טיוטה:קמע
קמע הוא חפץ המשמש את האדם כסגולה לשמירה והצלה במגוון נושאים. הקמע, היה נפוץ בישראל עוד מימות התנאים. המלה קמיע היא מלשון קשירה[1], משום הנוהג העתיק לקשור את הקמיע או לענוד על הגוף. בנוסף לכך, ישנם פירושים המבארים את המילה מלשון 'קמעה', כלומר מעט, שכן הקמע היה עשוי מפתקה קטנה.
הגדרת הקמע ואזכורו בתקופת חז"ל
אזכורים אודות הקמע מצויים החל מתקופת המשנה, כפי שמתואר במסכת שבת[2]: ”לא יצא האיש בסנדל המסומר... ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה”. אזכור נוסף, מצוי במסכת שקלים[3], וכן במשנה העוסקת בהגדרת שיעורי מלאכות הוצאה בשבת, שם נכתב לגבי עור: ”עור כדי לעשות קמיע”[4]. באחת הברייתות[5] אף מצינו התייחסות לקמעות המיועדות לבעלי חיים[6].
סוגי הקמעות במשנת חז"ל
בתורת חז"ל מצויים שני סוגי קמעות: האחד, הקמע הנפוץ יותר, והוא קמע העשוי מכתב, ובנוסף עוד סוג קמע, והוא נקרא בלשון חז"ל, "קמע עיקרין"[7], כלומר קמע העשוי מצמחים ומשורשם (עיקרין - עיקרי הצמח). בסוג הקמע הראשון, נמנו שני אופנים בכתיבתו. אופן אחד, המכיל קטעי פרשיות ופסוקים נבחרים מהתורה[8].
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"א עמוד א', פירוש רש"י, ד"ה ולא קתני.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס' עמוד א'.
- ^ ”אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע” (משנה, מסכת שקלים, פרק ג', משנה ב').
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק ע"ח, משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג עמוד א'.
- ^ ”לא יצא הסוס ... ולא בהמה... בקמיע אע"פ שהוא מומחה, וזו חומר בבהמה מבאדם” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג עמוד א').
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"א עמוד א'.
- ^ בתלמוד בבלי מתוארות סוגי הקמעות כמעניינות יותר מהסוג השני, לאור התוכן שבהם (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד ב', וראו פרש"י על המילים "מעניינות הרבה").