע.
הקרקפת אורכה 6 עד 10 מ״מ, ובה פרחים לשוניים דו-מיניים וצהובים. חפי המעטפת 12 עד 15.
הזירעונים חומים, קציהם מעוגל פחות או יותר וסימטרי. הפרי הוא זירעון מצולע בעל מקור: אורכו (ללא המקור) כ-3 מ״מ, צבעו חום כהה. אורך המקור כאורך הזירעון, צבעו לבן, והוא נושר בקלות.
מה מבדיל בין חסה שיכנית לחסת המצפן
חסה שִׁיכָּנִית (Lactuca aculeata) גדלה לעיתים באותם בתי גידול יחד עם חסת המצפן (Lactuca serriola), והדמיון ביניהן רב. עם זאת, עיון בהבדלים ביניהן מחדד את דמותה הייחודית של חסה שִׁיכָּנִית:
- שיכים – גבעולי חסה שִׁיכָּנִית מכוסים לכל אורכם בשיכים חזקים ונוקשים, בעוד שבחסת המצפן השיכים מרוכזים בעיקר בבסיס הגבעול.
- עלים – עלי חסה שִׁיכָּנִית קצרים יותר, בלתי־שסועים ושפתם משוננת; בניגוד לעלי חסת המצפן, שהם לרוב ארוכים יותר ובעלי שסעים.
- עוקצי התפרחות – בחסה שִׁיכָּנִית עוקצי הקרקפות מכוסים שערות בלוטיות עדינות, היוצרות תחושת דביקות ברורה במגע. לעומת זאת, בחסת המצפן אין כלל שערות בלוטיות, וממילא גם לא תחושת דביקות.
- מבנה התפרחת – נופה של חסה שִׁיכָּנִית "מבודר": ענפי התפרחת המשניים יוצאים מן הגבעול המרכזי בזוויות ישרות ואינם מסתיימים באותו מישור. לעומתה, לחסת המצפן נוף זקוף וצפוף: ענפי התפרחת המשניים מסתעפים בזוויות חדות, ורובם מסתיימים במישור אחד ויוצרים צורת "פירמידה הפוכה".
- עיתוי הפריחה – חסה שִׁיכָּנִית מתחילה לפרוח רק בראשית אוגוסט, בעוד שחסת המצפן פורחת כבר מאמצע יוני. בתקופה שבה חסה שִׁיכָּנִית מתחילה לפרוח, חסת המצפן כבר מצויה בשלב הפצת הזרעים – דבר המקל על ההבחנה בין השתיים.
- שלד הצמח לאחר הפצת הזרעים – בשלבי הסיום, שלד חסה שִׁיכָּנִית בולט בצבעו הלבן־הבוהק, בעוד ששלד חסת המצפן חום־כהה.
פנולוגיה – מחזור חיים
חסה שיכנית נובטת מאמצע נובמבר, ומפתחת קבוצת עלים ירוקים ורחבים, המלבינים מגודש השִׁיכים המכסים אותם. העלים עומדים זקופים סביב גבעול קצר ונוקשה, וגובה הצמח עד האביב אינו עולה על 10 עד 20 ס״מ.
לקראת מאי הגבעול מתארך, נושא עלים רחבים, ומגיע לשיא גובהו בתוך כחודש. בקודקודו מתפתחים ענפי תפרחת צעירים וקרקפות סגורות, היוצרות גוש ירקרק שעדיין איננו מפותח. הצמח שוהה במצב זה כחודש ואף יותר. רק בסוף יולי – כאשר חסת המצפן כבר מצויה בשיא פריחתה או בשלב הפצת זרעים – מתחילה בחסה השיכנית התארכות מואצת של ענפי תפרחת צדדיים אופקיים. ענפים אלו גדלים במקביל לקרקע ויוצרים בתוך כשבועיים נוף מבודר האופייני למין זה. אצל חסת המצפן הענפים הצדדיים מתארכים באלכסון, ויוצרים מראה המזכיר פירמידה הפוכה.
הפריחה מתחילה בראשית אוגוסט – מאוחרת מזו של חסת המצפן, אשר בשלב זה כבר יבשה או נמצאת בסיום פריחתה. הקרקפת של חסה שיכנית פורחת יום אחד בלבד, והפרחים נובלים כבר בשעות החמות של היום; אך מכלול הפריחה נמשך ברצף עד אמצע אוקטובר. במקביל נמשכים תהליכי הבשלת הזרעים והפצתם מקרקפות שכבר פרחו.
בתום עונת הפריחה והפצת הזרעים מתייבש הצמח; השִׁיכים והשערות נושרים, ושלדו הלבנבן והבוהק נותר בולט בשטח. רוחות הסתיו שוברות לרוב את הגבעול הזקוף ומשיטות את שרידי הצמח על פני הקרקע.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Lactuca aculeata, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 2.0 2.1 2.2 חסה שיכנית, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ↑ כהן, ע. וליסטון, א. 1986. חידושים בצמחיית הארץ – חסה שיכנית. רתם 21: 78-72, חידושים בצמחיית הארץ – חסה שיכנית, רתם 21, 1986, עמ' 72-78
חסה שיכנית41766827Q12210485