תורה

הַתּוֹרָה (או התורה שבכתב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. התורה נמסרה למשה רבנו במעמד הר סיני לאחר יציאת מצרים. התורה מכילה את המצוות והחוקים שניתנו לעם ישראל. היא נמסרה יחד עם פירוש בעל-פה המבהיר את החוסרים ומשלים את הבנת התורה שבכתב.

מכיוון שעל פי היהדות, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

הגבהת ספר תורה, מנהג יהודי להרים את ספר התורה או את יריעותיו לפני קריאת התורה או לאחריה ולהראותו למתפללים, שעונים באמירת הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. על פי ה׳ ביד משה".

חומשי התורה

שמות, יציאת מצרים

ויקרא, מות בניו של אהרון

חמשת הספרים הבאים מרכיבים את התורה:

1. בראשית: בריאת העולם, תולדות האנושות מאדם ועד נח, המבול, חיי שלושת האבות, מכירת יוסף ועלייתו להיות שליט מצרים, ירידת שבטי ישראל למצרים.
2. שמות: השיעבוד והיציאה ממצרים, מתן תורה וחטא העגל, פירוט בנין המשכן ובגדי כהונה, השלמת המשכן.
3. ויקרא: פירוט עבודת הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות שונות המקדשות את הכהנים ואת עם ישראל, וברכות וקללות.
4. במדבר: מניין בני ישראל במדבר, מאורעות שעברו עליהם במדבר, נדודי בני ישראל במדבר, הכנה לכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים.
5. דברים: נאומים של משה בפני העם לפני הכניסה לארץ כנען לפני מותו - סקירה היסטורית, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר, ברית ושבועה עם העם על קיום התורה - ולבסוף מות משה.

בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים:

1. ספר בראשית מכונה ספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים.
2. ספר שמות מכונה ספר השני, על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית. הרמב"ן בהקדמה שלו לספר שמות מכנה אותו ספר הגאולה כי הוא מספר על השיעבוד והגאולה ממנו וקבלת התורה.
3. ספר ויקרא מכונה תורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ועבודתם במקדש תופס בו חלק מרכזי.
4. ספר במדבר מכונה חומש הפקודים בשל המפקדים המפורטים שנערכו במדבר גם בתחילת הספר וגם בסוף.
5. ספר דברים מכונה משנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים וכן על מצוות שונות לעם ישראל שצריכים תוספת אזהרה לפני הכניסה לארץ.

לפי המסורת המקובלת, בחמשת חומשי התורה יש יחד 54 פרשות, 5,846 פסוקים, 79,976 מילים ו-304,805 אותיות.

מעמד התורה ביהדות

ערכים מורחבים – תורה מן השמים

האמונה במקורה השמיימי של התורה, במעלתה ובחשיבותה, נחשבת לאחד מיסודות הדת: ”שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה... ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה', ושמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת” (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א).

התורה (מלשון הוראה) היא דבר האלוקים שנמסר לעם ישראל כקוד ההתנהגותי האישי שכל אדם חייב לציית לו.

התורה נחשבת ביהדות למהות מקודשת, שנבראה עוד לפני בריאת העולם, וניתנה מידי ה' לבניו חביביו. התורה כוללת בתוכה ציוויים רבים ובתלמוד בבלי הוצגו כתרי"ג מצוות (613), כגון: שמירת השבת, האיסור לשקר בדין, איסור על גנבת דעת, כיבוד הורים, השבת אבדה, האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לעשוק, החובה להקים מערכת משפט לעשיית צדק, אמונה באלוקים ועוד.

התורה נקראת "עץ חיים", ובה זוכה האדם לחיי נצח כדברי הרמב"ם: ”הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה.” אף רבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספר הכוזרי: ”אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות.”

בהמשך, מזכיר ריה"ל את התפיסה הרווחת, על פיה כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה: ”אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות.”

חוקי התורה

עשרת הדיברות, מופיעות בקיצור על לוחות הברית בידיהם של משה ואהרון.

ערכים מורחבים – חוקי התורה, מצווה

חלק גדול מן התורה מוקדש לפירוט מערכת חוקים, המכונים "מצוות", שבה נצטוו בני ישראל מפי אלוקים. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את החוקים להלכה בהתאם לתורה שבעל פה. כתות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות המבקשות להצמד רק לפשט הכתוב.

חוקי התורה כוללים "מצוות עשה", המורות לאדם מה עליו לעשות, ו"מצוות לא תעשה", המגדירות מה אסור לעשות. חלק מהחוקים חברתיים באופיים, ונקראים "מצוות שבין אדם לחברו", וחלקם נוגעים לעבודת ה' ולעיקרי האמונה, ונקראים "מצוות שבין אדם למקום". על פי רוב הפרשנויות, עשרת הדיברות נחשבים לחוקי היסוד של התורה.

כתיבת התורה

ערכים מורחבים – ספר תורה, מסורה, תיארוך ספרי התנ"ך

התורה נכתבה בספר תורה בידי משה ונמסרה לישראל, ובכך התקבלה כמקור הבלעדי של החוק. משם עברה מדור לדור בשלשלת היסטורית המעידה על אמיתותה.

כתיבת התורה על ידי משה מוזכרת בתורה עצמה:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

— ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים כ"ד-כ"ו

[[קובץ:EhyehAsherEhyeh1.jpg|350px|ממוזער|"וַיֹּאמֶר אֱלֹ-הִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר." ספר שמות, פרק ג', פסוקים י"ד-ט"ו] כתיבת קטעים מסוימים בתורה על ידי משה מוזכרת בייחוד:

• מחיית זכר עמלק: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ” (ספר שמות, פרק י"ז, פסוק י"ד)
• רשימת מסעות בני ישראל: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'” (ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ב')
• שירת האזינו: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ב)

רוב תוכנו של ספר דברים הוא נאום שנשא משה בעל פה בפני העם, ונכתב בספר על פי ה'.

בספרות הנביאים הקדומה, בספר יהושע ובספר מלכים, מוזכרות מצוות שונות שניתנו בתורה על ידי משה, בעיקרם מספר דברים. בספרות המקרא המאוחרת, המתוארכת לימי בית שני, הכינוי "תורת משה" או "ספר משה" כולל או מתייחס לציטטות מספרות התורה גם מחוץ לספר דברים.

גם במקורות הכתובים מתקופות שלאחר מכן מיוחסת כתיבת התורה כולה למשה. יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס בספרו נגד אפיון את חמשת ספרי התורה למשה. ”חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו, וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה.” הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי הברייתא המובאים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, לפיה ”ומי כתבן? משה כתב ספרו...” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד עמוד ב' - דף ט"ו, עמוד א') משה הוא זה שכתב את חמשת ספרי התורה. מסורת זו מקובלת ביהדות ובעקבותיה בנצרות, לפיה מייחסים את כתיבת התורה בשלמותה למשה. ברם בתלמוד הבבלי עצמו בהמשך לדברי הברייתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, שבין השאר נאמר בה שמשה כתב את התורה, מעלה התלמוד את השאלה כיצד כתב משה את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים בלשון עבר את מותו שלו, כאשר אחת הדעות בתלמוד הבבלי סבורה בהתאם לכך שיהושע בן נון הוא זה שהשלים את פסוקים אלה.

פרשני מקרא התקשו בכך שתוכנם של פסוקים מסוימים מעיד לכאורה שהם נערכו בזמן מאוחר יותר. בספרד של המאה ה-11 הקשה יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית (פרק ל"ו), כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שנכתבה רק בתקופת המלך יהושפט. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות). אולם מנגד, במקומות אחרים לכאורה רומז האבן העזרא עצמו לפירוש לפיו מקראות אחדים לא נכתבו על ידי משה, ועל כך כותב אבן עזרא: "ואם תבין - תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע". גם בפירוש לתורה המיוחס לרבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז נוקט מספר פעמים כי מקראות מסוימים נערכו אחרי משה. הגיונם של פרשנים אלו, שלא ראו בכך כפירה בתורה מן השמים, נוסח כך בדברי ר' יוסף בן אליעזר, בספרו על פירוש האבן עזרא: "ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה". אולם מסורת האמונה המקובלת בישראל היא שכל דברי התורה מתחילתם עד תומם נכתבו על ידי משה מפי הגבורה.

חלוקת התורה

[[קובץ:Hebrew Pentateuch (The S.S. Teacher's Edition-The Holy Bible - Plate VIII).jpg|שמאל|ממוזער|220px|התחלה של עשרת הדיברות בתורה]]

ערכים מורחבים – פרשה, חלוקת הפרקים בתנ"ך

היחס אל תורה ביתר המקרא ובמקורות מאוחרים אחרים בדרך כלל היא באופן בסיסי כאל ספר אחד.

חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מצוינת לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.

היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר, י', ל"ה-ל"ו (פרשת "ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.

החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה המקובלת היום מקורה בשיטה שפיתח הארכיבישוף סטיבן לנגטון במאה 13. ביהדות התפתחו חלוקות אחרות. עם זאת החלוקה לפרקים שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.

על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות הפתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).

להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.

חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לפרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).

בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-154 סדרים (ולפי מסורת נוספת ל-167 סדרים) שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכתבי יד עבריים עתיקים ובכמה ממהדורות התנ"ך המודפסות.

קריאת התורה בבתי הכנסת

קריאת התורה בבית-כנסת בתל אביב.

ערך מורחב – קריאת התורה

בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.

בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.

טקס קריאת התורה הוא מן הטקסים המרכזיים ביהדות.

בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.

ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:

• בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
• קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
• סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו יהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
• חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
• חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתיים בשבת אחת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.

הספרות התורנית

ספר תורה כתוב על קלף, הספר הקדוש ביותר בתורה.

התורה ופירושיה כוללים מספר עצום של ספרי קודש.

• התורה שבכתב - כוללת את התנ"ך - קובץ הכולל 24 ספרים, ששמו מייצג בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. הוא כולל כתבים רבים הכתובים ברובם בלשון הקודש ומקצתם בארמית. התנ"ך מתאר את תולדות העולם מעת בריאתו, ומתמקד בתולדות עם ישראל עד לתחילת תקופת בית שני. כמו כן היא כוללת קובצי חוקים ומצוות, דברי מוסר, פתגמים ועוד.

חמישה חומשי תורה הם החלק המקודש ביותר בתנ"ך והוא נכתב מפי הקב"ה על ידי משה, הנביאים והכתובים נכתבו באמצעות נבואה על ידי נביאים שונים בתקופות שונות.

• המשנה - קובץ הכולל בעיקר הלכות חוקים ומצוות. הנלמד על ידי התנאים מהפסוקים בתנ"ך על פי המסורת - איש מפי איש עד משה רבנו. נוסחה הסופי של המשנה גובש ונחתם על ידי רבי יהודה הנשיא. עצם כתיבתה של המשנה היווה חריגה מהמסורת המקובלת עד אז שאסרה על כתיבת ספרות תורנית נוספת מלבד התנ"ך, רבי יהודה הנשיא חרג מכלל זה מאחר שראה שאי אפשר להמשיך את העברת ההלכות בע"פ מחמת השיכחה לכן כתבה. המשנה נכתבה בארץ ישראל, בלשון הקודש בניב שונה מזה שמוכר מן התנ"ך, המכונה לשון חכמים או "עברית משנאית".
• התלמוד - שבו נלמד המקור להלכות מהמשנה מהתנ"ך ודברי הלכה ואגדה נוספים - כולל את הפרשנות המקובלת ותוספות שונות כמו שנלמדו במאות השנים שלאחר חתימת המשנה. התלמוד כולל שני קבצים - התלמוד הבבלי שנלמד ונחתם בקהילה היהודית בבבל, על ידי האמוראים רבינא ורב אשי, והתלמוד הירושלמי שנלמד ונחתם בקהילה היהודית בארץ ישראל בגליל, על ידי האמורא רבי יוחנן.

שני התלמודים מבוססים על חומר פרשני והלכתי שהצטבר במשך התקופה בקהילה שבה נערך כל אחד מהם. שני הקבצים כתובים ברובם בשפה הארמית בדיאלקט מקומי. רוב הלימוד בישיבות נסוב סביב התלמוד (בעיקר התלמוד הבבלי) והמשנה. ובעקבות דיוניו, נכתבו ספרי הלכה רבי השפעה ואף ספרים שבאו רק לפרש את התלמוד . אחד מספרי ההלכה הללו הוא ארבעה טורים (רבינו יעקב בנו של הרא"ש) ועליו כתב מרן רבינו יוסף קארו את חיבורו הבית יוסף שהוא הבסיס לספרו השולחן ערוך.

• השולחן ערוך - ספר הלכה המסכם את כל קובצי הפרשנות והספרים הרבים אשר נכתבו על התלמוד. השולחן ערוך נכתב על ידי רבי יוסף קארו ועם הזמן נכתבו עליו ספרים רבים שמטרתם לפרש את דבריו ולדון בנושאים נוספים או מתחדשים: בין הבולטים שבהם: פרי מגדים מגן אברהם ומשנה ברורה

ספרות נוספת היא הספרות הקבלית המבוססת בעיקר על כתבי האר"י וספר הזוהר.

הלכה

ערך מורחב – הלכה

התורה שבכתב המורכבת מחמשת חומשי תורה, וספרי הנביאים והכתובים, והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של התורה הרבנית, המצוות. עיקר לימוד התורה הוא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם " אגדתות" - דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, הרי"ף שנחשב לראשון הראשונים ובעקבותיו הרמב"ם, הרא"ש ואחריו בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעותיהם כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.

בהיעדרו של בית דין הגדול, מורה התורה הוא החכם או הרב. הוא גם אחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה וקיום הדין, בנושאי אישות, גיור וממונות.

לימוד תורה

כולל "ברכת יצחק", מוסקבה

התורה מוסרת את רצון ה' בנוגע לחיי האדם ברבדים ותתי רבדים עמוקים. לצורך הבנתה וידיעתה מקדישים חכמי ישראל את חייהם. בהגות היהודית נחשבת התורה למתנה החביבה והגדולה ביותר שנתן אלוקים. התורה מעניקה ללומדיה גדלות אנושית מרוממת, ראיה על-תבונית וידיעת השם לפי ריבוי עסקם בה. מכוח מעלתה של תורה, לומדיה הזוכים לכתרה, מוערכים ונערצים ביותר.

מצוה על כל יהודי להגות בתורה בכל יום כפי כוחו, וכן לכבד תלמידי חכמים. כן מצוה לכתוב ספר תורה כדי ללמוד בו. בתי מדרשות הם המקום המרכזי ללימוד התורה.

פרשנויות התורה בזרמי היהדות

ערך מורחב – מידות שהתורה נדרשת בהן

הגישות להבנת הכתוב בספר התורה הן בעיקר השלוש המוצגות מטה:

• הגישה המסורתית: הגישה המקובלת במסורת היהדות והנפוצה ביותר, לפיה לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על פי ההגיון בלבד אלא רק כאשר זה דרך הגיון התורה שבעל-פה שניתנה כבר במעמד הר סיני, כמסורת לשונית. גישה זו מסתמכת על השתלשלות קבלת בסיס התורה שבעל פה ללא נתק בין רב לתלמיד עד למסירתה בתחילה על ידי משה רבינו. במשנה במסכת אבות מתוארת השתלשלות המסורת ממשה עד לדור התנאים בכללות, ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות מציג את מסורה זו איש מפי איש בשמותיהם עד לדורו הוא.
• הגישה הקראית: גישה שהתחדשה בימי ענן לפיה ניתן להבין את כל התורה כולה על ידי למידה יסודית שלה, כשהעושה כן מנוסה כיאות בניב המקראי של השפה העברית, בו ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט הכתוב, או כאמור להוסיף עליו.
• הגישה הרפורמית: גישה שהופיעה בעת החדשה ואף התפצלה עם הזמן לזרמים רבים וכיתות שונות. גישה זו כופרת למעשה בתורה מן השמים. בבסיסה עומדת הדעה כי התורה נכתבה בידי בני אנוש ולא בידי ה', אלא נוצרה בהשראתו. הרקונסטרוקטיבים, לעומת הרפורמים, כלל לא מאמינים בהשפעה אלוקית על כותבי התורה אלא רואים בה מסמך אנושי לחלוטין.

בנצרות ובאסלאם

תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". ההשקפות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם. על פי הנצרות חוקי התורה שניתנו על ידי משה הם הברית הישנה, שהתבטלה אחרי הצליבה. התורה כלולה בכתבי הקודש הנוצריים. סיפורי החלק הראשון של בראשית, וסיפור יציאת מצרים הם מן המשפיעים על התאולוגיה הנוצרית. יציאת מצרים לפיה היא ארכיטיפ מקדים לסיפור הגאולה והשחרור בידיו של ישו.

באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא הספר הראשון שניתן לאנושות בהתגלות, וכלל את מצוותיו של הא-ל. האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אך לטענתו הטקסט המקורי שניתן נתעוות עם השנים בידי היהודים.

ראו גם

• עמל התורה

ראו גם

• תורה שבעל פה
• רשימת פרשות התורה
• מוסר
• אתיקה
• חוקי התורה

קישורים חיצוניים

• "תּוֹרָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 237–242, באתר HebrewBooks
• התורה עם פירוש באתר מכון ממרא
• הרב אורי שרקי, תורה שבעל פה ותורה שבכתב היסטוריה והלכה, המחלוקת על אופן מסירת התורה, סדר פרשיות התורה והחומשים, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
• יאיר הופמן, תורת "יבוס" המזויפת ותורת "השומרים על האמת", באתר הארץ, 18 בפברואר 2011
• כל ספרי התורה עם הרבה פירושים, באתר "תורת אמת"
• תורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, חמישה חומשי תורה, פריס, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35587992תורה