טקס ההכתרה באימפריה המונגולית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האימפריה המונגולית הייתה האימפריה השנייה מבחינת גודל שטחה הכללי והראשונה מבחינת גודל שטח יבשתי רציף בתולדות האנושות. ההחלטות שקיבלו שליטיה השפיעו השפעה ישירה או עקיפה על רוב האנושות באותה עת. לאור זאת, מעניין לדעת כיצד התרחש בפועל העברת השלטון בין השליטים (החאנים) של האימפריה ואיך זה השתקף בעיני בני התקופה.

תיאור טקס ההכתרה אצל נוודים טורקיים בתקופה טרום-מונגולית

העדות הראשונה לטקס ההכתרה של שליטים נוודיים נמצאת במקור סיני אודות הקוק-טורקים:

"כאשר מעלים את השליט הבא לכס המלוכה, השרים הקרובים ביותר מושיבים אותו על חתיכת לבד ונושאים אותו לכיוון השמש תשע פעמים. בכל סיבוב, השרים משתחווים בפניו. בתום הסיבובים, מעלים אותו על סוס רכיבה, מחדקים את גרונו בבד משי, אחרי כן, משחררים את הקשר על הגרון ושואלים אותו מייד כמה שנים הוא יוכל לשלוט כחאן?"[1][2]

יש עדויות גם לגבי הכתרתם של הסולטנים של הטורקים הסלג'וקים. סולטן נבחר בקורילטאי על ידי האצולה. לאחר בחירתו, הם היו מקיפים אותו וכורים את ברכיהם לפניו שלוש פעמים. לאחר מכן, היו מביאים לו גביעים מלאים בקומיס ודבש. ביום ההכתרה הם היו מרימים את הסולטן בזרועותיהם ומושיבים אותו על כס המלוכה. לאחר מכן, היו מפזרים עליו מטבעות של כסף וזהב.[3][4]

הכתרתו של ג'ינגיס-חאן והקמתה של האימפריה המונגולית

הכתרת החאנים המונגוליים קשור בקשר הדוק עם שאר המנגנונים השייכים לתרבות הפוליטית של האימפריה המונגולית. בראש ובראשונה, זה קשור עם אספות האצולה המונגולית (הקורילטאים)[5] ועם הכללים והמנהגים של הירושה, כולל ירושת השלטון, אצל המונגולים באותה תקופה.[6] הכלל הראשי מבחינת זו היה שהשלטון באימפריה היה יכול לעבור לידי צאצא גברי של ג'ינגיס-חאן בלבד.

האימפריה המונגולית התחילה קודם עם איחוד השבטים המונגוליים במעצמה אחת תחת הנהגתו של ג'ינגיס-חאן. בתום תהליך האיחוד ג'ינגיס-חאן, שנשא לפני כן את השם טמוג'ין, נבחר לשליט של המדינה החדשה בקורילטאי שנערך על גדותיה של נהר האונון ב-1206. אין המקורות מרבים בפרטים אודות האירוע, שעתידו להיות אירוע המפתח בתולדות האימפריה. הן ההיסטוריה הסודית של המונגולים והן רשיד אל-דין, שהם המקורות העיקריים אודות חייו של ג'ינגיס-חאן וראשיתה של האימפריה המונגולית, מציינים בקצרה שבקורילטאי ב-1206 טמוג'ין הועלה לכס המדינה החדשה כחאן וקיבל את התואר "ג'ינגיס-חאן", שתחתיו הוא נעשה ידוע בכל העולם. ממרכיבי הטקס רק דגל לבן בעל 9 זנבות (של סוס), אשר הונף במקום האירוע, הוזכר במקורות אלו.[7][8]

לאחר הכתרתו, ג'נגיס-חאן החל בכיבושים המפורסמים שלו בסין, מרכז אסיה ואיראן, אשר הובילו בסופו של דבר להקמת האימפריה המונגולית, שממדיה העצומים הוזכרו בהתחלה.

תיאור טקס ההכתרה בתקופת האימפריה המאוחדת (1227–1260)

לאחר מותו של ג'ינגיס-חאן ב-1227 ותקופת מעבר ממושכת למדי, ב-1229 עלה אוגדיי לשלטון באימפריה. טקס הכתרתו תואר בקצרה אצל רשיד אל-דין, ששירת כווזיר אצל האילחאנים בסוף המאה ה-13 - תחילת המאה ה-14:

"אחרי שכנועים רבים, אוגדיי הבין, שעליו למלא את צוואתו של אביו ורצונותיהם של הדודים והאחים שלו, לכן הוא הסכים [לעלות לכס האימפריה]. [זה היה] בשנת השור (1229). הם כולם הסירו את כובעיהם והניחו את חגורותיהם מעל כתפיהם. צ'אגאטאי אחז בידו הימנית של אוגדיי, טולוי חאן (!) - בידו השמאלית, ואילו טמוג'ה-אוטצ'יגין - במותניו, והם יחד הושיבו אותו על כס האימפריה, כאשר כל הנוכחים [בטקס], באם הם היו בתוך האוהל או מחוצה לו, כרעו את ברכיהם, בירכו את אוגדיי על עלייתו לשלטון וקראו לו "חאן". לאחר מכן, אוגדיי ציווה שיביאו אוצרות ודברי-ערך וחילק אין ספור מהם בין קרוביו ושבטים."[9]

מותו של אוגדיי חאן ב-1241 הביאה לתקופת interregnum עוד יותר ממושכת. לבסוף, בשנת 1246, לשלטון עלה בנו גויוק. טקס ההכתרה שלו תואר בצורה אולי המפורטת ביותר מבין כל החאנים של האימפריה המונגולית. נמשיך קודם עם העדויות של רשיד אל-דין:

"כפי שהיה מקובל, הוא סירב [לעלות לשלטון] והציע את תפקידו לכל נסיך [שנכח] תוך מתן תירוץ בבריאותו ומבנה גופו החלשים. לאחר שהמפקדים המשיכו לעמוד על שלהם [לבקש מגויוק לעלות לשלטון], הוא אמר: "אני אקבל [את הצעתכם] בתנאי שהאימפריה תישאר בידי הצאצאים שלי." כולם הסכימו עם זה ונתנו התחייבויות בכתב... אחרי ששמאנים ביצעו את עבודתם, הנסיכים הסירו את הכובעים ושחררו את החגורות שלהם. בשנת הסוס (1246) כולם לקחו גביעים ובילו שבוע שלם במשתה. כאשר סיימו לחגוג, גויוק חאן נתן הרבה כסף לח'אטונות, נסיכים ומפקדי צבא."[10]

ג'ווייני, שכתב את חיבורו ההיסטורי אודות האילחאנים לפני רשיד אל-דין (אולם האחרון יותר נוח לציטוט), מוסיף, כי יום הכתרתו של גויוק נבחר על ידי אסטרולוגים וגם כי כריעת הברך לפני החאן בוצעה שלוש פעמים; אחר כך כרעו ברך שלוש פעמים גם לכיוון השמש.[11]

כמו כן, קיים מקור נוסף אודות הכתרתו של גויוק, אשר הפעם בא מאירופה. זה דיווחו של שליח האפיפיור ג'ובאני מפיין קרפיני. אם החיבורים של רשיד אל-דין וג'ווייני מציגים לנו כיצד האירוע נראה בפנים, אז מקורו של קרפני ממחיש לנו כיצד הטקס נראה מבחוץ[12]:

"לקראת הגעתנו, הם בנו שם אוהל גדול עשוי מקטיפה לבנה, ולדעתי, הוא היה כה ענק שיותר מאלפיים איש יכלו להתכנס בו. מסביבו בנו גדר עץ, שקושט בציורים שונים. ביום שני או שלישי [אחרי הגעתנו] הלכנו עם הטטארים שהשגיחו עלינו; כל המנהיגים נאספו שם [במקום של הקורילטאי], וכל אחד מהם רכב עם נאמניו בין הגבעות ועל המישורים מסביב. ביום ראשון הם היו לבושים בקטיפה לבנה, ביום שני – כאשר גויוק הגיע לאוהלו – בקטיפה אדומה, ביום שלישי – כולם היו בכחול, וברביעי – בברוקד המשובח ביותר... המנהיגים הסתובבו בכל מקום, בעודם חמושים ומלווים על ידי מספר אנשים, אבל לאחרים היה אסור ללכת עד למקום שהוחזקו בו סוסים, מי שניסה להגיע לשם – הוכה קשות. המנהיגים התכנסו בתוך האוהל, וכפי שאני חושב, ערכו שם את הבחירות. כל שאר האנשים היו רחוק מעבר לגדר המוזכר..."[13]

קרפיני גם מספר, כי לאירוע הגיעו המון שליטים ונציגיהם ממדינות אחרות, הן שהיו כבר כבושות והן שלא, כגון כמה מנהיגים מסין, הנסיך (שליט) הרוסי ירוסלב של נסיכות ולדימיר, שני בנים של מלך גאורגיה ונציגו של הח'ליפה של בגדאד. בסך-הכול נכחו שם יותר מ-4,000 משלחות, חבריהן התארחו גם מעבר לגדר.[14] לבסוף, התרחש אירוע ההכתרה, כפי שמתאר אותו המקור:

"ב-24 באוגוסט התאסף קהל ענק. הם עמדו עם הפנים דרומה, מסודרים בצורה כזו, שחלק מהם היה במרחק של יידוי אבן מהאחרים. הם המשיכו להתקדם תוך השמעת תפילות וכריעת ברך לעבר הדרום. אחרי שהם התקדמו בצורה זו זמן ממושך, הם חזרו לסוכה והעמידו את גויוק על כס האימפריה; המנהיגים כרעו ברך לפניו, ואחריהם עשו זאת כל שאר האנשים, להוציא אותנו, אשר לא היו נתינים שלהם. לאחר מכן, הם התחילו לשתות [משקאות אלכוהול], וכפי שהיה נהוג אצלם, הם שתו ללא הפסקה עד הערב. אחרי כן הביאו בעגלות בשר מבושל..."[15]

תיאור טקס ההכתרה בתקופות מאוחרות יותר

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-14 האימפריה המונגולית המאוחדת התחלקה ל-4 אולוסים עצמאיים (מדינות במובן הזה), שנשלטו על ידי חאנים ממוצא ג'ינגיסידי. אודות טקס ההכתרה של החאנים מאולוסים אלו, יש מעט רישומים במקורות. העדות הידועה ביותר הגיעה אלינו מאת יוהאן שילטברגר, חייל גרמני, שנשבה בקרב ניקופוליס ב-1396 ושירת אחר כך אצל החאנים התימורידים. עדותו, שתצוטט להלן, מתייחסת לטקס ההכתרה של החאנים הג'וצ'ידים באורדת הזהב בתחילת המאה ה-15:

"כאשר הם בוחרים במלך, הם מושיבים אותו על לבד לבן ומרימים אותו יחד עם הלבד שלוש פעמים. לאחר מכן, הם מעלים אותו, נושאים אותו מסביב לאוהל, מושיבים אותו על הכס ושמים לידיו חרב זהב. אחרי כן, הוא מושבע לפי המנהג."[16]

כפי הנראה, ניתן להבחין בטקס זה קווי דמיון רבים עם טקסי ההכתרה שהיו מקובלים אצל הטורקים הקדומים. יש הרואים בה השפעה טורקית ישירה.[17] אולם, כמאה שנה לפני קיימת עדות מההיסטוריון הפרסי וסאף מתקופת האילחאנים, אשר תיאר את הכתרתו של הנסיך המונגולי חאישן (שלט בשם קולוג חאן) משושלת יואן ששלטה בסין:

"לפי המנהג המקובל, חישאן ישב רגליים שלובות על שטיח מלבד לבן. ביצוע טקס ההכתרה והעלייה לשלטון הוטל על שבעה מתוך הנסיכים הנכבדים ביותר. ארבעה מהם אחזו את קצוות השטיח, שניים הובילו את החאן בזרועותיו והושיבו אותו על כס המלוכה הנשגב. האחרון מהם נתן לשליט גביע, זוהר כמו שמש, מלא יין."[18]

טקס ההכתרה של החאנים הקזאחיים בתקופה הרבה יותר מאוחרת (המאות ה-18 וה-19) היה דומה לשני הטקסים שתוארו בפרק זה ולאלו שהיו מקובלים אצל הטורקים הקדומים. בטקס זה שליט גם נבחר בקורילטאי והועלה על שטיח מלבד לבן שלוש פעמים, כאשר ארבעה קצוות השטיח נאחזו בידי ארבעת האמירים (אצילים) הבכירים במדינה. לאחר מכן, השטיח היה נקרע לחתיכות, והמשתתפים היו לוקחים את החתיכות לזכר האירוע. בסוף היו עורכים משתה הנמשך ימים רבים.

לפיכך, ניתן לראות שההבדל העיקרי בין תיאורי הטקס הקיים באימפריה המונגולית לבין זה הקיים אצל הטורקים הקדומים לפני כן ובמדינות שנשלטו על ידי השליטים הג'ינגיסידים אחרי כן הוא המרכיב של העלאת החאן על חתיכת לבד. יש השערות שהחזרה לטקס הקדום נבעה מתוך עליית כוח האצולה, או שהטקס עם הרמת חאנים על שטיח היה קיים גם בתקופת האימפריה, אך הוסתר מטעמים פוליטיים (התנגדות לאצולה) או פולחניים (נחשב לטאבו).[19]

ראו גם

האימפריה המונגולית

הכתרה

לקריאה נוספת

דן גולדנברג (תשס"ה 2015). מונגוליה: מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו. תל אביב: הוצאת מפה.

David Morgan (2007). The Mongols. Malden, Massachusetts: Blackwell Publishers, 2007, 2nd edition. מסת"ב 9781405135399

Ron Sela (2003). Ritual and Authority in Central Asia: The Khan's Inauguration Ceremony. Papers on Inner Asia, no. 37. Bloomington, Indiana: Indiana University

מקורות ביבליוגרפיים לא מקוונים

קישורים חיצוניים

https://sites.google.com/site/afireinasia/home

http://mongol.huji.ac.il

הערות שוליים


  1. ^ Yurchenko, Aleksandr G., Ėlita Mongolʹskoy imperii : vremya prazdnikov, vremya kazney (Элита Монгольской империи : время праздников, время казней), Saint-Petersburg: Evraziya, 2013, עמ' 63, מסת"ב 9785918520383
  2. ^ Bichurin, Nikita Ya. (Iakinf), כרך 1, Sobranie svedeniy o narodakh, obitavshikh v Sredney Azii v drevnie vremena (Собрание сведений о народах обитавших в Средней Азии в древние времена), Moscow, Leningrad: Akademiya Nauk SSSR, 1950, עמ' 229
  3. ^ Gordlevskiy, Vladimir A., Gosudarstvo Sel'dzhukidov Maloy Azii (Государство Сельджукидов Малой Азии), Moscow, Leningrad: Akademiya Nauk SSSR, 1941, Trudy Instituta Vostokovedeniya Akademii Nauk SSSR, XXXIX, עמ' 59-60
  4. ^ Huseinov, Farukh R., Tseremonial vozvedeniya na prestol sel'dzhukidskikh sultanov (Церемониал возведения на престол сельджукидских султанов), Bulletin of TGUPBP 2, 2018, עמ' 28
  5. ^ Elizabeth Endicott-West, Imperial Governance in Yuan Times, Harvard Journal of Asiatic Studies 46, 1986-12, עמ' 525-541 doi: 10.2307/2719142
  6. ^ Peter Jackson, The dissolution of the Mongol Empire, Central Asiatic Journal 22, 1978, עמ' 193-195
  7. ^ תרגום: de Rachewiltz, Igor, 8, The Secret History of the Mongols: A Mongolian Epic Chronicle of the Thirteenth Century (short version), 2015, עמ' 125
  8. ^ Rashid al-Din, תרגום: W. M. Thackston, Jami' al-tawarikh (Compendium of Chronicles), Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1998, עמ' 197-198, מסת"ב 978-1874780656
  9. ^ Ibid., עמ' 308
  10. ^ Ibid., עמ' 386-387
  11. ^ Ata-Malik Juvayni, כרך 1, תרגום: J. A. Boyle, Tarikh-i Jahan-gusha (The History of the World Conqueror), Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1958, עמ' 251-252
  12. ^ ההבדל הבסיסי בין שני המקורות צוין על ידי יורצ'נקו. ראה: (Yurchenko (2012, עמ' 35
  13. ^ Dawson, Christopher, תרגום: a Nun of Stanbrook Abbey, The Mongol mission : narratives and letters of the Franciscan missionaries in Mongolia and China in the thirteenth and fourteenth centuries, New York: Sheed and Ward, 1955, עמ' 61-62
  14. ^ Ibid., עמ' 62
  15. ^ Ibid., עמ' 63
  16. ^ Schiltberger, Johannes, תרגום: J. Buchan Telfer, The bondage and travels of Johann Schiltberger : a native of Bavaria, in Europe, Asia, and Africa, 1396-1427, London: Printed for the Hakluyt Society, 1879, עמ' 48
  17. ^ Yurchenko (2012), עמ' 35
  18. ^ Sela, Ron, Ritual and Authority in Central Asia: The Khan's Inauguration Ceremony, Bloomington, Indiana: Indiana University: Research Institute for Inner Asian Studies, 2003, Papers on Inner Asia, no. 37, עמ' 31-32
  19. ^ Sela (2003), עמ' 55.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0