יהודה כהן (מוזיקאי)
יהודה (וַלטר) כהן (בגרמנית: Yehuda Walter Cohen; 14 במרץ 1910 – 23 ביולי[1] 1988) היה מוזיקולוג, מבקר מוזיקה ומלחין ישראלי, עורך מוזיקלי ב"קול ישראל" והיסטוריוגרף של המוזיקה הקלאסית הישראלית.
ביוגרפיה
יהודה כהן נולד בשנת 1910 בעיר פראג שבאוסטריה (לאחר המלחמה בירת צ'כוסלובקיה), בנם של אמיליה לבית פישל ואביגדור כהן. למד מוזיקה והנדסה בעירו פראג. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל. ב-19 במאי 1939 נישא לשושנה שלומוביץ, והיה אב לבת, חנה לירון. השתקע ברח' זמנהוף 9 בתל אביב.
כהן פעל כמלחין, מבקר מוזיקה, חוקר מוזיקה ומרצה למוזיקה. בצעירותו הקים בפראג תזמורת יהודית, שביצעה, בין השאר, יצירות שכתב בעצמו, בהן האופרטה "המכבים" והקנטטה "יוסף טרומפלדור".[2] כהן שימש כמבקר המוזיקה של היומון הישראלי בשפה הגרמנית "חדשות ישראל" (Israel-Nachrichten) וכקורספונדנט של עיתונים זרים בישראל. הרצה על מוזיקה למנויי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הרצה על מוזיקה ישראלית בערים שונות באירופה. בשנת 1964 הרצה בנושא זה בכיתות האמן של פסטיבל ביירוית. בשנת 1966 זכה במדליה לפעילות תרבות מטעם ממשלת איטליה כהוקרה על פעולתו בהפצת המוזיקה האיטלקית.[3] כיהן כעורך התוכניות של מוזיקה קלאסית ב"קול ישראל" עד פרישתו לגמלאות.
בשנת 1976 ערך מהדורה מעודכנת של ספרו של ידידו מקס ברוד בשפה הגרמנית "המוזיקה של ישראל" (Die Musik Israels), שהופיע במקור ב-1951. לספר, שראה אור בהוצאת ברנרייטר (Bärenreiter), הוסיף כהן חלק שני, שדן במוזיקה הישראלית מתחילת שנות ה-50 (קום מדינת ישראל) ועד זמנו. בביקורת על הספר בעיתון "דבר" נכתב כי כהן
- חוזר למקורות צמיחתה של היצירה הישראלית, נותן לה גם ניתוח היסטורי, אך מתעכב בעיקר על תכניה וצורותיה בתחומים שונים, כהתפתחותם במשך ימי דור שלם (ובכלל זה בענפי מוזיקה אילוסטרטיבית, תיאטרונית, ליווי למחול). כהן מברר את נושאיו מארבעה אספקטים: מקורות היצירה המוסיקלית בישראל לזרמיה ומגמותיה; סקירת צורות היצירה ותכניה; פירוט ערוך של יוצרים ויצירות; ולסוף, גורמים של דרבון וביצוע... כהן [נוטה] להיות קודם-כל רושם רשומות היש שבמוזיקה הישראלית, כעין סופר ספירת ה"מלאי" שלה, יותר מאשר מעריך מהויות ושוקל איכויות, והוא עושה מאמץ ראוי-לשבח לתת תיאור אובייקטיבי ככל האפשר להתפתחותה ולהסתעפותה של היצירה המוסיקלית.[4]
בשנת 1990 ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד ספרו הגדול (468 עמודים) "נעימי זמירות ישראל: מוזיקה ומוסיקאים בישראל". ב"דבר העורך" בפתח הספר כתב עורך סדרת המוזיקה, ד"ר אבנר בהט: "ספר זה עבר דרך ארוכה עד לגרסתו הסופית. ראשיתו כנספח כמעט לקסיקוני... לספרו של מקס ברוד... המשכו – כמפעל עצמאי נרחב וממצה של יהודה כהן לבדו, אשר ספר זה היה לו למפעל חיים... זהו הספר המקיף ביותר על המוזיקה הישראלית עד כה, למעשה הספר היחיד הנותן סקירה שלמה על הנושא".[5] בדברי המבוא לספר כתב פרופ' הרצל שמואלי כי "יהודה כהן מצביע ביד אמונה על אותן יצירות, שבהן השתלבו לראשונה אצל הקומפוזיטורים השונים שילוב אורגני מקורות אלה עם טכניקות קומפזיטוריות מערביות".[6]
הספר כולל למעלה ממאה ערכים על מלחינים, החל בראשוני העולים לארץ ישראל בשנות ה-30 וכלה בילידי שנות ה-40 וה-50. הערכים מכילים קורות חיים, רשימת יצירות וניתוח יצירות מייצגות בתקופות חיים שונות, בלוויית תמונות ודוגמאות תווים. בפרק "עידוד וביצוע" (עמ' 359–385) מפורטים חיי היצירה התוססים בתחום המוזיקה: מוסדות מבצעים (תזמורות ומקהלות); פרסים ומלגות; הוצאות לאור וארכיונים; מחקר ופרסומים. כמו כן יש בספר מילון מונחים אלף-ביתי, מ"אדג'ו" עד "תכליל", ומפתח שמות, יצירות ועניינים (בעריכת בת-שבע שפירא).
כהן השלים את כתב היד באמצע שנות ה-80, ולשם עדכונו הוסיפה לו בת-שבע שפירא נספח המציג את מלחיני הדור הצעיר יותר. כהן, שראה בספר זה את מפעל חייו, נפטר לפני שראה אותו בדפוס.
יהודה כהן נפטר בתל אביב ביולי 1988, בגיל 78. נקבר בבית עלמין הדרום.[1] אלמנתו שושנה נפטרה ב-2010.
כתביו
- Max Brod, Die Musik Israels. Werden und Entwicklung der Musik in Israel; Revidierte Ausgabe mit einem zweiten Teil „Werden und Entwicklung der Musik in Israel" von Yehuda Walter Cohen, Kassel [u.a.]: Bärenreiter, 1976.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- רנה ליטוין וחזי שלח (עורכים), מי מפחד מריכרד ואגנר: היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת; עברית: א. כרמל [ואחרים], ירושלים: כתר, 1984, עמ' 285.
- 'Cohen, Yehuda', in: Who's Who in Israel and in the Work for Israel Abroad, 1972, p. 80.
- 'Cohen, Yehuda', in: Who's Who in World Jewry, 1972, p. 173.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יהודה כהן באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ דברים מאת צבי אבני, בפתח הספר "נעימי זמירות ישראל".
- ^ אישים ומוסדות, מעריב, 20 באוקטובר 1966.
- ^ 4.0 4.1 ביקורת: א. שקד, מוסיקה ישראלית ומה שיש בה, דבר, 14 ביולי 1976.
- ^ אבנר בהט, דבר העורך, "נעימי זמירות ישראל", עמ' 7.
- ^ הרצל שמואלי, דברי מבוא ל"נעימי זמירות ישראל", עמ' 11.
- ^ ביקורת: יוסי שיפמן, 'עברית בצלילים – ניסיון שהצליח', גשר לז (124) (1991), 125–127.
