חצוצרת בארוק

חצוצרת בארוק על־פי אֵהֶה, העתק מודרני מאת בונה הכלים פרנסיסקו פרס

חצוצרת בארוק היא חצוצרה טבעית ששימשה במוזיקה של המאות ה־16–18, תקופת הבארוק של המוזיקה הקלאסית. בשם זה נקראים גם העתקים מודרניים של כלים עתיקים, המשמשים כיום נגנים מאסכולת המוזיקה העתיקה.

היסטוריה

החצוצרות הראשונות נוצרו באמצעות נשיפה לתוך מגבר כלשהו, כמו קונכייה או קרן של חיה (בדומה לשופר), תוך הרעדת השפתיים. כיום נהוג לייחס את המצאת חצוצרת המתכת למצרים העתיקה, לאחר ששתי חצוצרות כאלו נמצאו בקברו של תות ענח' אמון, האחת מכסף והאחת מארד. חצוצרות כאלה שימשו כאמצעי תקשורת מרחוק, לא למוזיקה; קולן הושווה לנעירת חמור. לאורך רוב ההיסטוריה של החצוצרה היא שימשה בעיקר לאיתות, בעיקר בשימושים צבאיים. בימי הביניים החלו חצוצרות להופיע בחצרות מלכים, ושימשו בעיקר לתרועות טקסיות.

בסביבות שנת 1400 גילו בוני כלים את הדרך לכופף צינורות, והחצוצרה החלה לקבל את צורתה המכופפת המוכרת לנו כיום. באותה תקופה נעשו גם ניסיונות לשנות את מנעד הכלי, ובאמצע המאה ה־16 הופיעו קונסורטים של חצוצרות שניגנו מוזיקה בחמישה קולות, כאשר כל חצוצרה מנגנת תפקיד ברגיסטר אחר.

הכלים

כמה מן הדוגמאות הטובות ביותר של כלים מן התקופה הם כלים מסוף המאה ה־16 שבנה אנטון שניצר מנירנברג. בוני חצוצרות ידועים אחרים כוללים את משפחת הבונים הַיינְלַיין, משפחת האס, משפחת אֵהֶה (כל השלוש מנירנברג) וכן ויליאם בול מלונדון. כל החצוצרות שבנו היו חצוצרות טבעיות, כלומר חצוצרות שבהן הצלילים היחידים הזמינים לשימוש הם סדרת הצלילים העיליים (וכן שינויים קלים באמצעות שימוש בשפתיים). על כל פנים, כלים אלה נקראו פשוט בשם "חצוצרה". לעיתים קרובות נגני חצוצרה (ביחד עם נגני טימפני) היו חיילים או הועסקו על ידי העירייה (Stadtpfeiffer, Town piper), בנפרד מנגנים בתזמורות רגילות.

חצוצרות טבעיות במוזיקה המערבית עשויות לרוב מפליז, נחושת, ארד או כסף. הן קשות מאד לנגינה, משום שאין בהן אמצעים המקלים על גישה לצלילים כרומטיים, ועל החצוצרן להיעזר בשפתיו לוויסות גובה הצליל. כמה מן הצלילים בסדרת הצלילים העיליים נחשבים מזויפים לאוזן של בן המאה העשרים, במיוחד הצלילים השביעי, האחד־עשר והשלושה־עשר. כאשר צלילים אלה מופיעים ביצירה על החצוצרן 'לתקן' את הזיוף באמצעות שפתיו - משימה לא קלה.

לחצוצרת הבארוק צליל כהה ומחוספס יותר מצליל החצוצרה המודרנית, ומשתלב בקלות רבה יותר בצלילם של כלי נשיפה מעץ. מלחינים רבים עשו שימוש בכלי ובגוון המיוחד שלו, ביניהם באך, הנדל, טלמן ורבים אחרים. לעיתים היה צורך להזמין נגנים מתזמורות צבאיות כדי להשתתף בביצוע היצירות – ביצירותיו של באך בכל פעם שמשתתפות יותר משתי חצוצרות ביצירה, משתתף גם טימפני.

העתקים מודרניים

רוב הנגנים בכלי בימינו אינם מנגנים בכלים מקוריים (הנמצאים לרוב באוספים או במוזיאונים, ולפעמים אינם במצב המאפשר נגינה) אלא בהעתקים שלהם. בכלים אלה פעמים רבות נוסף אלמנט שלא היה בכלים המקוריים, ונועד להקל על הנגינה - חורים לאצבעות. חורים אלה, המצויים בגב החצוצרה, מאפשרים לנגן לתקן את הזיוף בכל הצלילים.

נוהג זה הוא נושא לוויכוחים סוערים בקהילת המוזיקה העתיקה, משום שהוא פוגם באיכות הצליל של החצוצרה הטבעית ומהווה סטייה מפרקטיקות הנגינה המקוריות, וממילא משפיע על הפרשנות המוזיקלית. בנוסף, ישנם העתקים מודרניים הבנויים בטכניקות מודרניות (באמצעות מכונות) ולא בטכניקות הריקוע של בוני הכלים המקוריים, שהצליל שלהם נחשב יפה יותר.

קישורים חיצוניים

• רשימת מקורות וקישורים בנושא כלי נשיפה טבעיים ממתכת.