יין זני
יין זני הוא יין שיוצר ברובו מענבי זן יחיד, להבדיל מיינות ממסך שמיוצרים מתערובת של כמה זנים. הגדרה זו מקובלת בתעשיית היין במדינות רבות, הגם שקיים שוני בתקנות ובאחוז המינימלי הנדרש מזן הענבים העיקרי כדי שהיין ייחשב כזני. ההבחנה בין יין זני ליין ממסך אינה חד משמעית תמיד – גם יינות שמצוינים כזניים יכולים להכיל אחוז מסוים של ענבים מזנים נוספים.
הגדרה חוקית
במדינות שונות קיימות הגדרות חוקיות או מוסכמות שונות ליין זני:
- בארצות הברית ובמדינות נוספות, יין נחשב לזני אם לפחות 75% מהיין יוצר מענבים מזן מסוים, והזן מצוין על התווית.
- באיחוד האירופי משתנים הכללים לפי המדינה, אך לרוב נדרש שיעור של 85% לפחות מאותו זן כדי שהיין יוגדר כזני.[1]
- בישראל, משרד החקלאות והיקבים משתמשים לעיתים במינוח "יין זני" בהתבסס על 85% מענבים מזן יחיד, אך אין תקן מחייב בעניין זה.
ביינות זניים בדרך כלל יופיע שם הזן על תווית הבקבוק. תוויות המציינות שני זנים מעידות על יין ממסך.
מאפיינים
המאפיין העיקרי של יין זני הוא הבעת התכונות האופייניות של זן הענבים שממנו הופק. יינות כאלה משקפים לרוב את הארומה, הטעמים, רמת החמיצות, צבע וגוף היין של הזן הדומיננטי, ונתפסים לעיתים כייצוג טהור יותר של חומר הגלם.
לעיתים יתווספו ליין הזני כמויות קטנות מענבים מזנים אחרים, כדי לשפר תכונות מסוימות כמו צבע, איזון חומצי או עושר טעמים, מבלי לפגוע בהגדרתו כיין זני לפי הקריטריונים המקובלים.
זנים נפוצים
יינות זניים נפוצים כוללים:
- קברנה סוביניון – נפוץ במיוחד כיין זני בקליפורניה, ישראל, אוסטרליה ואחרות.
- מרלו
- שרדונה
- סוביניון בלאן
- ריזלינג
- שיראז (סירה)
- גווירצטרמינר
ישנם גם זנים פחות מוכרים המיוצרים כיינות זניים באזורים מסוימים, במטרה להבליט את ייחודיותם.
יתרונות וחסרונות
יתרונות:
- מאפשרים לצרכנים להכיר את הזן וטעמיו.
- קל יותר לשווק יינות זניים לצרכנים שאינם בקיאים בממסכים.
חסרונות:
- עלולים להחסיר מורכבות שאפשר ליצור מערבוב זנים שונים.
- לא כל זן מתאים לייצור יין זני; לעיתים הוא משתלב טוב יותר בממסך.
היסטוריה
מסורת של ייצור יינות זניים באירופה קיימת בעיקר בגרמניה ובאזורים בהם קיימת השפעה גרמנית היסטורית כאוסטריה, צ'כיה ואלזס.
העיקרון זכה לדחיפה משמעותית לאחר תקופת היובש בארצות הברית, כאשר החוקר מיינארד אמרין מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס עודד את מגדלי הענבים לשתול זנים איכותיים תוך התמקדות ביינות חד־זניים. בשנות ה־50 וה־60 חיזק את המגמה פרנק שונמייקר (אנ'), יינן ויבואן בולט, ובשנות ה־70 הפכה הגישה הזנית לכלי מיתוג מרכזי בתעשיית היין של קליפורניה. בשנים אלו הפכו שמות הזנים קברנה סוביניון ושרדונה למזוהים עם איכות ויוקרה. בהמשך אומצה שיטת התיוג הזני גם במדינות נוספות כגון אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה וקנדה.[2]
בתחילה, דרשו התקנות האמריקאיות כי לפחות 51% מהיין יהיה מענבים מאותו זן לצורך תיוגו כזני, אך בשנת 1973 הועלה הרף ל־75%. יינות זניים המשיכו להיחשב כסמל לאיכות, גם לאחר שיצרני היינות בקליפורניה החלו לייצר יינות ממסך "פרימיום" דוגמת מריטג' (אנ').
לעומת זאת, באירופה התפתח יחס חשדני כלפי תיוג זני. בצרפת, לדוגמה, רשויות המכון הלאומי לכינויי מקור התנגדו לשיטה מחשש לפגיעה במערכת הסיווג הגאוגרפי המסורתית. אמנם בצרפת קיימים יינות זניים, לרוב תחת הסיווג vin de pays, אך הם נתפסים לרוב כפחות יוקרתיים מיינות בעלי הגנה גאוגרפית רשמית. למרות ההתנגדות המוסדית, גם יצרנים באזורים מסורתיים כמו בורגון החלו לציין את שם הזן על תוויות המיועדות ליצוא, לצד ציון אזור המוצא.
גם באיטליה ניסו הרשויות בשנות ה־90 להמעיט בחשיבות הזנית ולהבליט את הייחוד המקומי, אולם הצלחתם של יינות זניים בעולם החדש נבעה במידה רבה מהפשטות היחסית שבה יכלו הצרכנים להבין את משמעותם – תווית המציינת "שרדונה" או "קברנה סוביניון" הייתה ברורה ונגישה יותר לציבור הרחב מאשר תווית המציינת אזור לא מוכר.
עם השנים התפשט השימוש ביינות זניים גם לתערובות, ויינות רבים מכילים שניים ואף שלושה זנים, תוך ציון שמותיהם לפי סדר תרומתם היחסית ליין. שיטות תיוג אלו הפכו לנפוצות בקרב יצרנים המבקשים גמישות, במיוחד בזנים שמלאי הענבים שלהם מוגבל.
בישראל
בשוק היין הישראלי יש ריבוי יינות זניים, במיוחד מזנים בינלאומיים כגון קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה. יינות אלה תופסים נתח גדול מההיצע של יקבים מסחריים, גם בשל העדפות השוק וגם מסיבות שיווקיות.
הערות שוליים
יין זני41533480Q65122120