טיוטה:פדיון הבן

מיהו בכור

כדי שתינוק יכנס בגדר "בכור" החייב בפדיון הבן, צריך שהתקיימו בו התנאים הבאים:

• הוא הבכור לאמו;
• הוא הראשון שיצא דרך הרחם;
• הוא זכר גמור;
• הוא בר-קיימא;

בכור

הבכור שחייב בפדיון הוא התינוק הראשון שנולד, ואפילו אם כל התינוקות שלפניו היו נפלים. אבל אם הקודמים היו מסוג נפל שאין אמו טמאת לידה, כגון וולד שאין בו ריקום איברים, הבא אחריו חייב בפדיון.

נפל בתוך מ' יום וודאי לא היה בו ריקום איברים, ואחרי ג' חדשי הריון ("הוכר עוברה") וודאי היה בו ריקום איברים; בין יום מ' יום לג' חודשים צריך לבדוק את צורת הוולד אם יש בו ריקום איברים. שי אומרים שבדיקה זה צריכה להיעשות דווקא על ידי מומחים בעניין, ויש שהצריכו גם מורה הוראה, אך יש הסבורים שאין צורך בבקיאות רק שהריקום צריך להיות דבר הניכר לעין. ואף בזמן הזה ניתן לבדוק זאת, למרות שנפסק ש"אין אנו בקיאים" בצורת נפלים לעניין טומאת לידה, כי זה נאמר רק משום חומרת איסור נידה, אבל אין לפטור הבא אחריו מפדיון הבן שהוא חיוב ממון.

ובספק איזה סוג נפל היה, יש אומרים שמעמידים אשה על חזקתה שלא נפתח רחמה, והנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו, והבא אחריו הוא בכור לפדיון; ויש אומרים שכיוון רוב ההפלות הם וולד מרוקם הן מפילות יש כאן רוב נגד חזקה, ואין להוציא ממון מספק, ולפיכך פטור מפדיון.

תינוק שנולד אחר נפל פטור אף אם הנפל יצא מחותך, אלא שנחלקו הפוסקים אם הראש מחותך, אם הוא פוטר את הבא, או לא. אם הנפל הוצא בניתוח קיסרי נחלקו הפוסקים, יש אומרים שהנולד אחריו הוא כבכור; ויש אומרים שהשני פטור. אם העיבורים הקודמים היו מחוץ לרחם (בשחלות או בחצוצרות), אין הבא אחריו פטור מפדיון בכל אופן.

פטר רחם

המצווה חלה רק על "פטר רחם", כלומר תינוק שנולד דרך הרחם ולא בניתוח קיסרי. התינוק צריך לצאת דרך הרחם כשיעור שמגדיר אותו בהלכה כ"ילוד", ואז הוא חייב בפדיון אף אם לבסוף נדרש לנתח.

יש פוסקים שאם היה חציצה בין התינוק לרחם בלידה הוא ספק בכור ("איבעא דלא אפשטא") כפי שנפסק לגבי בכור בהמה, ולפיכך דנו לגבי תינוק שהוצא מהרחם בעזרת מלקחיים. לעומתם יש הסוברים שבבכור אדם אין כלל דין חציצה.

חריגות אחרות בלידה אינו משפיעים על הגדרת "פטר רחם", כגון הוצאה בעזרת שולפן-ריק, או הוצרכו להרחיב את פתח הנרתיק במספרים (episiotomy).

זכר

רק בכור זכר חייב בפדיון. בכור שהוא טומטום, דהיינו ספק נקבה הוא, והוא פטור מפדיון כי המוציא מחברו עליו הראיה. אם נקרע ונמצא זכר תוך ל' יום האב חייב בפדיון, ולאחר ל' יום הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדיל.

בן קיימא

בכור שאינו יכול להתקיים (נפל) פטור מפדיון הבן, אפיילו הוא עדיין חי ביום ל"א. בזמננו שיכולים להחיות פגים באינקובטור הם חייבים בפדיון הבן אם חיו יותר מל"א יום. אלא שיש אומרים שצריך להמתין ל' יום אחר שיצא מהאינקובטור, שאז נגמר עיבורו, ואז יכולים לפדותו. אולם תינוק שנולד בזמנו כרגיל יש לפדותו בזמנו אף אם הוא נמצא באינקובטור.

תינוק שנעשה טריפה תוך ל' יום פטור מפדיון הבן. כמה ראשונים חילקו בין תינוק שנולד כטריפה, שחייב בפדיון אם חי עד יום ל"א, לבין תינוק שנעשה טריפה לאחר לידתו, שפטור. ונחלקו הפוסקים לגבי מי שמוגדר להלכה כטריפה רק שבפועל שיכולים לחיות כך שנים רבות, אם הוא פטור או חייב.. במחלוקת זה תלוי דין תינוק שתחבו לו מחט בלבו ונתרפא או שעשו לו ניתוח במעיו והבריא. אולם אף הפוטרים כתבו שיפדה אותו בלא ברכה ובמתנה על מנת להחזיר.

אבל בכור שחולה באופן שאינו מוגדר כטריפה חייב, ופודין בכור כזה בזמנו ואין צריך להמתין עד שיצא מכלל סכנה. וחייב בפדיון אפילו הוא חולה מסוכן שמשערים שהוא ימות מהמחלה לאחר ל', ואפילו כבר היה גוסס. אבל יש אומרים שבכור כזה, שברור תוך ל' שהוא עומד למות, פטור מפדיון, ויפדו אותו בלא ברכה ובמתנה על מנת להחזיר.

בכור בתאומים

כשנולדים תאומים מי שמוציא ראשו תחילה הוא הבכור, ואף אם החזיר את ראשו, והשני נולד לבסוף ראשון, והמיילדת נאמנת על כך. וגם אם הראשון היה נפל הבא אחריו אינו חייב בפדיון. ונחלקו הפוסקים אם הראשון היה בן שמונה מת ואחר שיצא ראשו חזר ונכנס, אם השני חייב בפדיון הבן, או שאין לחלק בין חי או מת.

כשיש ספק מי יצא ראשון, כך שיש צד האב פטור לגמרי, אז אין פודים את הבכור כי המוציא מחברו עליו הראיה. כגון שנולדו זכר (או כמה זכרים) ונקבה, או שני זכרים ומת אחד מהם בתוך ל' יום, ולא ידוע מי יצא ראשון. אבל בכל מקרה היה חייב, חייב לפדות מן הכהן אחד מהם, אף על פי שאין ידוע איזה מהם הוא הבכור.

בכור מת

בכור שמת או נהרג תוך ל' יום פטור מפדיון, ואפילו היה ידוע שכלו לו חודשיו. אבל אם מת לאחר ל' יום חייב האב לפדותו משום שכבר נשתעבדו נכסי האב למצווה זו עוד בחיי הבן. והפדיון צריך להיות קודם הקבורה, אבל אף אם כבר קברו אותו לא נפטר האב מהחיוב.

כאשר פודים בכור לאחר מותו, יברך האב על "על פדיון בכורי ישראל", היינו שלא יברך "על פדיון הבן", או "על פדיון בכור", שלשון זו משמע שהבכור עדיין חי. ולעניין ברכת שהחיינו נחלקו הפוסקים: יש אומרים שיברך, יש שהסתפקו אם יברך, ויש שהכריעו שלא יברך. וכשפודה את הבכור המת אומר לכהן: "בני בכורי שילדה לי אשתי מת ושבק חיים לכל ישראל, הילך חמש סלעים שנתחייבתי ליתן לכהן בפדיונו", והכהן נוטל את כסף הפדיון, ואומר: "כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר", ומברך את האב (ולא את הבן), ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות של ברכה.

האב רשאי לעשות סעודה לכבוד פדיון בכורו המת לאחר שבעת ימי האבלות, וסעודה זו היא סעודת מצווה, ומכל מקום יפדה את הבן הנפטר מיד, אף על פי שאת הסעודה יעכב עד אחרי שבעת ימי האבלות.

מילה ופדיון הבן

מילה קודם לפדיון הבן, ולכן בכור שנדחתה מילתו עקב חולי והבריא ביום שלושים ואחד, צריך למול קודם ואחר כך לפדותו. אבל הוא עדיין חולה ביום ל"א, אין להשהות את הפדיון עד שיהיה ראוי למילה, רק פודין אותו בזמנו ומלים אותו כשבריא, ואפילו אם פדיון הבן נדחה מזמנו, כגון שחל יום שלושים ואחד בשבת ונדחה ליום ראשון.

דינים הנוגעים לאב

אב אילם, ששומע ואינו מדבר חייב לפדות את בנו, ואחר יברך במקומו את ברכת הפדיון. ולעניין ברכת שהחיינו - יש מי שכתב, שעדיף שאחר יקח פרי חדש או בגד חדש, ויברך שהחיינו במקום האב; ויש מי שכתב, שהכהן יברך שהחיינו.

לידה לאחר הזרעה מלאכותית והפריה חוץ-גופית תינוק בכור לאם ישראלית, שנולד לאחר הזרעה מלאכותית, או לאחר הפריה חוץ-גופית - יש מי שכתב, שאביו חייב בפדיונו כרגיל ובברכה; ויש מי שכתב, שיעשו את פדיון הבן בלא ברכה, ועדיף שיעשה הפדיון בשליחות בית דין, שימנה את האיש לעשות בשמם את הפדיון.

אם האם היא כהנת או לוויה, אף אם נזרעה שלא מבעלה, לא נתחללה, ופוטרת את בנה.

אם לא ידוע מי האב, הבן עצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל, ועדיף שבית דין יפדוהו בקטנותו על ידי זיכוי.

ספק עקרות האיש איש שנבדק ונאמר לו שאינו ראוי להוליד, ובא על אשתו ונולד בן בכור, אין מטילים ספק באבהותו לעניין פדיון הבן.

דין פדיון הבן באב חרש ראה ערך חרש

גוסס או שוטה אב שמינה שליח לפדות את בנו, וכשהגיע זמן הפדיון היה האב גוסס או שנשתטה - יש אומרים, שעדיין שליחותו עליו, ויכול השליח לפדות את הבן; ויש אומרים, שבטלה השליחות, ואינו יכול לפדותו.

אב מאמץ המאמץ תינוק, אם ברור שהוא בכור לאמו הביולוגית, וברור שלא נפדה, יש מי שכתב, שהאב המאמץ חייב לפדותו בברכה, אפילו אם יש ספקות כגון שמא הפילה אמו ילד קודם, או שמא האם בת כהן או בת לוי.

דינים הנוגעים לכהן

כהן בעל מום מותר לפדות אצלו בכור.

כהן סומא מותר לפדות את הבכור.

כהן שהוא פצוע דכא או כרות שפכה יש אומרים, שמותר לפדות אצלו את הבכור; ויש אומרים, שאין פודים אצלו, ומכל מקום בספק פצוע דכא מותר לפדות.

כהן שהוא טומטום או אנדרוגינוס ספק אם אפשר לפדות בכור אצלו.