המוות השחור

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"המוות השחור" או המגפה השחורה הייתה מגפה שהכתה באסיה ובאירופה בכמה גלים במשך כחמש שנים (1347 - 1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, כ-35 מיליון בני אדם בסין לבדה[1], ובין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה. האומדנים נעים בין רבע[2][3] לחצי מאוכלוסיית היבשת. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע באירופה הקדם-מודרנית. התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17[4].

מקובל לזהות את המגפה כדבר ורבים מתייחסים לזיהוי זה כוודאי ומחליפים בין השמות, אך חוקרים מסוימים היו סבורים שלא מדובר בדבר אלא בווירוס הגורם למחלת האבעבועות השחורות, או לקדחת דימומית נגיפית[5], שיכולה להיגרם משלל נגיפים, בהם גם אבולה ומרבורג. במחקר שחזור הגנום של החיידק Yersinia pestis, הנמצא בשיניהם ובעצמותיהם של מתים שמתו במגפה השחורה ונקברו בקבר אחים באנגליה, נמצא כי הוא זהה ב-99% לחיידק הגורם לדבר הפעיל בימינו, אך עדיין אין וודאות לגבי סיבת היותו של החיידק כה קטלני[6].

המושג ה"מוות השחור", "שחור" במשמעות "נורא", מופיע לראשונה בכרוניקות דניות ושוודיות במאה ה-16 ומשם התפשט אט אט לשאר שפות אירופה. יש המייחסים את הכינוי "המוות השחור" לכתמים השחורים שהופיעו על עורם ולעיגולים שחורים מתחת לעיניים של האנשים שלקו במחלה.

הרקע למגפה

אפדמיולוגיה

המגפה החלה ככל הנראה במרכז אסיה, בערבות של מונגוליה. משם התפשטה המגפה דרומה לסין, ומערבה דרך אגם איסיק קול ואורדת הזהב למזרח התיכון ולהודו. נראה כי מקור הגעתה של המגפה לאירופה היה בחצי האי קרים. לפי הידוע, צר באותה עת הצבא המונגולי של ג'אניבג על העיר קאפה (כעת נקראת פאודוסיה) שהייתה אז בשליטת בני ג'נובה בחצי האי קרים, וחלק מחייליו חלו בדבר. המונגולים השליכו את גוויות מתיהם אל תוך העיר הנצורה במאמץ להכניעה, אחד המקרים המוקדמים בהם עשה צבא כלשהו שימוש בנשק ביולוגי. המצור לא צלח אך אוניות שיצאו מקאפה הפיצו את הדבר בכל נמל איתו סחרה ג'נובה בכל אגן הים התיכון. על פי סברה אחרת חולדות שהגיעו עם החיילים המונגוליים הן אלו שהעבירו את המחלה.

רפואה

בימי הביניים רוב הידע הרפואי היה תאורטי. לימודי הרפואה באוניברסיטאות כמעט ולא כללו לימוד מעשי[7]. קומץ אנשים מלומדים, שהכירו את הרפואה היוונית הקלאסית, קישרו בין המוות השחור למיאזמה[8].

התפשטות המוות השחור סימנה את כישלון רפואת בת הזמן[9], דבר שהוביל לחיפוש אחר נתיבי מידע חדשים. גי דה שוליאק, נמנה בין המלומדים הראשונים שיצרו הבחנה בין רפואה קלינית לאסטרולוגיה ומיסטיקה. חיבורו החשוב ביותר "כירורגיקה מאגנה" נחשב לסמכות עליונה במשך שלוש מאות השנים הבאות. ג'נטילה דה-פוליני, רופא איטלקי בין המאה ה-14, בדומה לשוליאק ניסה להפריד בין תיאורית המיאזמה לרפואה קלינית. במכתבו לגילדת הרופאים של גינואה ציין כי: "נראה בעליל שסיבתו של המוות הנורא...הוא ריקבון רעיל באזור הלב והריאות; הנשימה היוצאת מהם מסוכנת לנמצאים ולמתגוררים בקרבת מקום...אין לצרף את החולה אל חולים אחרים, כדי שלא יבואו הרקובים בבריאים"[10].

לאורך השנים נעשו מחקרים רבים על מנת להבין את הסיבות והגורמים למגפה. על אף הדמיון הרב שנמצא בחיידק Yersinia pestis, קיימות תאוריות שונות בנוגע למוות השחור (אנ') ועדיין שורר ויכוח בין היסטוריונים ואפידמיולוגים.

שלבי התפשטות המגפה

מפת התפשטות המגפה

כמו כל מחוללי המחלות התפשטה המגפה ממזרח למערב[11]. המגפה עברה בדרך המשי מסין לקרים ומשם התפשטה לערי נמל בים התיכון. בדרך כלל היא נעצרה בחודשי החורף הקרים יותר (כנראה משום שהפרעושים, שהעבירו אף הם את המחלה ישנים בעונה זו), והמשיכה להתפשט עם בוא הקיץ. למרות שהדבר הבובוני מוגדר כיום כמחלה טרופית הוא לא גילה שום קושי בהתפשטותו צפונה לאנגליה.

הטיפול במגפה

באוקטובר 1348 ביקש פיליפ השישי מן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת פריז להגיש לו דין וחשבון על המגפה הנוראה אשר מאיימת על המין האנושי כולו. הרופאים קבעו כי הגורם למגפה הוא ההתחברות המשולשת של שבתאי, צדק ומאדים במעלה ה-40 של מזל דלי שהתחוללה לטענתם ב-20 במרץ 1345.

את הטיפול מתארת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "ראי רחוק"[12]: "בנוסף למפות הכוכבים, המזלות והתרופות שלא היו שונות במידה רבה משיקויי המכשפות, ייחסו הרופאים חשיבות רבה לנוהגי תזונה, לבריאות הגוף ולמצב הנפש. מגוון התרופות שהציעו הרופאים במאה ה-14 היה רחב: החל מעצות מבוססות על מחקר אמפירי, וכלה במעשי קסמים וכישוף, בלא הבחנה מרובה בין אלו לאלו. בצד האסטרולוגיה שלטה ברפואה, להלכה ולמעשה, תורת המזגים, שבה יוחסו כל טיפוסי המזג האנושי לאחת מארבע ליחות (מרות) הגוף. השינויים במערך גרמי השמיים שכל אחד מהם מופקד על חלק מוגדר בגוף, יחד עם ליחות הגוף, קובעים את מידת חום הגוף, לחותו והיחס בין היסוד הגברי ליסוד הנשי של כל אדם."

היו גם הסברים שבוססו על הברית החדשה, על רעידות אדמה, על אוויר מעופש, על קרפדות רעילות ועוד כהנה וכהנה.

אנשים מחוץ לממסד הרפואי הבינו שהמחלה מדבקת. האפיפיור קלמנס השישי אסר על עריכת צעדות כפרה מתוך חשש שאנשים ידבקו. אנשים נמלטו מהערים ומהכפרים מחשש להדבקות ואף יצאו הוראות תברואה מצד הרשויות המקומיות - שריפת בגדים, איסור לעבור מעיר לעיר, ועוד הוראות כדי לצמצם את התפשטות המגפה.

פעולות הכנסייה במערב אירופה במהלך המגפה

אוכלוסיית מערב אירופה פעלה בדרכים שונות על מנת להתמודד עם המגפה. היו רבים שבחרו לברוח מהדת ומהחברה כולה, אך רבים ברחו דווקא אל הדת וראו בה מקור לנחמה ולתמיכה. במקומות שונים לכמורה הבכירה היו הסברים שונים לחטאים שלדעתם הובילו לפרוץ המגפה. בספרד, לדוגמה, הכמורה שייכה את פרוץ המגפה לאופרה, באיטליה - לתיאטרון, ובצרפת האמינו כי המגפה פרצה כתוצאה מכך ששלושת בניו של המלך פיליפ נישאו לנשים לא ראויות, וכי האל מעניש את המדינה כולה על חטאיהם. הכנסייה מחאה והתנגדה לתאוריה כי ישנו שילוב מסוים של הכוכבים שהוביל לפרוץ המגפה.[13]

יחד עם האמונה כי המגפה הינה עונש מהאל על חטאי האדם והאנושות, היו מעטים שטענו כי המגפה בישרה על תחילת אחרית הימים, אך הכנסייה לא האמינה בכך, שכן לא התקיימו מרכיבים שונים שלפי "ספרי הקודש" הנוצריים יבשרו על אחרית הימים, כמו, לדוגמה, שלטון האנטיכריסט[14] תגובה אחת כזו, הייתה של נזיר פרנציסקני צרפתי, john of rupescissa, וביצירתו משנת 1349- Liber Secretorum Eventuum. ג'ון, עוד לפני פרוץ המגפה השחורה, האמין כי האנטיכריסט ינצח וישלוט במהלך 3 וחצי שנים, שיתרחשו לפני שנת 1370. ג'ון האמין כי יהיו סימנים הדרגתיים שיעידו על קרבת שלטונו, שתחילתם רעב ומגפה, ובהמשך רעידות אדמה ואסונות נוספים. ג'ון האמין כי בשנת 1370 אותו האיש ינצח את האנטיכריסט, ותחל תקופה של כ-1000 שנים "קדושות" ושלמות עלי אדמות, ולאחר מכן תגיע אחרית הימים. כתוצאה מפרוץ המגפה השחורה, ועקב הידבקותו במחלה, ג'ון החל להאמין כי האל העניש את האנושות בדרכים שונות שיקלו על הניצחון הקרב של האנטיכריסט, אך הבנה נכונה של העתיד תסייע למאמינים. כתביו של ג'ון הופצו במהירות ברחבי מערב אירופה, וכיום קיימים עותקים ספורים בלטינית ובקטלונית. ג'ון נעצר ונכלא עקב התקפותיו על הפרנציסקנים ועל התקפותיו כלפי הכנסייה וההיררכיה הכנסייתית. [15]

הדרכים העיקריות בהן בחרו הכנסייה הקתולית והמאמינים להתמודד עם המגפה היו תפילות ונדרים. 

הכנסייה הנוצרית התמודדה עם קשיים רבים במהלך המגפה, כמו שאר האוכלוסייה. כמרים רבים בחרו להישאר עם קהילותיהם, אך במקביל- רבים בחרו לברוח.

 הבישוף הביע את הדאגה שנפוצה בקרב בכירי הכנסייה, כי החולים במגפה לא יוכלו לקיים את אחד הסקרמנטים ה"קדושים" ביותר לנצרות- הווידוי. הבישוף המקומי אישר לחולים להתוודות אחד לשני בהיעדר כומר, ואף אישר להתוודות במקרי חירום לנשים, אך הכנסייה לא הפיצה או אישרה בגלוי כי נשים יכולות לבצע את הסקרמנטים.[16]

האפיפיור באביניון, קלמנט השישי (1291-1352), אמנם לא ברח ממילוי תפקידו כמו כמרים מקומיים רבים, אך בהמלצת רופאו שהה בדירתו באביניון בבדידות מוחלטת על מנת שלא להידבק במגפה. בדירתו של קלמנט בתוכה היו 2 אחים בוערים כהגנה מפני המגפה. כהגנה נוספת מפני המגפה- לבש על אצבעו אבן אמרלד, שהאמין כי כאשר היא פונה דרומה - צמצמה ארסיות רעלים, וכאשר פונה מזרחה צמצמה את אפשרות הזיהום.[17]

בכרוניקה אשר נכתבה בין השנים 1348-1358 ניתן ללמוד יותר על פעולות הכנסייה הנוצרית במערב אירופה במהלך המגפה השחורה. ז'אן דה ונט, Jean de Venette, היה ראש המנזר הכרמליטי בפריז בשנת 1339, ובשנת 1342 מונה להיות האחראי על מחוז צרפת מטעם המסדר הכרמליטי.[18] בכרוניקות שכתב, תיאר את התפתחות המגפה, כמויות הנספים, המהירות בה נספו החולים ואת העובדה כי היו יותר מדי מתים ולא ניתן היה לקבור את כולם. ז'אן דחה טענות שונות לפרוץ המגפה, וטען כי הסיבה היחידה לפרוץ המגפה הינה רצון האל, הרוע באוויר ובאדמה ומעשי שחיתות של האדם. ז'אן תיאר כיצד כל אדם זכה לפני המוות להתוודות על חטאיו, וכי האפיפיור קלמנט מחה על חטאיהם של הגוססים מהמגפה בערים רבות. לטענתו, כך המתים יכלו למות "more willingly", שכן האל מחל להם על חטאיהם. ז'אן ציין כי אנשים רבים תרמו את רכושם לכנסייה ולמסדרים נזיריים, גם עקב התמיכה הכנסייתית שזכו לה וגם עקב העובדה שלמרביתם לא נותרו יורשים או קרובי משפחה עקב המגפה.[19]

הרכוש והכסף אותם ירשה הכנסייה במהלך המגפה היו רבים. הסנאט בעיר אוגסבורג בגרמניה החליט על חלוקה מסוימת ליורשים החוקיים של הרכוש שנתרם לכנסייה, על מנת להתמודד עם הכמויות של הירושות. בעיר שטרסבורג נתרם רכוש כה רב שהכנסייה הרסה ובנתה שתי כנסיות חדשות. בעיירה לובק (Lübeck) בגרמניה האוכלוסייה תרמה רכוש רב למנזרים ולכנסיות, והנזירים סגרו את שעריהם על מנת להפסיק אותם, כיוון שהאמינו כי הרכוש מביא עמו את המוות. בתגובה, ומתוך הייאוש הרב בו שקעו, האוכלוסייה המקומית זרקה את הכסף והרכוש אל תוך שטחי המנזרים והכנסיות מעל לחומותיהן.[20] 

השפעת המגפה

אוכלוסיית אירופה הצטמצמה בשנות המגפה בכשליש. הפגיעה הייתה קשה בכל מערכי החברה: השלטון, המסחר והחקלאות. המחסור החריף בעובדים הביא לנסיגה בכל ענפי המשק, שעה שהעובדים הנותרים, גם חסרי המיומנות, דרשו שכר גבוה מבעבר. ברחבי היבשת נוצרו חוקים שהגבילו את שכר העבודה לרמה שלפני 1348, ונקבעו תקנות שנלחמו ברשלנות על ידי הטלת אחריות מקצועית על העובדים. כאשר התמותה ההמונית והמהירה מנעה עריכת טקסי אשכבה כמקובל, נאלצה הכנסייה להתיר שמיעת הווידוי האחרון גם על ידי מי שאינו איש הכנסייה, ובשעת הדחק גם על ידי אשה.

בטווח הארוך אפשר צמצום האוכלוסייה הקצאה של משאבים לצרכים פחות חיוניים מבעבר. מחירי החיטה, למשל, זינקו פי שניים ב-1349, וגם מחירי השעורה ותוצרי המשק (בשר וגבינות) עלו. מנטייה זו של כפות המאזניים הכלכליות נהנו בעיקר האיכרים, שרמת החיים שלהם עלתה. בעשורים הבאים החלה האוכלוסייה לגדול, תוך עלייה רצופה ברמת החיים הממוצעת. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס שהתקיימה כ-130 שנה לאחר מכן.

אנטישמיות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטישמיות בימי המוות השחור

המגפה הביאה גם להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347-1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. בתגובה לכך פרסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות, האחת ב-6 ביולי 1348 בשם הלטיני sicut judeis, והשנייה ב-26 בספטמבר באותה שנה תחת השם Quamvis Perfidiam, המגינות על היהודים מההאשמות, ושמי שטופל אותם על היהודים הוא "מוּנַע על ידי השקרן, השטן"[21]. אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. בין הערים שבהן התחוללו פרעות בקהילות היהודיות היו: טולון, ז'ירונה, שלון, שטרסבורג, בזל, פריז, רואן, רומא, אוגסבורג, וירצבורג, פרייבורג, מיינץ, פרנקפורט וקלן. תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה (למעט ספרד ופורטוגל), ורובם הגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין.

דת

טרם התפרצות המגפה שלטה הכנסייה הנוצרית במרבית היבטי החיים של מאמיניה, והייתה נוכחת הן בחייהם הרוחניים של המאמינים והן בחיי היום יום. על כן, נהוג היה לחשוב כי מקור המגפה הוא תוצאה ישירה לחטאיהם של המאמינים, ולסטייתם מדרך הנצרות[22]. בתקופה בה גבתה המגפה מספר קרבנות כה גבוה תפס סקרמנט הוידוי מקום חשוב בתפיסה הדתית. החיים שלאחר המוות נשפטו בחומרה יתרה מן החיים הגשמיים, היה זה קריטי לבצע את הסקרמנט על מנת לזכות בגאולה[23]. במהלכה של המגפה ולאחר סיומה ניתן להבחין בתמורות שחלו בממסד הכנסייה, כמו גם בתמורות שחלו ברמת הקהילה והפרט.

מוסדות הכנסייה

השפעות המגפה על מוסדות הכנסייה הנוצרית היו נרחבות בשל היקף פעילותם, הן ברמת הממסד והן ברמת הקהילה. הכנסייה הנוצרית הממוסדת החלה לאבד מכוחה כשני עשורים לפני התפרצותה של המגפה, בזמנו של האפיפיור בוניפציוס השמיני (1294-1303), בעת שמוסד האפיפיורות הפך חילוני יותר והיה עסוק במאבקי כוח ויוקרה. בשנת 1309, מוסד האפיפיורות העביר את מקום מושבו מרומא לאביניון, שהייתה תחת שליטתם של מלכי סיציליה. דעיכתו של מוסד האפיפיורות סיפק אתגרים רוחניים וחינוכיים רבים למוסדות הכנסייה[24].

ניתן לתלות את כישלונה של הכנסייה בהתנהלותה במהלך התפרצויות המגפה, עת שחיפשו מאמינים רבים נחמה ותמיכה. מלבד באזורים מסוימים בצפון איטליה, פיקחה הכנסייה על לימודיהם והסמכתם של רופאים, אשר סיפקו עזרה רפואית שהתבררה כחסרת תועלת לחולים במגפה. במקרים הבודדים אשר בהם הוכחה עזרה זו כיעילה לקחה הכנסייה קרדיט על הצלחת הטיפול, דבר אשר הוביל לאכזבה ונטירת טינה כנגד הכנסייה במקרים בהם הטיפול אשר הוצע היה חסר תועלת. כישלונה הרוחני של הכנסייה טמון היה בחוסר הנחמה הרוחנית אשר נמנעה מן המאמינים בשל בריחתם של כמרים רבים מן הכנסיות והשארת המאמינים ללא מענה רוחני. ביורק ובלינקולן אשר באנגליה ברחו כעשרים אחוז מן הכמרים, תופעה אשר חזרה על עצמה בקהילות רבות אשר נותרו ללא מענה רוחני[25].

במהלכה של המגפה מצאו את מותם מספר רב של כמרים, נזירים ועובדי דת. הצמצום במספרם של אנשי הדת הותיר מוסדות כנסייתיים רבים ברחבי אירופה ללא כוח אדם מתאים. אחוזי התמותה השפיעו באופן דרסטי על תפקודם של המוסדות הכנסייתיים אשר לא היו יכולים לספק מענה לחולים ולמבקשי העזרה אשר צבאו על דלתותיהם. במקרים מסוימים גבתה המגפה את חייהם של מרבית מאוכלוסיית מנזר או כנסייה מסוימים, אשר נאלצו להתמודד עם קצב תמותה מהיר וחוסר יכולת פיננסית ורוחנית להמשיך ולקיים פעילות סדירה[26].מוסדות הכנסייה התנהלו באופן היררכי, ולכן עם מותם של כמרים העבירו הבישופים כמרים מקהילות קטנות יותר אל קהילות גדולות יותר ומקהילות עניות יותר אל קהילות עשירות יותר. בשל הדרישה לכמרים ואובדנם של מספר כה רב של כמרים למגפה גייסה הכנסייה כמרים חדשים, אשר הכשרתם זורזה, ואשר התקבלו על פי דרישות סף נמוכות במיוחד[27]. בשל המחסור החמור בכמרים החלה מגמה של איחוד כנסיות אשר נקלעו לקשיים כלכליים ולמצוקת כוח האדם. תהליך זה התבצע ביתר שאת ברחבי אנגליה, שם אוחדו סמכויותיהן של כנסיות אשר נפגעו מתוצאותיה ההרסניות של המגפה. תהליך זה התבצע על ידי צווים אשר נופקו על ידי הבישופים האזוריים[28].

מבחינה כלכלית התקשו מוסדות כנסייתיים רבים להתמודד עם תוצאות המגפה, ומצאו עצמם עם הכנסות מועטות, אשר הלכו והתמעטו עם התקדמותה של המגפה ועם אחוזי התמותה הגבוהים. על כן, במקרים מסוימים מקורות ההכנסה הבלעדיים של מוסדות כנסייתיים היו תרומות. בשל כך, ניתן להבחין כי בשנות ה-50 של המאה ה-14 אחוזי הצדקה היו גבוהים הרבה יותר בקרב תושבי אנגליה ואיטליה. בשנים הללו בחרו אנשים רבים להקדיש חלק מן הכסף בצוואתם כתרומה למוסדות כנסייתיים ובתי חולים. תרומה זו נחשבה בעיני רבים כמעשה טוב, ומסייעת בקבלת הגאולה שלאחר המוות[29].

הרפורמציה

אי הסדרים במוסדות הכנסייה בתקופת המגפה, ובייחוד מעבר מושב האפיפיורות לאביניון ושליטתם של המלכים הצרפתיים יצרו אי נחת וביקורת כנגד המוסדות הכנסייתיים, אשר מצאו עצמם עסוקים במאבקי כוח ויוקרה. על מנת להשיב את הלגיטימיות שאבדה למוסד האפיפיורות ביקש האפיפיור גרגוריוס האחד עשר להשיב את כס האפיפיורות לרומא, אך מת זמן קצר לאחר מעבר זה. מועצת הקרדינלים בחרה את האפיפיור אורבנוס השישי, אך מיד לאחר מכן משכה את החלטה ומינתה אפיפיור צרפתי במקומו. שערורייה זו גרמה לפילוג הכנסייה הנוצרית. פילוג הכנסייה התרחש בתקופה בה הייתה צריכה הכנסייה לספק יציבות למאמיניה בתקופה שלאחר המגפה, אך הייתה שקועה בבעיותיה ולא הצליחה לספק מענה ראוי למאמינים. חוסר תפקודם של המוסדות הכנסייתיים הוביל את המאמינים לחיפוש אחר חלופות אחרות. כישלונם של המוסדות הכנסייתיים לספק מענה ראוי למאמינים, וחוסר האמון אשר הוטח בכנסייה, הוביל את המאמינים להטיל ספק בנרטיבים אשר הנחילה להם הכנסייה, אשר נדמה היה כי נטשה את מאמיניה לטובת ענייניים פוליטיים. ספקות אלו הניחו הלכה למעשה את היסודות לרפורמציה הפרוטסטנטית, אשר החלה עם תליית 95 התזות על ידי מרטין לותר ב-31 באוקטובר 1517[30].

"קדושים"

השימוש ב"קדושים" כמתווכים בין האל לבין המאמינים נעשה נפוץ יותר בזמן התפרצות מגפת המוות השחור ולאחר סיומה. נהוג היה לחשוב כי ה"קדוש" יכול לשמש כמתווך בין האדם לבין האל, דבר אשר יגביר את סיכויי התפילה של אותו אדם להתקבל ולהישמע על ידי האל. ה"קדושים" נבחרו לפי צורכיהם הרוחניים והגשמיים של המאמינים, ועל כן, בתקופת המגפה הפכו קדושים מסוימים מזוהים עם המגפה, או ככאלה אשר יש בכוחם לרפא את החולים במגפה[31].

מגפת המוות השחור הביאה לעלייתם של שני "קדושים" אשר היו מזוהים עם המגפה, ונהוג היה להאמין בכוחות ההגנה והריפוי שברשותם. הראשון מביניהם היה רוכוס "הקדוש", אשר נכתב עליו שבעת מסעותיו בצפון איטליה ריפא חולים אשר לקו בדבר על ידי מגע ידיו בלבד. בעיר פיאנצ'נה גילה כי נדבק בדבר בעצמו, אך נרפא באורח פלא לאחר שכלב ליקק את שלפוחיותיו. רוכוס ה"קדוש" נחשב לקדוש הפטרון של הדבר ושל הכולרה. מעמד זה התקבע במיוחד לאחר ועידת קונסטנץ הורו בכירי הכנסייה להתפלל אל הקדוש על מנת לסייע בסיום המגפה אשר התפרצה בקונסטנץ. לאחר מותו נבנתה כנסייה בונציה ונקראה על שמו. בכנסייה שמורות מרבית הרליקיות של הקדוש[32].

הקדוש השני, אשר נחשב כפטרון של המגפה הוא סבסטיאן "הקדוש", אשר שימש כקצין במשמר הפרטוריאני בתקופתם של הקיסרים דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס. בשל פעולותיו החשאיות להפצת הנצרות, הואשם סבסטיאן בבגידה ונגזר עליו דין מוות על ידי יריית חיצים בעודו קשור לעץ, אך לאחר שבוצע גזר הדין, נותר בחיים באורח פלא נלקח על ידי אירנה "הקדושה", אשר סעדה אותו. כאשר נודע לקיסר על דבר הישרדותו הוצא להורג במכות אלה[33]. הפצעים אשר נגרמו לסבסטיאן "הקדוש" על ידי החצים הפכו מזוהים בתקופת המגפה עם פצעי הדבר, ועל כן במרבית הציורים בהם מופיע ה"קדוש" מובלטים פצעיו. הקישור הראשון בין סבסטיאן ה"קדוש" לבין מגפת המוות השחור נמצא במקראת הזהב אשר נכתב על ידי יעקובוס דה וורג'ינה בשנת 1260. בספר מוזכרים שני ניסים שביצע סבסטיאן; האחד הוא עונשה של אישה אשר טימאה את מקדשו של סבסטיאן והשני הוא סיפורו של פאולוס הדיאקון בדבר התערבותו הפלאית של סבסטיאן כנגד המגפה אשר הכתה בפאביה וברומא בשנת 680[34]. הרליקיות של סבסיטאן הקדוש בפלנדריה ובאיטליה היוו מוקד משיכה לעולי רגל רבים במשך תקופת המגפה, אשר נסכו תחושת ביטחון מפני המגפה בקרב מאמיניו. זיהויו של סבסטיאן עם המגפה היה כה משמעותי עד כי בשנת 1448, בפירנצה, נקרא על שמו בית חולים אשר נבנה במיוחד לטיפול בחולים במגפה. במשך תקופת המגפה ניתן להבחין בערים איטלקיות רבות אשר הכריזו על סבסטיאן ה"קדוש" כפטרון העיר, כדי שיגן על העיר מפני התפרצויות המגפה[35].

נשים

באופן מסורתי הועסקו נשים בכנסיות ומנזרים ככוח עזר, ושימשו בעיקר ככובסות ומנקות. עם פרוץ המגפה והחללים הרבים שהותירה אחריה, סבלו מוסדות דת מתמותה נרחבת של כמרים, נזירים וקונברסי. בעת התפרצות המגפה עודדו בכירי הכנסייה את הנשים להשתתף בתהלוכות דתיות של תשובה, מסות ותפילות שמטרתן להסיט ולסיים את התפרצות המגפה[36]. על מנת להתמודד עם אבדן הכמרים, ובשל הצורך בביצוע סקרמנט הוידוי שלפי המוות, התיר הבישוף של ויילס ובאת' בשנת 1349, בצעד חסר תקדים את ביצוע הוידוי בפניהן של נשים, וזאת בתנאי שלא נמצא אדם אחר מתאים לתפקיד[37].

תנועת המצליפים

תנועת המצליפים (Flagellants)(אנ') הייתה תנועת כפירה אשר הופיעה לראשונה בשנת 1260 באירופה, ואשר התחזקה מאד בתקופת ההתפרצות הגדולה של המגפה בשנת 1347. תנועה זו נחשבה לקבוצה הדתית הקיצונית ביותר אשר התפתחה בעקבות המגפה. חברי התנועה האמינו כי על ידי הצלפה עצמית יש ביכולתם לגרום לתיקון חטאי העולם כולו. חברי התנועה נהגו לבצע את פולחנם בתהלוכות המוניות אשר עברו בערים רבות ברחבי אירופה. חברי התנועה נהגו לבצע את טקס ההצלפה העצמית כאשר המשתתפים עירומים בפלג גופם העליון ומסכה מכסה את פניהם. בעזרת שוט העשוי מעור נהגו להצליף בעצמם עד שדם ניגר מפצעיהם. כך, האמינו חברי התועה, דימו פצעיהם את פצעי הסטיגמטה של אותו האיש[38]. בתקופת התפרצותה החמורה ביותר של המגפה גדל מאד מספרם של חברי תנועת המלקים, אשר האמינו שעל ידי הצלפה עצמית יש ביכולתם לתקן את חטאי המאמינים, אשר גרמו למגפה, ועל ידי כך לסייע בסיום המגפה. תנועה זו נחשבה בעיני בכירי הכנסייה כתנועת כפירה ועל כן זכו ליחס קשה מן הכנסייה, אשר האמינה שבמעשיהם מסכנים המלקים את אבני היסוד עליהם בנויה הכנסייה. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי יצא כנגד התנועה וטען כי הם אינם יכולים לבצע את פולחנם הדתי ולהטיף לביצוע הפולחן משום שלא נשלחו לעשות זאת על ידי האל. אם אכן נשלחו חברי התנועה על ידי האל עליהם להוכיח זאת על ידי חזיונות או ניסים, טען האפיפיור. חברי התנועה התעלמו מהביקורת אשר הופנתה כלפיהם על ידי הכנסייה, אך זכו ליחס מדיר מהציבור הרחב אשר סלד מנוכחותם. בחלוף השנים, ועם סיומה של המגפה נעלמה התנועה[39].

הקרנטינה

כדי לנסות למנוע את המגפה הורו לכל כלי שיט לעגון מחוץ לנמל במשך 40 ימים (תקופת הדגירה של המחלה). לאחר 40 ימים ללא מקרי מוות או מחלה הניף כלי השיט דגל צהוב שמשמעו "אני בריא". רופא היה עולה לכלי השיט ורואה שאין חולים עליו והיה מאשר לכלי השיט לעגון. כדי להגביר את יעילות הבידוד דרשו מכל כלי שיט עוגן להציג תעודת בריאות המאשרת כי בנמל האחרון לא הייתה התפרצות של המגפה. המילה קרנטינה (Quarantine) להסגר באה מאיטלקית - "quaranta giorni" שפירושם "ארבעים יום". הדגל הצהוב ותעודת הבריאות נשארו שרידים עד היום (למרות שאין צורך בבידוד), ואת התעודה שולחים בקשר רדיו עוד לפני העגינה.

בתרבות

האווירה הפסימית והדיכאונית ששררה באותה תקופה באה לידי ביטוי במוטיב אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", בו מתוארים אנשים מתים כשלצידם שלדים מרקדים, תוך האנשה של המוות.

הסופר האיטלקי בן התקופה ג'ובאני בוקאצ'ו מתאר בספרו "דקאמרון" את מגפת המוות השחור: "וירבו המוני הגופות אשר בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ושעה הובאו ערמות ערמות אל כל כנסייה וכנסייה, ואזל מקום לקבורה...". הספר עוסק בעשרה חברים שבעת מגפת הדבר בפירנצה, התכנסו למשך עשרה ימים בווילה בקרבת פייזולה, ליד פירנצה, בניסיון לשכוח מעט את פגעי המגפה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ברברה טוכמן, ראי רחוק. הספר עוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ובו תופס המוות השחור מקום מרכזי.
  • רוזמרי הורוקס (עורכת), המוות השחור. ספר מקורות הסוקר את התפשטות המגפה באירופה בין השנים 1348-1350.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. http://www.william-shakespeare.info/bubonic-black-plague-world-history.htm
  2. ראו D. E. Davis, "The Scarcity of Rats and the Black Death: An Ecological History", J. of Interdisciplinary History, Vol. 16, No. 3 (Winter, 1986), pp. 455-470
  3. מגפה ובריאות הציבור באירופה של הרנסאנס, אתר המוסד לטכנולוגיה מתקדמת ולאמנויות (באנגלית)
  4. מגפות העבר - דבר בובוני, אתר "Infoplease" (באנגלית)
  5. Duncan CJ,Scott S. What caused the Black Death? Postgrad Med J 2005;81:315-20.[1]
  6. Kirsten I. Bos; Verena J. Schuenemann, A draft genome of Yersinia pestis from victims of the Black Death, Nature, 2011[2]
  7. John Kelly, The Great Mortality: An Intimate History of the Black Death, the Most Devastating Plague of All Time, New York, 2005, pp. 165-166.
  8. Ole Jørgen Benedictow, The Black Death, 1346-1353: The Complete History, Boydell Press, 2004, p.3
  9. William M. Bowsky, The Black Death: A Turning Point in History?, Holt, Rinehart and Winston, 1971, p.26
  10. גרילסמר מרים, המוות השחור, ירושלים: תשנ"א, עמ' 12
  11. ראו לפירוט את ספרו של ג'ארד דיימונד: רובים, חיידקים ופלדה
  12. תרגום: כרמית גיא, דביר, 1995
  13. Johannes Nohl, The Black Death: A Chronicle of the Plague, Unwin Books, 1926, עמ' 78-79
  14. ED Daniel Williman, The Black Death: The Impact of the Fourteenth- Century Plague, Medieval & Renaissance texts & studies, 1982, עמ' 78
  15. ED Daniel Williman, The Black Death: The Impact of the Fourteenth- Century Plague, Medieval & Renaissance texts & studies, 1982, עמ' 84-86
  16. William Naphy and Andrew Spicer, The Black Death and the History of Plagues, 1345-1730, Tempus Publishing Ltd, 2000, עמ' 39
  17. Nohl, Johannes, The Black Death: A Chronicle of the Plague, Unwin Books, 1926, עמ' 88
  18. Jean de Venette | biography - French chronicler
  19. C.T Davis, ed, Western Awakening, Sources of Medieval History, Vol. II, Appelton Century Crofts, 1967, עמ' 132-133
  20. Nohl, Johannes, The Black Death: A Chronicle of the Plague, Unwin Books, 1926, עמ' 92
  21. [http://books.google.com/books?id=1O_PX2wVD0sC&pg=PA221#v=onepage&q=&f=false‏ The Black Death עמ' 221
  22. 2=Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, p. 111
  23. 2=Herlihy, David, The Black Death and the Transformation of the West, Cambridge, 1997 pp. 59-60
  24. Gottfreid, Robert S., The Black Death Natural and Human Disaster in Medieval Europe, New York, 1983, pp. 77-84
  25. Gottfreid, Robert S., The Black Death Natural and Human Disaster in Medieval Europe, New York, 1983, p. 84
  26. Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, p. 67-70
  27. Byrne, Joseph P., The Black Death, Connecticut, 2004, pp. 67-68
  28. Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, pp. 302-303
  29. Gottfreid, Robert S., The Black Death Natural and Human Disaster in Medieval Europe, New York, 1983, pp. 86-87
  30. Peschke, Zachary (2007) "The Impact of the Black Death," ESSAI: Vol. 5, Article 32
  31. Zahler, Diane, The Black Death, Minneapolis, 2009. P. 116
  32. Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, p. 97
  33. Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, pp. 95-97
  34. Jacobus de Voragine, Golden Legend, trans. Ryan, 2:367
  35. Barker, Sheila, Piety and Plague from Byzantium to the Baroque, Missouri, 2007, pp. 90-106
  36. Schaus, Margaret , Women and Gender in Medieval Europe: An Encyclopedia, New York, 2006, p. 655
  37. Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, pp. 271-273
  38. Toke, L. (1909). Flagellants. In The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. Retrieved September 20, 2015 from New Advent: http://www.newadvent.org/cathen/06089c.htm
  39. Horrox, Rosemary, The Black Death, Mnchester, 1994, pp. 150-153