טבח שטרסבורג
טבח שטרסבורג התרחש ב־14 בפברואר 1349, חודש אדר ה'ק"ט[1][2][3], ובו כ-2,000 יהודים נשרפו למוות בפומבי, והיתר גורשו מהעיר בתקופת האנטישמיות בימי המוות השחור – גזרת ק"ח–ק"ט[4], תוך נתינת אולטימטום להתנצר או למות[5][6][7][8].
החל באביב 1348 התרחשו פוגרומים נגד יהודים בערי אירופה, החל מטולון באפריל-1348[9], עד נובמבר אותה שנה הם התפשטו דרך סבויה לשטחים דוברי גרמנית. בינואר 1349 התרחשו שריפות של יהודים בטבח בזל (אנ') ובפרייבורג, וב-14 בפברואר הושמדה הקהילה היהודית בשטרסבורג[10].
בכ-510 קהילות שהותקפו באותה תקופה, היו יהודים שהתאבדו, על מנת לא ליפול לידי המעבירים על דתם ולהיות אנוסים[9].
הפוגרום
אף על פי שעל הממשלה הייתה החובה הטבעית להגן, ובנוסף היהודים, יחסית, שילמו יותר משאר התושבים, שליטי העיר החדשים לא דאגו לא לחוזה ההגנה עם היהודים ולא להפסדים הכספיים לעיר שנבעו מהפוגרום. לשני הפקידים המודחים נותרה המשימה להוביל את היהודים למקום הוצאתם להורג, והעמידו פנים שהם מובילים אותם משטרסבורג. במקום זה נבנה בית עץ בו נשרפו היהודים בחיים. אותם יהודים מעטים שהיו מוכנים להיטבל להמרה וגם ילדים וכן נשים שחפצו בהם נחסכו מהשריפה בחיים. מספרים כי הטבח נמשך שישה ימים.
דברי הימים של קלוסנר וקוניגשופן מתארים, ביום זה, את העדות, המרגשת בפשטותה, של בורדנית מלווה שהייתה עדה בחוסר אונים למראות הנוראיים שדמו אז את העיר.
עם שחר, מראה בלתי ניתנת לתיאור מילאה את רחובות שטרסבורג: זה היה קול של חיילים בצעדה, שהתקדמו לקצב שירים פרועים, בליווי בכי של נשים משוחררות. כשפרצה את המחסומים שסגרו את העיר. כשנכנס לרובע היהודי מיהר הקהל לגטו. גברים ונשים, ילדים וזקנים נחתכו בגרון ללא רחמים. בבתים השרופים נעלמו משפחות שלמות ללא עקבות.
עד מדווח על דיאלוג נוגע ללב בין ראש המשפחה היהודי לבין אחד הרוצחים. מכיוון שהתירוץ לטבח היה באחריותם כביכול של היהודים להפצת המוות השחור, קרא היהודי: "אבל גם ילדינו מוכים במגפה." עליו ענה הרמן השמן, ה'שוחט' מפאלץ: "כאשר הרגת את "בן האל", אתה יכול להרעיל את אחד מילדיך, כדי לגרום לאנשים להאמין בחפותו: כולם יודעים כמה יהודים הם ערמומים".
היהודים נאספו ונגררו לבית העלמין היהודי. שם עמדה מדורה גדולה שהוצתה. הקהל הטריד בעיקר את הילדים היהודים הקטנים: הם קיבלו טבילה לפני שנזרקו על המוקד. כותבי האירועים מציינים בהערצה את הגישה האצילית של נשים יהודיות: הם קרעו את ילדיהם מידי המטבילים כדי לזרוק אותם על המוקד במקום מיד אחריהם[10].
איסור כניסה ליהודים
לאחר הטבח של שנת 1349 הוציאה מועצת שטרסבורג צו האוסר על כניסתם של היהודים לעיר, אשר נותר בתוקפו המלא עד 1368, אז קבלו מספר מצומצם שם משפחות אישור לשבת בעיר תנאים מגבילים. זכויות ישיבה מלאות בשטרסבורג קבלו היהודים בחזרה רק במאה ה-18[11][12].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Mattis Kantor, The Jewish Time Line Encyclopedia: A Year-by-Year History From Creation to the Present, Jason Aronson, Incorporated, 1993-12-01, מסת"ב 978-1-4616-3149-1. (באנגלית)
- ^ גזרת שטרסבורג ק"ט: כרוניקה ביידיש | כתב יד NNL_ALEPH000167220 | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ די וועלט־געשיכטע פון יידישן פאלק: פון די אלטע צייטן ביז צו היינטיקר צייט, א. לאוב פארלאג, 1948, דף 261 (ביידיש)
- ^ שמחה גולדין, עלמות אהבוך, על־מות אהבוך, דביר, 2002. (בiw) דף 218
- ^ This Week in History: The Jews of Basel are burnt, The Jerusalem Post | JPost.com (ב־American English)
- ^ Jewish Persecution in Strasbourg, 1349, Jewish Women's Archive (באנגלית)
- ^ Dr Yvette Alt Miller, Horrific Valentine’s Day Massacre of Jews, aishcom, 2020-02-09 (באנגלית)
- ^ ר. הלפרין, "אנציקלופדיה לבית ישראל", כרך 19, 1993, דף 182
- ^ 9.0 9.1 Dag Heward-Mills, How to Neutralize Curses, Dag Heward-Mills, 2018-03, מסת"ב 978-1-68398-207-4. (באנגלית)
- ^ 10.0 10.1 Le massacre des Juifs de Strasbourg, judaisme.sdv.fr (בצרפתית)
- ^ STRASBURG - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
- ^ שאול פנחס רבינוביץ, רבי יוסף איש רוסהים: חיי השתדלן הגדול רבי יוסף יוזילמן למשפחת לואנץ ומפעליו הכבירים לכנסיות ישראל במדינות גרמניה: פרק אחד לקורות השתדלנות בישראל, תושיה, 1902. (בiw)
