טיוטה:טעם בלימוד (מתיקות התורה)

תּוֹרַת ה' תְּמִימָה
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים.
ספר תהלים, פרק י"ט, פסוקים ח'-י"א

המושג טעם בלימוד שמשמעותו חווית המתיקות וההנאה בשעת לימוד התורה, מופיע בדברי דוד המלך בתהילים פרק יט' פסוק יא' "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים." השוואת העונג בלימוד התורה למאכלים מתוקים יצרה את המושג 'מתיקות התורה' ו'טעם בלימוד' שהפכו להיות מטבע לשון בבתי מדרשות ובעם ישראל.

מהותו

טעם בלימוד אינו סעיף או תוסף ללימוד התורה, אלא חלק מהותי ובלתי נפרד מעצם המצווה. סימוכין לכך אנו מוצאים בברכת התורה עצמה - שלרוב השיטות הינה ברכה מדאורייתא. בנוסח הברכה אנו מבקשים "והערב נא ד' אלוקינו את דברי תורתך בפינו..." שוב אנו מוצאים את עריבות הלימוד שמורגשת - בפינו, היינו בטעם ומתיקות הלימוד.

שיעור תורה ב"חיידר" בתל אביב.

בענין זה מפורסמים דברי בעל האגלי טל בהקדמה לספרו: "ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.]"

לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח, צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם. אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ, כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.

— ממשלי שלמה בן דוד מלך ישראל

כוללת כל הטובות

"אין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם

— אור החיים על דברים כו

כאשר דוד המלך כותב אודות התענוג של משפטי התורה, הוא מדגיש שהינם ”נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים”. כי המצווה יש בו שני דברים: האחד, שהמצווה טוב לאדם הגופני, שדבר זה מבואר לכל שכל המצוות שהם בתורה הם להשלים תיקון האדם עד שהאדם הוא בטוב. והשני, שהשכל גם כן מחייב המצוות מצד סוד שכלי, ועל זה אמר כי מה שהמצווה יש בה סוד שכלי-אלוהי, הם "נחמדים מזהב ומפז רב" - שהם נחמדים לראיית העין לבד, ומצוות התורה הם יותר נחמדים לראיית השכל (שכמו שייפול לשון ראייה על העין, כך ייפול ראייה על השכל) לפיכך אמר כי השכל האלוהי בתורה יותר נחמד לראיית השכל מזהב ומפז, שהוא נחמד לראיית העין. ועל טוב הגופני שהתורה מעמיד הכל בטוב, על זה אמר "ומתוקים מדבש ונופת צופים" - שזה עריבות גופני.

גם רוצה להבליט בדבריו שבניגוד לשאר תענוגי עולם, אשר לא נמצא בהם רק אחת משתי תכונות הבאות: או שמושכת את הטועמים להתאוות יותר ויותר (לדוגמא, תאוות הממון עליה נאמר, ”אוהב כסף לא ישבע כסף”); או להיפוך, שמשביע את הטועמים עד (לדוגמא, תאוות האכילה עליה נאמר, ”נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת”) - התענוג של לימוד משפטי התורה כוללת את שתי התכונות, הם מתוקים לחיך יותר ממתיקות הדבש ושבע מטובם, ובכל זאת, ככל שמרבה בלימוד משפטי התורה, יותר מתרבה חשקו וחמדתו להם כמו תכונתן של כסף וזהב.

וכפל הדבר אצל כל אחד ואחד לומר: "מזהב ומפז" ומתוקים "מדבש ונפת צופים", שאם אמר הנחמדים מפז אפשר לומר שאינם נחמדים רק יותר מפז. ועתה שכתיב הנחמדים מזהב ומפז, יש ללמוד, כמו שאין פירוש מזהב ולא יותר, שהרי גם כן נחמד מפז, כן פירוש מפז לא שהוא נחמד מפז בלבד רק שהוא נחמד יותר על כל. וכך פירוש ומתוקים מדבש ונופת צופים.

מקורות

שמות רבא מ"א, ה': "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחות העדות לחת אבן כתובים באצבע אלקים" (שמות ל"א, יח) מהו ככלתו? אמר ריש לקיש: 'כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינן ערבים (נעימים) על שומעיהם ככלה שהיא ערבה לבעלה, נוח לו שלא אמרן. למה? שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל הייתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה .מניין? שנא' "ויתן אל משה ככלתו (כתיב חסר לשון כלה)".

ובמדרש שיר השירים פרשה ד': [יא] "נפת תטופנה שפתותיך כלה" ורבנן אמרי: "כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן."

דרכים להשגתה

אמר החכם התורה מתוקה מדבש ויקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, ובוודאי לא יאמר שום בר שֵֹכֶל שֶׁכָּל כוונתו היה לְשַׁבֵּחַ התורה בדרך גוזמא - וכל מי שיעלה זה על דעתו, בוודאי כבר יצא מכלל הדת והוא אפיקורס גמור - רק שבאמת התורה היא מתוקה, וכבר הזהירנו החכם 'אדם לעמל יולד' וצריך האדם להיות עמל ויגע להשיג הערבות והמתיקות אשר בה ויהיה כל חפצים בטלים נגד החפצים של תורה.

— רבי חיים חייקא מאמדור,חיים וחסד, באתר היברובוקס